סטארט־אַפּ ניישן / אלעד זרט

  • 99
  •  
  •  
  •  

קְנֵה אֶקְדָּח עָמֹק בַּלֹּעַ
דָּחַף אוֹתִי אֶל הַקָּצֶה
אֲנַחְנוּ סְטַארְט־אַפּ נֵישֵׁן, תָּבִין
רָחוֹק־רָחוֹק אַתָּה מוֹצֵא
בָּנִינוּ מֵעַל עֵצִים מִגְדָּל שְׁקוּף זְכוּכִית
הִמְצֵאנוּ גֶּן שֶׁמַּעֲלִים שָׂפָה
פִּתַּחְנוּ קוֹל סְפָרוֹת אַנְשֵׁי סִי פְּלָאס פְּלָאס
קוֹרְאִים לָהֶם
הֵם יַעֲנוּ אִם תְּאַתְחֵל מֵחָדָשׁ.

אֲנִי שָׁקוּעַ   אֲ נִ י    שָׁ ק וּ עַ   כְּמוֹ
הַמַּדְרֵגוֹת הַנִּשְׁפָּכוֹת בְּמִגְדַּל פִּיזָה
חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁדָּרְכוּ עֲלֵיהֶן בְּמַעֲלֶה
מִגְדָּל רֵיק אֶל רֹאשׁ פַּעֲמוֹנִים בִּפְּיָאצָה דִּי מִירָאקוּלִי
וְהֵן הִתְעַיְּפוּ,
בָּרֹאשׁ דּוֹפֶקֶת הַשְּׁאֵלָה מֶה
עָשִׂיתָ לֹא נָכוֹן, הֲרֵי
אֲנַחְנוּ סְטַארְט־אַפּ נֵישֵׁן
וְאַתָּה שָׁקוּעַ בַּשִּׁירָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

8 thoughts on “סטארט־אַפּ ניישן / אלעד זרט

  1. מוטי

    נתקלתי בשורות המטרידות הללו השבוע בספר "שיעורים ברעב",אוסף תירגומים של שירי אן סקסטון.

    האזינו לזה:

    "כפי שאמר הכבאי:
    אל תקחי חדר מעל לקומה החמישית
    בשום מלון בניו יורק.
    קיימים סולמות שמגיעים יותר גבוה
    אבל איש לא יטפס בהם.
    כפי שנכתב בניו יורק טיימס:
    המעלית תמיד מחפשת
    את קומת השריפה
    ונפתחת אוטומטית,
    ולא תיסגר יותר.
    אלה האזהרות
    שעליך לשכוח
    אם את מטפסת מתוך עצמך
    אם את עומדת להתרסק לתוך השמיים".

    כשאין לאדם כבר לאן לברוח מתוך האשליה המציאותית עד אימה,
    כאשר המעלית, שבה הוא ניסה להימלט, נפתחת בדיוק רב בקומת השריפה,
    הרי שהוא יכול להילכד באש ולהתלקח או להתעורר מהחלום.
    להתעורר מהחלום זה לעיתים דבר קשה למדי, אז פעמים רבות, כשהאפשרויות
    נגמרות, האדם פשוט מאוד נשרף. זה גם יכול להיות מבחינה מטפורית כמובן
    עם משמעויות והשלכות שונות.

    יש כמובן עוד אפשרויות. האדם הוא עוף חול, הוא אוהב להישרף כדי
    להמציא את עצמו לאחר מכן מחדש. להתפתח. ויש לו גם כמה וכמה נשמות,
    שבשמחה הוא ממצה את כולן עד שהן נגמרות. מכנים זאת אולי למצות את החיים,
    לעשות את המירב והמיטב, ליזום, להיכשל, לנסות שוב. אדם אחד שנכווה ברותחין, נזהר לאחר מכן בצוננין,
    יכול להיות שהוא יוותר לנצח ויהפוך להיות אדם פסיבי, אבל אדם אחר ימצא את הדרך, ילמד, יפתח סטרטאפ נוסף, אולי בסופו של דבר אפילו "יצליח".

    יש את זאנר הסרטים הללו שבו הגיבורים נתקעים בלולאת זמן החוזרת שוב ושוב
    ושבסופה הם פשוט מאוד מתים ונזרקים שוב אל העולם כדי ללמוד את הלקח.
    מוות קטן ותחיה עשויים להיות תמיד מקור לבערה היוצרת שירה.ושירה היא סוג של "סטרטאפ"
    ייחודי מאוד,כמו חומר ואנטי חומר.

    גם אן סקסטון חוותה משהו דומה, החיים היו עבורה ממש כמו תאונה:
    "הוטחתי לעולם הזה כמו פגוש של מכונית"….אבל היא המשיכה לחתור,
    הדוברת שלה חלמה להגיע לאיזשהו "אי" שאליו,אולי(מי יודע) היא לא הגיעה מעולם.

    לבת שלה היא כתבה ,פחות או יותר :"החיים לא היו קלים,אבל מיציתי אותם".
    בסופו של דבר ,ככל הנראה,נראה היה לה, שאין עוד לאן להימלט, אין עוד לאן לחתור,
    שהאקזיט של הסטרטאפ שלה, השירה, חייב להסתיים הפעם סופית בקומת השריפה.

    זאת החוויה הקיומית של :

    "קְנֵה אֶקְדָּח עָמֹק בַּלֹּעַ
    דָּחַף אוֹתִי אֶל הַקָּצֶה"

    מהו הקצה? הקצה הוא המקום שבו מתחילה השירה. בדור שמעריץ טכנולוגיה
    ויזמים ממולחים העושים מליונים ומליארדים בזמן מהיר מאוד יחסית,
    כאשר הם מנצלים את חולשותיהם של בני אנוש לעיתים (ראו כל היזמים שעוסקים בהימורים באינטרנט למשל)
    ושאר צרכים כאלו או אחרים שיש לבני אדם (פיייסבוק, טוויטר, ווטסאפ),אבל אין הם מסוגלים להעניק להם
    באמת את החוויה העמוקה, המטלטלת, המגיעה רק ממקום פנימי של מאמץ טהור להבין,דור זה, השואף לספק
    צרכים לא מובנים לו, שחייבים לבוא על סיפוקם המהיר,חווה עולם שטוח, מלבני, דו מימדי, הנטול את המימד של הרגש העמוק, הקמאי. זהו דור המנותק מעצמו.(כל אלו אינן אלא הכללות כמובן:)

    "אֲנַחְנוּ סְטַארְט־אַפּ נֵישֵׁן, תָּבִין
    רָחוֹק־רָחוֹק אַתָּה מוֹצֵא
    בָּנִינוּ מֵעַל עֵצִים מִגְדָּל שְׁקוּף זְכוּכִית
    הִמְצֵאנוּ גֶּן שֶׁמַּעֲלִים שָׂפָה
    פִּתַּחְנוּ קוֹל סְפָרוֹת אַנְשֵׁי סִי פְּלָאס פְּלָאס
    קוֹרְאִים לָהֶם
    הֵם יַעֲנוּ אִם תְּאַתְחֵל מֵחָדָשׁ. "

    העצים הם בעלי השורשים, אבל מה שנבנה הוא מעליהם, מבלי לאפשר ירידה לשורשיהם.
    שפת הטכנולוגיה, הבאה לידי ביטוי בשפות התכנות השונות, היא מאוד מתוחכמת ומאפשרת
    דברים רבים, אבל היא אינה יכולה לאפשר את הדבר החשוב היחיד, שבלעדיו, העולם הזה אינו שווה דבר:
    את שפת המגע ואת שפת העומק המחברת בין כל הדברים כולם. במקרה הזה הדובר מדבר על שפת השירה
    כניגוד לשפה האוטומטית, הממכנת, נטולת הנפש, של הטכנולוגיה, שהיא אינה אלא סוג אחר של בריחה מפני "האש", מפני דלת המעלית הנפתחת אל האש.

    הִמְצֵאנוּ גֶּן שֶׁמַּעֲלִים שָׂפָה
    פִּתַּחְנוּ קוֹל סְפָרוֹת אַנְשֵׁי סִי פְּלָאס פְּלָאס
    קוֹרְאִים לָהֶם
    הֵם יַעֲנוּ אִם תְּאַתְחֵל מֵחָדָשׁ.

    המצאנו גן שמעלים שפה הוא משפט אירוני הממחיש בדיוק את האוטומטציה של העולם,
    את הניתוק, הניכור, הזרות, שהשפה החדשה הזאת יוצרת. האדם שאינו מתאים את עצמו לטכנולוגיה
    ולעולם הטכנולוגי, האדם הרוצה למרוד בכל אלו, לאן הוא יכול להימלט? האם הוא יכול למלט את נפשו מזה?
    האם הוא עצמו אינו אחוז כמו מריונטה בידי החוטים הגלויים והסמויים של הטכנולוגיה, שהתחווטו כבר עמוק בנפשו, משום שהוא נולד לעולם כזה וגדל והתפתח מתוכו ואל תוכו?

    השירה מתברר כנקודת אור, כגלגל הצלה. לכן אנו מוצאים בהמשך השיר את הניגוד בין שקוע, תחושה סובייקטיבית
    של חווית החיים היומיומית לבין "שקוע בשירה", שהוא למעשה מצב עמוק מאוד של flow ,של זרימה,כמו שאדם למשל "שקוע בשרעפים". זהו מצב של כמעט התעוררות, של כמעט חסד, שבו אדם מגיע למיצוי הנכון של עצם חייו, של עצמיותו, בעולם המבקש לבטל את העצמיות, המבקש לרתום את הכשרונות של האדם בשירותם של כוחות המנצלים אותו, מבלי להעצים אותו באמת.

    יש כאן דימוי מאוד יפה ומקורי המשתלב יפה בנושא הכללי של השיר וממחיש אותו:

    אֲנִי שָׁקוּעַ אֲ נִ י שָׁ ק וּ עַ כְּמוֹ
    הַמַּדְרֵגוֹת הַנִּשְׁפָּכוֹת בְּמִגְדַּל פִּיזָה
    חֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה שֶׁדָּרְכוּ עֲלֵיהֶן בְּמַעֲלֶה
    מִגְדָּל רֵיק אֶל רֹאשׁ פַּעֲמוֹנִים בִּפְּיָאצָה דִּי מִירָאקוּלִי
    וְהֵן הִתְעַיְּפוּ,
    בָּרֹאשׁ דּוֹפֶקֶת הַשְּׁאֵלָה מֶה
    עָשִׂיתָ לֹא נָכוֹן, הֲרֵי
    אֲנַחְנוּ סְטַארְט־אַפּ נֵישֵׁן
    וְאַתָּה שָׁקוּעַ בַּשִּׁירָה.

    המדרגות של מגדל פיזה, שאינו אלא מגדל פעמונים נדמים לדובר כאובייקט הממחיש את עצמיותו.
    הפעמונים בראש המגדל הם הצלילים, השירה, אבל הדרך עד לשם נראית מאוד ארוכה לאדם
    ומצריכה ממנו כוחות גדולים והקרבה גדולה, אולי אפילו סוג של "ביטול" "עצמי", וויתור והתפשרות.
    הדובר, המשורר, אינו אלא חלק מהמגדל, המדרגות, המשמשות לעליה אל חדר הפעמונים הנמצא בראשו.
    מיהם המטפסים העולים המדרגות הללו ומשקעים אותן? (לפחות ברמת התחושה הסובייטיבית של הדובר).
    אלו הם כל מיני כוחות שלא תמיד מובנים לדובר, שלא תמיד מוזמנים על ידי הדובר, אבל בסופו של דבר, מביאים לתוצאה המתקבלת, שהיא שיר.

    מגדל פיזה, כסמל לאדם בכלל, דבר מה שיש לו רבדים ונדבכים, שמעולם לא סיימו לבנות אותו וכאשר בנו אותו, היה זה לאט ובהמשכים, בנייה שנמשכה כמאתיים שנים. כבר מלכתחילה המגדל נטה והתעקם. הייתה בו אי שלמות ולמרות זאת הוא קם, למרות זאת הוא עדיין משופץ ונבנה עד ימינו אלו.

    יש כאן ניגוד יפה בין המגדל השקוף, הנבנה מעל עצים, יציר הטכנולוגיה, לבין מגדל פיזה כמבנה אמורפי,כאוטי, לא מושלם ומושלם בו זמנית, עקום,אך בעל העוצמות אדירות, כסמל לאדם.

    בויקפדיה קראתי שהנאצים הקימו שם, בחדר הפעמונים, עמדת תצפית במלחמת העולם השנייה על הכוחות האמריקאים, ששקלו, בשלב כלשהו,להוריד את המגדל:)

    אבל האמריקאים הללו , אשפי הטכנולוגיה, גם אוהבים, ככל הנראה, מגדלים עקומים ויודעים להוקירם. איזה מזל!:)

    אז בנוגע לשאלה של הדובר מה הוא עשה לא נכון, התשובה היא לדעתי, שום דבר. הוא לא בחר לעשות את מה שהוא עושה והוא גם לא נבחר באופן מיוחד לתפקיד. זה פשוט מאוד המצב, זאת המציאות, כאן נפתחת הדלת ועם זה יש להתמודד בדרכים יצירתיות. להיות שקוע זה אכן המצב הקיומי, כל הדברים שוקעים, אבל שקיעות הן גם יפות למרות שמדובר בעצם בשריפות עצומות בשמש. היופי הזה הוא זה שמשך את איקרוס והוא זה שהפך את איקרוס להיות מה שהוא.

    גם על זה, למשוררת הזאת, אן סקסטון היה מה לומר,היא, זאת שכתבה מכתב אהבה מבניין בוער,הבינה
    שיש עולם הגיוני ויש עולם הירואי והשירה שייכת לעולם השני ובו מסע הגיבור לא תמיד מסתיים באופן הגיוני
    או מתקבל על הדעת, כי לא הדעת היא הדבר המקובל שם, אלא קבלה מסוג אחר לחלוטין:

    הנה סיומות שני השירים "חתירה" ו "לעלות במעלית אל השמיים".

    …"אני חותרת,חותרת
    גם אם בתי המשוט נתקעים ומלאי חלודה
    והים מעפעף ומתהפך
    כמו גלגל עין מודאג,
    אבל אני חותרת,חותרת,
    אף על פי שהרוח הודפת אותי לאחור
    ואני יודעת שהאי לא יהיה מושלם
    ימצאו בו פגמי החיים
    האבסורדים של שולחן ארוחת הערב,
    אבל תהיה שם דלת
    ואני אפתח אותה
    ואני אפטר מהעכברוש שחי בי
    עכברוש המגיפה המכרסם.
    אלוהים יטול אותו בשתי ידיו
    ויאמץ אל ליבו.

    כמו שהאפריקאי אומר:
    זהו סיפורי אשר סיפרתי,
    אם מתוק ואם מר
    קח אותו למקום אחר
    ותן למשהו לשוב אלי.
    הסיפור מסתיים בעודי חותרת".

    והנה מהשיר השני:

    …"קומה ששת אלפים:
    הכוכבים,
    שלדים אחוזי להבות
    זרועותיהם שרות
    ומפתח,
    מפתח גדול מאוד
    שפותח משהו-
    איזו דלת נחוצה מאוד-
    שם למעלה".

    ובכן,אם אפשר להתווכח למה מועילה הטכנולוגיה לחיים, למה מועילה ההיסטוריה לחיים, למה מועילה מדיטציה לחיים, אז אפשר גם להתווכח למה מועילה שירה לחיים,לא? אין צורך להרגיש חסרי אונים, יש טיעונים בהחלט מנצחים!:)

    לא הייתי מסכם ואומר שהדובר בשיר הזה יכול לישון בשקט, לא, בכלל לא, אי אפשר לישון בשקט ולחלום בשקט
    כשיש שיר בסביבה וזה כשלעצמו דבר טוב. אולי פעם עוד נתעורר….מי יודע?

    כי חכמם גדולים אולי לא הופכים להיות מקריאת שירה, אבל אין ספק, שגם לא שוקעים בתוך טיפשות,נהפוכו..:)

    (כל הציטוטים מהמשוררת הנהדרת אן סקסטון לקוחים כמובן מהספר "שיעורים ברעב" בתרגומה של יעל גלוברמן
    ובהוצאת קשב לשירה).

  2. איתן ...

    אלעד, תודה על החוויה שהענקת לי כקורא, הגם שאני מבקש שלא נהיה תחומים ושקועים ב-ד' אמות של עולם השירה,

להגיב על טל כהן בכור לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *