שירה

שלושה שירים / דוד אדלר

את אשה של יום

אַת אִשָּׁה שֶׁל יוֹם
אֲנִי אִישׁ שֶׁל לַיְלָה

אֶעֱשֶׂה לַיְלָה לְיוֹם וְאַתְּ
יוֹם לְלַיְלָה
כָּל אֶחָד יִקַּח אֶת עַצְמוֹ וְיָבִיא
נִפָּגֵשׁ בְּצָהֲרֵי הַיּוֹם.

הָאוֹר יִפֹּל עָלֵינוּ מִלְמַעְלָה.

 

אצטרובלי הברוש

גַּם עַכְשָׁו
מִקֵּץ שִׁשָּׁה עָשׂוֹרִים
אֲנִי תּוֹלֵשׁ בְּדַרְכִּי אֶת אִצְטְרֻבְּלֵי הַבְּרוֹשׁ
מְלוֹא חוֹפְנַיִּם
מִסְתַּכֵּן בְּהֶרֶס שְׁמִי הַטּוֹב בִּמְחִי
זְרִיקָתָם עַל כָּל עַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל שֶׁבָּרְחוֹב.

הִנֵּה דָּבָר לֹֹא הִשְׁתַּנָּה
אוֹתוֹ הָאֹשֶׁר לְשֵׁמַע הַנְּקִישָׁה
וְאִם אַחְטִיא – אוֹתָהּ הָאַכְזָבָה
הִנֵּה אֲנִי אוֹתוֹ הַיֶּלֶד

דָּבָר לֹֹא הִשְׁתַּנָּה
לֹא הַנְּחִישׁוּת
לֹא הָעַיִן הַמְּכַוֶּנֶת
רַק הַזְּרוֹעַ הַמִּתְנוֹפֶפֶת
הַיָּד הַמַּטִּילָה
שֶׁעֲדַיִן נָעָה כִּמְטוּטֶלֶת
אֶלָּא שֶׁהַשְּׁחִיקָה הַגּוֹבֶרֶת
קוֹצֶבֶת אֶת זְמַנָּהּ.

 

כשתבואו לירושלים

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם
הָבִיאוּ הַרְבֵּה חוֹל לְכַסּוֹת
אֶת הַקְּדוּשָׁה שֶׁצּוֹמַחַת
מִכָּל סֶלַע מְחֹרָץ אוֹ בָּקוּעַ
מִכָּל אֶבֶן מְנֻקֶּדֶת בְּחֲזָזִיּוֹת וְטַחַב.

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם
אַל תָּבִיאוּ סְפָרִים
אַל תָּבִיאוּ דְּגָלִים
הָבִיאוּ גַּלִּים שׁוֹבָבִים
הָבִיאוּ יָם
כְּמוֹ שֶׁטֶדִי קוֹלֶק הִבְטִיחַ
פַּעַם.

השירים מתוך קובץ השירים השני של דוד אדלר "פעם אולי אכתוב על זה" (הוצאת "אבן חושן")

20 תגובות

  • לאה הרפז

    אוהבת את שלושת השירים. היות ויש הרבה מה לומר על כל שיר ואני עם מגבלות ההקלדה שלי, אסתפק באהבתי אותם.

  • דני כספי

    מוכרים לי מן הספר הטוב, והנה המפגש אתם ב״בודדת״
    מעיר ומאיר.
    ושוב המסקנה, ההגיונית אך המושכחת, על תרומתה של
    התבונה לשיר.

  • ארלט

    "ניפגש בצהרי היום האור יפול עלינו מלמעלה"; "הנה אני אותו הילד… אלא שהשחיקה הגוברת קוצבת את זמנה"; "כשתבואו לירושלים… הביאו גלים שובבים הביאו ים". יופי של שירים. שילוב של האישי והלאומי. אהבתי את הספר. תודה לדוד ולליריקה.

  • עפרה קליגר

    שירין של דוד אדלר הם שירים על דמעה שקפאה והפכה לחיוך מר- מתוק. אוהבת אני שירתו שמטשטשת את הגבול בין הפרטי לבין הלאומי. האמת הגדולה נאמרת בצמצום רב, מעין כתב חידה. ספרו לא מרפה ממך בקוראך אותו, קריאה פנימית

    • דוד אדלר

      תודה לך עפרה שגם באבלך הכבד מצאת כוח להגיב תגובה אוהדת כל כך.

  • רחל בכר

    מוטיב .חוזר בשלושת השירים – התפכחות.
    ההתבגרות פוקחת לנו עיניים, יש לנו נטייה להאמין בטוב ומזכיר לי קצת את .הילדים הבטוחים שסנטה קלאוס אמיתי. כמה עצוב כשהאמת מתחוורת להם.
    .אין זו סיבה לעצור הכל ולראיה מגיעים לפשרה "נִפָּגֵשׁ בְּצָהֲרֵי הַיּוֹם" "הַיָּד הַמַּטִּילָה שֶׁעֲדַיִן נָעָה כִּמְטוּטֶלֶת אֶלָּא שֶׁהַשְּׁחִיקָה הַגּוֹבֶרֶת קוֹצֶבֶת אֶת זְמַנָּהּ" ."הָבִיאוּ יָם כְּמוֹ שֶׁטֶדִי קוֹלֶק הִבְטִיחַ פַּעַם.".
    שירים כלבבי, תודה.

  • רון גרא

    כדברי רחל בכר-התפכחות והתבגרת
    בשיר הראשון, עם ההתבגרות וההתפכחות-אנו זקוקים בזוגיות למשחקי תפקידים בין יום ולילה לחילופין,כשהמפגש המעודף ביותר כרגע הוא בשעת צהריים.
    בשיר השני-עדין עם הבגרות אצטרובלי הברוש משחקים אצלנו, כמעט אותו תפקיד, של ילדותנו-עם אותה יד וכו, אלא שהשחיקה גוברת וקוצבת את הזמן.
    בשיר השלישי-הדובר מבקש להביא לירושלים רק חול,שכבר בחול ישנה רמיזה המופיעה בסופו- הגעגוע לים(שהבטיח טדי קולק.
    אהבתי מאד.

  • איתן ...

    כבשת אותי בשורות – "אני אותו הילד
    דבר לא השתנה
    לא הנפשות
    לא העין המכוונת….."

    אני מבקש להסב את תשומת לבך שהמילה מְטיילָה' בהקשר של השיר צריכה להיות מנוקדת ב-מ שוואית ואין דגש באות ט'.

    מַטִּולָה כפי שנוקד אינה מתייחסת להוראה של הפועל בשיר ..

    ההוראה של המילה מטילה בשיר צריכה להיות על פי נחי ע"ו ולא על פי חסרי פ"נ.

    המילה הראשונה הפותחת את מחזור השירים צ"ל – אַתְּ.

    דוד, תודה על החוויה השירית.

    • דוד אדלר

      לאיתן תודה על תגובתך.
      באשר לניקוד אתה צודק בהחלט ואני מלא התפעלות, כתמיד, מידיעותיך המדוקדקות, הנפלאות מבינתי, בתורת הלשון והניקוד. אתנצל ואבדוק מה המקור (הלא סופי) ממנו העתקתי את הגירסה ששלחתי. רק אעיר שבספר הניקוד הוא כפי שציינת בשני המקרים ועוד אציין שעמית מ"גופנה" שהופקד על הניקוד והעימוד עושה עבודה מדוקדקת ומופתית ועד היום לא נמצאו בשני ספריי שגיאות הגהה כלשהם.

      נ.ב.: בתגובתך רשמת "הנפשות" במקום "הנחישות" וזה מכוון כלפי אלה שלא קוראים השירים אלא התגובות בלבד……ולא להשיב לך מידה כנגד מידה חו"ח, כמובן.
      שוב תודה

  • חיים ספטי

    השיר "את אישה של יום" מביע, לדעתי, את הרעיון, גם אם דוד לא התכוון להכללה שבה אני מנסח אותו, שבני זוג השונים לחלוטין זה מזה, צריכים "להתגמש" באורח חייהם ולמצוא את "דרך האמצע" שביניהם. בשיר מובע רעיון זה במפגש בצהרי היום בין "אישה של יום" ל"איש של לילה". אם יעשו כן, כלומר אם "יתגמשו" זו לקראת זה, אם ילכו זו לקראת זה, "האור ייפול עליהם מלמעלה", לכאורה אור הצהריים, אך בעצם: אור מטאפורי. בשיר "אצטרובלי הברוש" מובע רצונו של דוד לחזור לחוויות ילדותו, והוא אכן עושה מעשה וזורק אצטרובלי ברוש על עמודי חשמל, כפי שנהג לעשות בילדותו, למרות שהוא יודע שהמעשה ה"ילדותי" "יהרוס את שמו הטוב" כאדם בוגר ורציני ומיושב בדעתו, ואולם, למרות שהכול לכאורה דומה לחוויית הילדות הזו, הוא נוכח לדעת שזריקת האצטרובלים אינה כה קלה לו כמו בילדותו, שכן "השחיקה הגוברת קוצבת את זמנה". הוא מודע לכך שבגרותו מקציבה את זמן חייו, וילדותו רחוקה מאד למעשה. בשיר זה מובעים, למעשה, געגועים לילדות, למרות שהדבר אינו נאמר במפורש, ועד כדי כך חזקים הגעגועים, שדוד מוכן להסתכן בכך ששמו הטוב "ייהרס". השיר "כשתבואו לירושלים" אומר לנו, בעצם, שלא לקחת ברצינות רבה מדי את קדושתה של ירושלים, ושמותר לנו לדמיין שנביא אליה את הים, המסמל כאן את החיים ה"רגילים" על הנאותיהם הקלות. השורה "אל תביאו ספרים" באה לומר לנו שעלינו להגביל מעט את כובד הראש המיוחס לירושלים. יש בה די והותר ספרים של כובד ראש ממילא. השורה "אל תביאו דגלים" באה להזהיר אותנו שלא נגרר ללאומנות. דוד אומר לנו, בעצם (לפי הבנתי) שדי לנו בדגלים הקיימים בירושלים. אין צורך להוסיף עליהם עוד דגלים, כלומר: עלינו להישאר בגבולות הלאומיות, ולא להיגרר, חלילה, ללאומנות. שלושת השירים טובים בעיניי ואהבתי אותם.

השאר תגובה