שירה

נשים גדולות / עירית אבני כהן

נָשִׁים גְּדוֹלוֹת אֲרוּזוֹת בְּעוֹר דַּק
הַדּוֹפֵק שָׁקוּף לָהֶן עַל הַצַּוָּאר
וְהֵן מַגִּיעוֹת לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.
נָשִׁים גְּדוֹלוֹת מַחְזִיקוֹת רֶגַע קָטָן
נִטְמָעוֹת בְּשֶׁקֶט בָּרַעַשׁ
וְלֹא נִשְׁאָרוֹת לַסּוֹף.
נָשִׁים גְּדוֹלוֹת הֵן הֲמֻלָּה בְּלִי מְדִינָה
הֵן רוֹקְדוֹת בַּגּוּף
וְאֵין לָהֶן זְמַן לְכַוֵּץ סוֹגְרִים.
נָשִׁים גְּדוֹלוֹת לֹא מַבִּיעוֹת
הֵן אוֹמְרוֹת.
נָשִׁים גְּדוֹלוֹת צַר לָהֶן בַּלֹא
רְדוּד לָהֶן בַּתִּקְרָה
וְשָׁדוּף לָהֶן בַּסְּחוּס.
נָשִׁים גְּדוֹלוֹת מַתְחִילוֹת לְהִגָּמֵר בָּעֲצָמוֹת.
נָשִׁים גְּדוֹלוֹת הֵן הַקַּלּוֹת הֲכִי גְּדוּשׁוֹת.

4 תגובות

  • דוד אדלר

    שיר יפה המתחיל בתנופה גורפת. לא הכל הבנתי (אבל אולי אין צורך). איני מומחה גדול בניקוד. אבל עם קשור קלוש ואולי בלי קשור למידת הבנתי את השיר – טעויות ניקוד אחדות כמו רְדוּד ואולי עוד – תרמו אולי את תרומתן.

  • מוטי

    בדיוק אתמול פורסמה גם כתבה בווינט על הסופרת רוקסן גיי, שהיא ללא ספק, בדיוק רב, אישה גדולה (תרתי משמע) מהסוג המתואר בשיר שלפנינו. אישה שיש לה משקל, היא אישה שהרוויחה את משקלה ביושר ובעבודה קשה, בעמל ובטורח (וגם בסבל) והיא יכולה להטיל את מלוא כובד משקלה למערכה על נושאים שיש להם חשיבות עבורה ועבור האחרים. (החברה, התרבות)

    עכשיו ,המשקל כאן הוא גם מטאפורה, למרות שבמושג נשים גדולות אנו תופסים גם משקל פיזיולוגי במשמעותו הפשוטה. רוקסן גיי למשל היא אישה שיש לה משקל משמעותי כדוברת פמיניסטית רהוטה (וגם כאשת אקדמיה בתחום הספרות), אבל גם יש לה משקל הנתפס בעיני הרפואה והחברה מסביב, כמשקל עודף, פתולוגי. היא,בצדק, מתנגדת לסיווגים הללו (מבחינתה הם לא "מעליבים" בהכרח, אלא ממעיטים ומחסרים מהתמונה הכוללת שלה כאדם ומחווית המציאות הכוללת שלה ושל העולם בכלל). היא גם איננה מעוניינת בניתוחים פסיכולוגיים ועצות שהחברה מנפיקה כל הזמן בשפע, כשהיא מתבוננת בה(היא יודעת לעשות ניתוח פסיכולוגי לעצמה לבד,תודה:), אלא רוצה,דבר ראשון, שישימו לב יותר למשקל האחר שלה ודרכו יגיעו אליה.זה מכבד יותר,מקבל יותר,פחות מתנשא. היא כבר תדע לדאוג לעצמה, אם היא תרצה(ובמידה ולא תרצה או תרצה ולא תצליח הרי שזה עניין שלה בלבד!).השיפוט החברתי, ההערות, הדיעות, מה שכל אחד סבור שהאחר צריך או לא צריך לעשות, הן בסך הכל עוד דרך של האדם לברוח מעצמו. לכל אחד יש דיעות ,אבל למעטים יש עובדות ולמעטים אף יותר תפיסה של "האמת". כדי להעריך באמת אדם, עליך להיות מסוגל לשים עצמך בנעליו. אם אין את היכולת הזאת, הערכה מוחלפת "בשיפוט" "וביקורת", כי אלו שתי צורות של התנהגות שהרבה יותר קל להוציא אל הפועל. הן דורשות פחות אנרגיה.
    (אין מה לומר,אני גם חוטא בזה ובכוונה לא אמרתי "כולנו",אתם תדאגו לעצמכם בעניין הזה ואני לעצמי דבר ראשון:)

    השיר משחק על העניין הזה ומרחיב אותו באופנים שונים. זהו שיר "רשימה"(כמו "החיים הם…","האושר הוא…","הגשמה היא…","זוגיות היא…") שפשוט מאוד מתאר(מבלי לטעון לאיזשהו אמת מוחלטת) את התפיסה הפמיניסטית ברמה סובייקטיבית לחלוטין. רוקסן גיי, למשל, מכנה עצמה "פמיניסטית גרועה" וזאת משום שלפני היותה פמיניסטית מבחירה, (כי לדעתה זהו הדבר הנכון לעשותו בתקופה המודרנית) היא דבר ראשון אדם מורכב, בעל אישיות, שיש לו כל מיני מרכיבים פנימיים שונים ומשונים, סותרים לעיתים, פועלים אחד כנגד השני. היא למשל אוהבת סוג של מוזיקה שבו דווקא באמצעות המילים מבזים את האישה. ומילים , הרי מכוננות עולם וסדרים חברתיים והיא יודעת זאת, אז מדוע זה? מדוע היא שמה שירים כאלו בפליליסט שלה? ככה. היא למדה לאהוב זאת בתקופה אחרת ועכשיו קשה לה להיגמל (או שעדיין לא הגיע הזמן שלה להניח זאת מאחריה) ולכן בתופעת האדם שהיא, כל הדברים הללו חיים בכפיפה אחת ואין דבר אחד חייב בהכרח לבוא על חשבון השני או לבטל את חשיבותו של השני.גם זה סוג של שיפוט לקוי שבו החברה לוקה.היא מחפשת כל הזמן "צביעות" במקום לראות מכלול של דברים,שלמויות גדולות יותר.

    רוקסן גיי שילמה את המחיר שלה בחיים כדי להפוך להיות "האישה הגדולה" שהיא והמחיר הזה, הסבל שהיא חוותה, יש לו רבדים ונדבכים רבים, חלקם עלולים להיראות ולהיתפס כדברים לכאורה שליליים, לא נעימים, אבל זה מה שהופך את האדם להיות מה שהוא לנגד עיני החברה, שהיא תמיד במהותה שופטת (על פי ערכים, אמונות, דיעות, נורמות וכדומה) ורק לאחר מכן חוננת וחומלת (אם בכלל). על האדם (כל אדם, אישה או גבר) לפלס את דרכו בתוך המנגנון "הלא הוגן" של החברה ולמצוא את מקומו למרות זאת, לתרום את תרומתו . לעיתים זאת תרומה קטנה של אדם "קטן" ולעיתים זאת תרומה לכל התרבות, שזה מה שהופך , בדרך כלל, בני אדם מסוימים "לגדולים".

    נשים גדולות הן לכן לא "נשים מושלמות", נשים של "בדיוק כך" או "לפי הספר" או "מושכלות", אלא פעמים רבות הן כמו תופעת טבע, משהו שבא ביעף, עולה על גדותיו, אינטנסיבי מאוד. משהו שלחברה קשה מאוד להכיל, קשה מאוד לקבל. "עשי טובה,היי יפה או חביבה ותשתקי" או "יפה וגם אופה" (כל הכבוד על העוגה!:) או מועשרת ומאושרת או כל שבלונה ידועה אחרת.

    אין שום מסגרת שיכולה להכיל באמת "נשים גדולות" מהסוג הזה, הן פורצות דרך, לכן גם בשיר שלפנינו, המיזוג בין משקל פיזיולוגי לבין משקל מבחינת משמעות הוא גורף. כשמשקלה של האישה הגדולה עולה, היא כמעט פורצת את כל הגבולות, כולל את הגבולות של "גופה" שלה, שאינו יכול עוד לעמוד בעומס הערכי והאמוני החדש (העצמות הקורסות מכובד המשקל), שכמו נכפה על המערכת מסדר גבוה יותר. האישה הגדולה היא, לכן, פגיעה, אבל בפגיעותה היא מסוגלת להגיע לערכאות הגבוהות ביותר ולהילחם בכל מה שיש לה(ויש לה) על מנת להשיג את שלה. את מה שחשוב לה. היא עולה על גדותיה ולא תמיד מסוגלת לשלוט בעצמה או להתנהג לפי כללי הפוליטיקלי קורקט ולכן היא גם משלמת מחירים גבוהים מאוד פעמים רבות.

    נָשִׁים גְּדוֹלוֹת אֲרוּזוֹת בְּעוֹר דַּק
    הַדּוֹפֵק שָׁקוּף לָהֶן עַל הַצַּוָּאר
    וְהֵן מַגִּיעוֹת לִפְנֵי הָאֱלֹהִים.

    ועוד משפטים בשיר ממחישים את האינטנסיביות הרגשית,ערכית אמונית חדשה:

    נָשִׁים גְּדוֹלוֹת מַחְזִיקוֹת רֶגַע קָטָן
    נִטְמָעוֹת בְּשֶׁקֶט בָּרַעַשׁ
    וְלֹא נִשְׁאָרוֹת לַסּוֹף.
    נָשִׁים גְּדוֹלוֹת הֵן הֲמֻלָּה בְּלִי מְדִינָה
    הֵן רוֹקְדוֹת בַּגּוּף
    וְאֵין לָהֶן זְמַן לְכַוֵּץ סוֹגְרִים.

    מה זאת המולה בלי מדינה? זאת בדיוק המסגרת שהאישה הגדולה אינה יכולה להסכין לה, העצמות המתוות מסגרת כזאת, השלד של הדברים. איך זה בא לידי ביטוי? באמצעות הריקוד של מפלי השומן בגוף והבחירה לא "לכווץ סוגרים", שזה ביטוי חזק מאוד, כמעט גס .את מה שיש להן לומר הן אומרות, ללא כחל ושרק, כי זה מה שהן רוצות לבטא:

    נָשִׁים גְּדוֹלוֹת לֹא מַבִּיעוֹת
    הֵן אוֹמְרוֹת.
    נָשִׁים גְּדוֹלוֹת צַר לָהֶן בַּלֹא
    רְדוּד לָהֶן בַּתִּקְרָה
    וְשָׁדוּף לָהֶן בַּסְּחוּס.
    נָשִׁים גְּדוֹלוֹת מַתְחִילוֹת לְהִגָּמֵר בָּעֲצָמוֹת.
    נָשִׁים גְּדוֹלוֹת הֵן הַקַּלּוֹת הֲכִי גְּדוּשׁוֹת.

    יש כאן ביטויים פואטיים יפים מאוד(מסוג המשפטים שניתן למצוא רק בשירה)
    השיר מתאר את אופיים של הנשים הגדולות הללו בתמציתיות מטאפורית ואחרת עוצמתית מאוד.

    זה נראה בשורות הללו כאילו האישה גדלה עד כדי כך, שכבר היא מחשבת לעבור את התקרה, את מה שסוגר, את מה שלוחץ גם בגוף שלה וגם בחברה כגוף(העצמות,הסחוס המסכך,מונע כאב ומחבר).אין ספק שיש כאן גם חוסר נוחות קיצוני כי יש מחירים שחייבים לשלם כדי לגדול עד כדי כך. משקל פיזיולוגי גבוה עלול להוביל למחלות וגם העלאת המשקל של הנשים בחברה על ידי מאבק הובילה לתגובות נגד לאורך תקופות ארוכות ונשים מובילות לעיתים שילמו מחיר גבוה מאוד על פריצת הדרך שלהם. במקום שיש מגבלות,הנשים הללו "נגמרות". השלד הפנימי שלהן, כל מה שלימדו אותן מילדות בנוגע למה שמותר להן ולמה שאסור, למה שאפשרי ולמה שלא, כל זה מתחיל לקרוס וזה וודאי כרוך באי נוחות גדולה. אלו הם ייסורי "הגדילה". כאבי העצמות, ההתנגדות הפנימית לעיתים של צדדים פנימיים באדם, הפנמה של קולות אחרים הנאבקים באדם גם מבפנים ומחלישים אותו. זה יוצר קונפליקטים שאפשר לשמוע כיצד רוקסן גיי מדברת עליהם, בין היתר, בהרצאתה בטד.

    בסופו של דבר :

    " נָשִׁים גְּדוֹלוֹת הֵן הַקַּלּוֹת הֲכִי גְּדוּשׁוֹת. "

    משפט יפה מאוד. המשוררת לקחה שם תואר והפכה אותו (אם הבנתי נכון) לשם עצם. לאחר מכן, לשם העצם החדש יש תואר חדש המתאר אותו, "גדושות". כך נוצר עודף של משמעות, משקל של משמעות מהסיבות הבאות.

    למושג "הקלות"(שהפך לשם עצם) יש אסוציאציות משלו לשמות עצם אחרים, למשל "כלות", במובן נשואות או לשמות תואר אחרים, כגון "כלות" במובן של דועכות,נגמרות..זאת משפט היפנוטי מאוד במהותו, כי הוא רב משמעות למרות שהוא רב ערפול, המוח מקשר ומחבר אותו בהכרח לכל מה שקדם לו בשיר וגם לכל מה שנמצא מעבר לשיר ומעבר לנקודה האחרונה התוחמת אותו.

    אין להקל ראש בנשים גדולות משום שהן קלות גדושות. קל זה נכון ונכון זה קל. הן לא תקבלנה על עצמן את התפקידים המסורתיים וסביר להניח שהן תיצורנה בהשפעה שלהן ובעושר הפנימי שלהן עולם חדש, תפקידים חדשים, רעיונות, ערכים ואמונות חדשים.

    דרך אגב, מרוקסן גיי למדתי, שלא רק לה מותר להיות פמניסטית גרועה, גם לי מותר להיות פמיניסט גרוע ובדיוק מאותן סיבות שתיארתי בתחילת התגובה למעלה. אפשר ללמוד ולקבל השפעה מכל אדם, אבל חשוב לדעת גם איך לקבל ומתי לקבל ודבר ראשון חשוב לשים עצמנו בנעליו עד כמה שניתן. לראות את העולם דרך עיניו ולחוות את העולם באמצעות "חושיו". האדם אינו חייב להיות מושלם כדי להשפיע ואדם "גדול" הופך להיות למה שהוא דווקא משום שאינו מושלם. בני אםד לא אוהבים את המושלמים, אין כל דרך להזדהות עמם או להבינם. את המושלמים מעריצים והערצה עיוורת עלולה להוביל לעריצות פנימית ולביטול פנימי, לא לגדילה ולא להתפתחות.

  • א.

    לעירית שלום

    אני מציע לך לבקש מהעורכות , שיתקנו את ניקוד המילה רדוד.

    יש לנקדה בקמץ. רק בסמיכות היא מנוקדת בשווא.

    התיקון יקל על הבנת שירך היפה.

  • א.

    המילה סוגרים בשיר מופיעה כשם עצם , לכן יש לנקד קמץ מתחת לאות ג'.

    הניקוד המופיע בשווא הופך את המילה לפועל , וכך נופלת טעות מצערת הפוגעת בהבנת השיר היפה.

השאר תגובה