צלקת / עומר ברקמן

  • 40
  •  
  •  
  •  

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הָלַכְתְּ
הָיִיתִי אֶלֶף רְסִיסִים
וְהָאוֹר נִשְׁבַּר בָּהֶם
לְאֶלֶף אַלְפֵי שַׁבְרִירִים
וְצָעַקְתִּי אַחֲרַיִךְ
אֶלֶף מִלִּים נִרְדָּפוֹת
שֶׁלֹּא הִשִּׂיגוּ דָּבָר

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הָלַכְתְּ
הַכֹּל הָיָה חֻלְשָׁה
הָאֲדָמָה רָעֲדָה כְּרֶגֶל קְרוּשָׁה
הַמְּחָטִים צָעֲדוּ בַּלַּיְלָה וְהַבּוּשָׁה
שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי דָּבָר

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר הָלַכְתְּ
הַדָּבָר הַזֶּה נִפְעַר
כְּאִלּוּ לֹא הָיָה דָּבָר
וּכְבָר קָפַצְתִּי אֵלָיו
בְּלִי מַצְנֵחַ
וּבְלִי תְּפִלָּה
וּלְלֹא מִלָּה
וּבְאֶמְצַע הַנְּפִילָה
חָפְשִׁית
פִּתְאֹם חָזַרְתְּ

ניקוד: יאיר בן־חור

7 thoughts on “צלקת / עומר ברקמן

  1. פינגבאק: פרו ורבו – פּוֹעֶלֶת מילוּלִית

  2. מוטי

    זהו ככל הנראה שיר:)

    יש כאן מוזיקליות, חריזה פנימית מתוחכמת (עם התפתחות ממקטע למקטע),
    המייצגת היבטים שונים של המצב הנפשי בכל בית, משחקי מילים רעננות בשינויים בלתי צפויים ורגש שניכר שהוא מחפש מוצא וגאולה באמצעות מילים, שהן שפה בתוך שפה (לאחר שהשפה הראשונה הכזיבה ולא נתנה מענה לגודל תחושת החורבן והאובדן, וודאי שלא למניעתו).

    אדם מאבד עולמו ברגע ולא תמיד הוא זוכה בו לאחר אותו רגע.
    הדובר בשיר זכה ,ככל הנראה,שוב בעולמו וזה ניכר בחריזה בבית האחרון.

    יש גם שימוש יפה באירוניה באמצעות החריזה.

    בבית הראשון ניתן לשמוע את הכאב באמצעות חריזה לא שלמה וחלקית של "רסיסים", "שברירים", "אחריך". ניתן לשמוע כאן את תחושת השבר, את תחושת ההי והנהי.

    בבית השני מודגשת החולשה ואי אמירת "הדבר" (שהיא גם סוג של הסתרה, איזשהו דבר שהיה אמור להיאמר ולא נאמר ברגע הנכון ואולי גרם לכל
    הדרמה) באמצעות החריזה עם הסיומת "שה"…הניסיון להסתיר את הדבר עלה ,ככל הנראה ביוקר, וגרם לדובר ליפול אל תוך אותו "דבר", שהפך להיות סוג של הפשטה, סוג של תהום במערכת היחסים.

    אבל מתוך זה, לאחר שתיקתו של הייאוש בבית השני, עולה תחושת הרווחה מתוך התהום, שבאה לידי ביטוי בחריזה של ה-"לה"….חזרתה של אהובת הדובר, אולי נטייתה לסלוח לו, מתוך רצונה החופשי, לאחר ששקלה את הדבר וכעסה שכך, כל אלו משנים בבת אחת את התמונה ואת המצב המנטלי של הדובר והדבר נרמז לאורך כל הבית.

    ועדיין, מה ניתן לומר על מצבו המנטלי היותר עמוק של הדובר הזה? הוא קצת לא יציב והפכפך ונוטה ליחוס חיצוני מאוד גבוה, שבו הוא מפקיד את מפתחות החיים והמוות ביד האהובה, הדמות הנשית.

    אפשר לומר שזהו שיברון לב וזהו אחד מתוצאות הלוואי של ההתאהבות, ששכרה בצידה ומחירה בצידה.
    קשה להחליט אם יש גורם אובססיבי כלשהו בדובר מעבר לכך או שזאת "האובססיה" של אהבה עצמה, שמשגעת את האדם וגורמת לו לאבד את "הכל" בשנייה באותה מידה שהיא גורמת לו "לחשוב" שהוא על "גג העולם" בשעה שהוא ממש לא!

    זהו שיר על כל מה שתואר וזהו שיר חכם ומלא ברעננות כמעט היתולית על כל אלה.:)

    נאחל הרבה בריאות לדובר. לפעמים כדאי להיות במצבו של הדובר מאשר במצבו של אותו קונדור מסיפוריו של ברונו שולץ, שפיחלצו אותו והוא היה הולך ומתפורר לו בסלון, ממש כמו אביו של הגיבור. זה לא שעדיף רגש גדול ונפילות גדולות כל רגע, אבל לחוש את החיים, לחוות אותם על כל נימיהם, בייחוד כשצעירים (כי אהבה בוגרת אצל מרבית האנשים הבוגרים היא ככל הנראה יותר רגועה:), לעבור דרך התהום הזאת, היא ככל הנראה שער לתבונה גדולה יותר ואהבה בשלה יותר בבגרות. גם אהבה גדלה ובשלה יחד עם האדם ועל שגיונות ושגעונות הנעורים אין לשפוט איש. ללא כוחה זה של האהבה ,שחוצה זמנים ותרבויות, מי יודע מה היה עולה בכלל בגורל האנושות.

    1. מוטי

      אמרתי חריזה פנימית, אבל זאת כמובן לא חריזה פנימית:)

      בכל מקרה, היא עובדת בשירותו של השיר וממחישה משהו מהאינטנסיביות הרגשית שמבוטאת בו (בנוסף לכל שאר הדברים)..
      נראה שברובה היא גם באה במעין "שלשות" ושלוש מעבר להיותו מספר טיפולוגי, הוא מבטא גם סוג של מאגיה, כישוף, קסם.
      לכן האהבה היא סוג של קסם חיובי מצד אחד, אבל היא מהר מאוד הופכת להיות כישוף כובל מצד אחר.
      הדובר בשיר חש ככל הנראה גם בקסם וגם בכישוף בו זמנית.

      הבית הראשון הוא הבית היחיד(כמעט), שבו החרוזים הם לא שלמים, אמצעי הממחיש את השבר וההתנפצות שהטקסט מתאר.

      עכשיו רק נותר לצאת מעבדות לחירות, הנמענת בשיר כבר חופשית ,אבל הדובר?

      זה ככל הנראה התהליך שבא לאחר שהשיר מסתיים (או שלא) .גם לאהבה יש דרגות התלויות בהתפתחות המודעות.
      המילה "צלקת" ,הכותרת של השיר, מתארת מצב שנותר לאחר החלמת הפצע (תלוי בחומרת הפציעה וברגישות האדם או החומר)
      זה נראה כאילו הדובר החלים, לפחות על פי הכותרת, אבל הצלקת,( שבה ניתן להתבונן) מזכירה לו תקופות אחרות ומצבים רגשיים אחרים.

  3. רחל בכר

    מצטרפת לתגובות המחמיאות לעיל, מבקשת להוסיף שהתמוגגתי בעיקר מ "וְצָעַקְתִּי אַחֲרַיִךְ
    אֶלֶף מִלִּים נִרְדָּפוֹת". משפט עם כל כך הרבה עומק, נפלא.
    חג אביב שמח.

  4. רחל אשד

    כמה יופי, כמה דיוק בתיאור ייסורי הפרידה ושמחת השיבה המפתיעה. דימויים יפהפים: "הָאֲדָמָה רָעֲדָה כְּרֶגֶל קְרוּשָׁה
    הַמְּחָטִים צָעֲדוּ בַּלַּיְלָה וְהַבּוּשָׁה שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי דָּבָר". שומרת אצלי ונוצרת.
    תודה.

להגיב על מוטי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *