עמדה אחרת / טלי וייס

  •  
  •  
  •  
  •  

לֹא אֶכָּנַע לַקּוֹלוֹת
הַמַּפְצִירִים בִּי לִצְעֹד בִּדְרָכִים מֻכָּרוֹת.
הַכֹּל נוֹשֵׁךְ מִסָּבִיב
הָפַכְתִּי עוֹרִי כְּדֵי לִהְיוֹת
שְׁקוּפָה
וְלַעֲמֹד בְּלַחַץ הָאֲבָנִים הַכְּבֵדוֹת
הַמִּתְדַּרְדְּרוֹת מִמְּרוֹם הַחֶבְרָה
עַל מַצְפּוּנִי.
וּבַלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת
עַל עוֹלָם מָתוֹק
שֶׁבּוֹ אֵין בּוּשָׁה
לְהִתְהַלֵּךְ עֵירֻמָּה
גְּלוּיַת לֵב, פְּגִיעָה.
מִדֵּי יוֹם אֲנִי מְטַפַּחַת שְׁתִיקָה
כְּנֶגֶד זִרְמֵי הַמִּלִּים
הַמְבַקְּשׁוֹת לְהַגְדִּיר אוֹתִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

2 thoughts on “עמדה אחרת / טלי וייס

  1. מוטי

    עמדה היא נקודת מבט ונקודות מבט שונות בקיום הן הבסיס להתפתחות,בייחוד כאשר בחברות מסוימות נהוגה אולי נקודת מבט מצומצמת מאוד על הדברים.

    נקודת מבט של משורר היא תמיד שונה ועל גילוי הלב שלו הוא משלם תמיד מחיר. הוא משלם את המחיר משום שהוא לא יכול להרשות לעצמו לפתח עור של פיל, לעטות על עצמו שיריון ציני מבלי לאבד את היכולת היחידה שחשובה לו בהוויתו: הכנות, הלב הגלוי. העירום המוצג כאן מועמד מול תכונה אחרת, המייצגת מצב אחר של דברים, גם מבלי שזה נאמר, דהיינו הערמומיות.
    הדוברת בשיר הופכת את עורה, הופכת שקופה. היא מאפשרת לאבנים לעבור דרכה, אבל באותה מידה מאפשרת גם לאור להמשיך לעבור דרכה.

    המשורר הוא חלק מהחברה ולכן כוחות רבים פועלים בתוכו שהוטמעו בו עוד מילדות, לטוב ולרע. המצפון לעיתים הוא כלי, שהחברה, באמצעות נציגיה, פורטת עליו, כדי להפעיל כל מיני צדדים ,כל מיני "אניים" ,בתוך המשורר, מתוך מטרה שיכוף את ראשו בפני החברה, שייעשה כדבריה.

    אני תמיד חוזר לדוגמא של יונה וולך, משום שבמקרה שלה זה ממש היה ניכר מאוד, גלוי מאוד לעין. היא לא בדיוק הייתה משוררת שיכלה להפוך עצמה "ללאומית". הייתה בה לבה פורצת גבולות שנתפסה כאפלה וכמאיימת מאוד על גורמים מסוימים, שידעו לתקוף אותה בדיוק במקומות שכואבים.

    ליונה וולך הייתה גם כמיהה מאוד עמוקה למסורת, לדת. הצילום ,"פורץ הגבול" שלה, עם התפילין, לא נועד, מבחינתה, לפגוע בקדשי המסורת, אלא לקדש אותם אף יותר. הייתה שם אמירה, שגורמים מסוימים לא יכלו להכיל, משום שהיא סתרה לחלוטין את כל עיקרי אמונותם בנוגע לסדר הטוב, למסורת, לקיום.

    והם תקפו אותה על כך בדיוק במקומות הכואבים. ובצורה צינית מאוד. שקופה או לא, קשה מאוד לא לשלם מחיר, לא להיפגע. יש לחיים הללו, מהסוג הזה, תוצאות בלתי נמנעות כמעט.

    יונה וולך אהבה מאוד ,למשל, את המשוררת זלדה ואין כאן בכלל פרדוקס, למי שמבין. אבל זלדה ויונה וולך פעלו שתיהן באותו מישור של מודעות, רק כנקודות שונות על אותו מישור ואילו מבקריה של יונה פעלו פשוט בקו מקביל, שונה, אחר.קו שאינו יכול להשיק לעולם, אלא אם כן מורידים אליו אנך ומקרבים אותו בהדרגה עד מיזוגו..זה יכול להיות גם שיר.

    מה נותר עוד לדוברת בשיר לעשות מול קשיים כאלו?

    וּבַלֵּילוֹת אֲנִי חוֹלֶמֶת
    עַל עוֹלָם מָתוֹק
    שֶׁבּוֹ אֵין בּוּשָׁה
    לְהִתְהַלֵּךְ עֵירֻמָּה
    גְּלוּיַת לֵב, פְּגִיעָה.
    מִדֵּי יוֹם אֲנִי מְטַפַּחַת שְׁתִיקָה
    כְּנֶגֶד זִרְמֵי הַמִּלִּים
    הַמְבַקְּשׁוֹת לְהַגְדִּיר אוֹתִי.

    טיפוח שתיקה עלול להתפרש כיהירות, אבל לעיתים זאת הטקטיקה הנדרשת באסטרטגיה כוללת במצב מהסוג המתואר.

  2. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    הרצון להישאר אני, ולא להתפתות לדרכים מוכרות, לעמוד בלחץ החברה עד כדי להיות שקופה ולא לוותר על החלומות, שיר נפלא כל כך נוגע וקל להזדהות. תודה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *