לשמש / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

  •  
  •  
  •  
  •  

עוֹד מֻקְדָּם לְדַבֵּר אֱמֶת.
הָאֱנוֹשׁוּת אֵינָהּ עֲרוּכָה לְכָךְ
מוּטָב נְדַבֵּר בִּסְמָלִים.
אֲשֶׁר לְמַחֲסוֹמֵי הַשָּׂפָה:
עֲקֵבוֹת יְרֵחִיִּים מְצֻלָּקִים
שֶׁל עֲבָרֵנוּ הַקּוֹלֶקְטִיבִי הַסְּתַגְּלָן
יֵשׁ לְהָמֵס בְּעִקְבִיּוּת אֶל תּוֹךְ הָעוֹר
הָאָפֹר שֶׁל תַּקִּינוּת פּוֹלִיטִית.

וּמַה נִּשְׁאַר?
אֶגוֹאִיזְם טָהוֹר אוּלַי.
אִישׁ אֵינֶנּוּ קַיָּם מִלְּבַדְּךָ
עֲשֵׂה זֹאת לְעַצְמְךָ.
דְּהַר בְּעוֹדְךָ אוֹחֵז בַּנֵּס
בְּטֶרֶם יַהֲפֹךְ לְדֶגֶל כְּנִיעָה
שֶׁתָּנִיף עִם עֶרֶב.

ניקוד: יאיר בן־חור

4 thoughts on “לשמש / תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

  1. תוֹת הֶרְמֶס סאטוֹרי

    תודָה רַבּה, צוות 'ליריקה': ענת, רונית ויאיר; תודָה רַבּה, מוטי, רחל ואיתן, שהגבתם. פרסום-השִיר הקדים אֶת ציפיותיי, והסב לי שמחה גדולה!

  2. רחל בכר

    תודה למוטי ששפך אור על השיר וסייע לי בהבנתו.
    פתאום הכל נראה הרבה יותר ברור ומובן.

  3. מוטי

    מה זה אמור להיות, מניפסט?:)

    טוב,אמנם לא כל מניפסט הוא שיר, אבל שיר יכול להיות גם מניפסט.
    (האור הוא בכל מקרה מניפסט, במובנים רבים ושיר "שתפקידו" להעיר את הראיה,חייב להיות אור)

    בואו נעקוב אחר השתלשלות המילים והדברים.

    דבר ראשון, הכותרת של השיר מוקדשת ,ככל הנראה, לשמש, כלומר לאותו גוף מאיר בשמים שבלעדיו כדור הארץ היה בסה"כ עוד כוכב קפוא וחסר חיים.
    השמש מאירה ומחממת, השמש קורנת אור. מהו אור? אור הוא גל ואור הוא גם חלקיק. מהי אנושות? האנושות יכולה להיות גל ויכולה להיות חלקיק ("מורכבת" מהמוני חלקיקים נפרדים לכאורה). שמש היא כוכב ושמש היא סמל. אור הוא סמל. אנושות היא סמל. שפה היא סמל והשירה היא "שפה בתוך שפה", כלומר סמל בתוך סמל, משהו שמתוכו הסמל מתחדש כל הזמן, מתפתח, מוחייה מן המתים, מת ונולד מחדש כעוף החול. לכן השירה היא גם פוליטית, היא יכולה לפעול כשליח ציבור, יש "לה" "אמביציות" "פוליטיות". שירה יכולה להיות משיח קטן, משיח מתחבא. אדונית האור כזאת שלא מבינים מה היא רוצה מאיתנו ואיך היא מפעילה אותנו. היא באה להחיות את מה שמת.(בניגוד למלך הלילה ממשחקי הכס שיוצר רק זומבים רעשנים,נודניקים:)

    זה בדיוק העניין שעליו אמר אבידן : "מוטב כבר שנלך בגדולות" לאחר שביכה את המצב שבו "לבדידות אין כוח שלטון" וציין את האהבה "שאינה יודעת פשרות". אכן, האהבה אינה יודעת פשרות ואינה מכירה בגבולות. האהבה לעולם אינה פוליטיקלי קורקט. וכולם מסוגלים לאהבה.(לא צריך מילים)

    זהו פרדוקס שהמילים שנועדו לגשר בין "החלקיקים" פועלות מרבית הזמן דווקא כמפרידות בין הדברים, כיוצרות חיץ. "האדם" לומד מהר מאוד, בינקותו, שיש אני ושהאני הזה נבדל מכל "האניים" האחרים, נבדל תחילה מהאם ומהאב, כשם שהוא נבדל מהעולם, נבדל "מהיקום".(שעלול גם להיתפס ולהתקבע כמקום מסוכן, קר ואדיש)האדם לומד שיש "תרבויות", שיש "חברות", שיש "לאומים", שיש "מדינות"(באמת יש!) השפה הופכת להיות כלי ציני וקשיח בשירותם של כוחות מנוונים לעיתים, סוגרים, מקבעים. אלו הם מחסומי השפה,"סורגי הלשון", שמעבר להם מבצבצת אולי הנפש הקמאית,ההיולית.

    אבל אולי יש דרך לעקוף את כל זה. כיצד?

    עֲקֵבוֹת יְרֵחִיִּים מְצֻלָּקִים
    שֶׁל עֲבָרֵנוּ הַקּוֹלֶקְטִיבִי הַסְּתַגְּלָן
    יֵשׁ לְהָמֵס בְּעִקְבִיּוּת אֶל תּוֹךְ הָעוֹר
    הָאָפֹר שֶׁל תַּקִּינוּת פּוֹלִיטִית.

    אם השמש היא סמל, הרי גם הירח הוא סמל. הירח משקף כמראה את אור השמש, משמש לה כשותף לעת "ליל". יש אור גלוי שאולי חשים אותו אך לא תמיד מבינים אותו, אור האמת, אור החוויה, אור שיכול להיות אור סנוורים מסמא ,מבלבל, מתיש(ממש כמו בתנ"ך) ויש אור סמוי יותר שפועל בדרכים אחרות, עדינות יותר להניע את האדם. המודעות עדינה מאוד, העיניים עדינות מאוד, "אור" גדול מדי בבת אחת עלול להרוס אותם..

    דווקא כשהכל מואר לכאורה, כשיש "שפע", כשיש אינספור אפשרויות התוקפות את האדם מכל הכיוונים, קל לאדם ללכת לאיבוד באור התעתועים.קל לאדם להתעוור,קל לאדם לחשוב שהוא רואה בשעה שהוא עיוור, לכת שבי אחר "הרצון". אבל באפילה? האישונים מתרחבים כדי להגדיל את הראות, החושים מתחדדים,הכל מואט, המודעות נדרכת להתמלא ולהכיל. כל פוטון נחשב, כל פוטון מוערך,לכל פוטון סוגדים! זהו כוחו של הירח. הוא מאפשר לאסוף את "הניצוצות האבודים", ללכד אותם מחדש.(הוא גם יוצר גאות ומושך אליו את גלי הרגש האמורפיים,כמיהה עמוקה שאיננה תקווה שטחית לדברים חסרי כל תוחלת, שיכזיבו)

    העבר הקולקטיבי הוא סתגלן, הוא ארכיטיפי, כי הוא קדם שפה, משום שהוא אינו קשיח.(שאלו את דרווין מה "שורד" ואיך?כל מה שהוא סתגלן) הוא מהווה ניגוד גמור "לעור" האפור של "התקינות הפוליטית", המפרידה, הצינית. עור, כשמו כן הוא, חלק המפריד בין העולם החיצון לגוף הפרטי שאיתו מזוהה האני.

    שלטון "האני" ,"היחיד" הוא שלטון האגו המצומצם, שלטון החלקיק המתנשא מעל הגל המכיל אותו. האגו אינו חייב להישאר בגבולות הצימצום, שהם גבולות הגוף. לאגו לא חייב להיות גבול, הוא יכול להתרחב מתוך כוונה אל מעבר לגבולות המתווים אותו לכאורה, באופןו שיטתי,עקבי והדרגתי להתפתח אל מעבר "לעצמו" הסוגר והמגביל.. הוא יכול להתרחב במידה כזאת עד שהוא הופך, אולי, בסופו של דבר, להיות אחד עם "הכל". אז העתיד והעבר מתאחדים בהכרח בהווה נצחי, כי רק לאני מצומצם יש עבר, רק לאני מצומצם ונבדל יש תקוות, רצונות, שאיפות, "עתיד". לכן רק לאני המצומצם יש סבל ורק האני המצומצם יכול לגרום סבל, לעצמו ולאחר (שאותו הוא רואה כנבדל ממנו).

    וּמַה נִּשְׁאַר?
    אֶגוֹאִיזְם טָהוֹר אוּלַי.
    אִישׁ אֵינֶנּוּ קַיָּם מִלְּבַדְּךָ
    עֲשֵׂה זֹאת לְעַצְמְךָ.
    דְּהַר בְּעוֹדְךָ אוֹחֵז בַּנֵּס
    בְּטֶרֶם יַהֲפֹךְ לְדֶגֶל כְּנִיעָה
    שֶׁתָּנִיף עִם עֶרֶב.

    הדובר בשיר הזה, שפונה ומקדיש את דבריו "לשמש", תוהה מה נשאר "לאחר ההמסה העקבית של "העקבות הירחיים המצולקים של עברנו הקולקטיבי הסתגלן". בסופו של דבר, קיום מתווה עשייה והדובר תוהה על העשייה שיכולה להיות מנת חלקה של "הישות", של האחדות הנוצרת, של הקיום הטהור הנוצר.

    האגו המתרחב הופך להיות אולי "אגואיזם" טהור. "איש אינו קיים מלבדך" דומה מאוד לביטוי "אין עוד מלבדו". האגו הפרטי שהתרחב והאלוהות הופכים להיות אחד, פועלים כאחד, כרצון אחד, שאין דבר שיכול להתנגד לו, כי הכל נובע, מתגלה מתוכו ובו. האור הוא בכל מקום והראייה היא בכל מקום.

    אבל זה מצב כמעט אוטופי(כמו איחוד מדינות העולם למשל. בינתיים יש לנו רק "האום שמום, לא שום דבר שמתקרב אפילו לחזון של אינשטיין ודומיו:). הדובר לא ממש נמצא שם,(אחרת לא היה מסייג עצמו עם המילה "אולי") מרביתנו לא נמצאים שם. אולי זה בכלל לא אפשרי? אולי אפילו לא צריך להגיע לשם, אולי מספיקה הכוונה, מספיק הרצון, מספיק אולי רגע אחד של "חוויה" שהיא על גבול הנס, איחוד בין ימין לשמאל,(לא, לא במובן הפוליטי:) שהופכת עבור אדם אחד להיות "מניע", מוטיבציה, כיוון, דגל (נס, כבביטוי רב משמעי) שאיתו הוא ידהר כל "חייו"? (החיים נוצרים כל רגע ורגע מחדש ברגע שיש תשומת לב לחיים)

    כל עוד האדם אינו נע בנחישות לכיוון אחד, הרי שהוא ותנועתו יכולים להיעצר כליל ואף לפנות לכיוון השני, לכיוונה של הכניעה, לכיוונו של הניוון. יווצר "המאבק". משהו בסגנון של הסרט המטריקס, שבו ציון מושמדת שוב ושוב במחזוריות אינסופית והמשיח פעמים רבות לא היה אלא משיח "שקר" מבלי שהוא עצמו אפילו ידע זאת עד הרגע האחרון..:)

    אבל אולי על "המטוטלת" הזאת עשויה לנוע ההתפתחות בספיראלה עד שאולי תגיע, כתוצאה ממאמצים מודעים של בני אדם רבים מספור,ההכרעה, מסה קריטית שתיצור שינוי.?(הפילוסוף קו וילבר ,אדם רב השפעה,ערך וזכויות,סבור כך)

    כמעט כל מורה רוחני שפועל היום בעולם ופעל בעבר (ומן הסתם יפעל עוד בעתיד) פועל בכיוון הזה ללא כל קשר אם האנושות מוכנה או מהו בכלל המצב הפוליטי או הגיאופוליטי בעולם על יבשותיו השונות. בתוך הזמן זה תהליך, אבל אולי מבחינת הנצח הדבר כבר נעשה אינספור פעמים בעבר. כחלקיקים איננו מסוגלים להיות מודעים לכך, אבל הכיוון הוא הגל. תמיד הוא היה הגל.(יכול להיות שלא?:)

    נזכרתי בפרגמנט קטן של קפקא "טיול להרים". אולי הוא קשור לכאן, מי יודע?
    (מתוך הספר "סיפורים" בהוצאת שוקן ובתרגומו של אברהם כרמל)

    " ״אינני יודע,״ קראתי בלא צליל, ״באמת אינני יודע. אם
    אף־אחד לא יבוא, לא יבוא אף־אחד. לא עשיתי רע לאף־אחד,
    אף־אחד לא עשה לי רע, אבל אף־אחד אינו רוצה לעזור לי.
    הכול אף־אחדים. ובכל זאת לא כך הוא. רק שאף־אחד אינו
    עוזר לי, אחרת היה אף־אחד נחמד. ברצון — ולמה לא –
    הייתי יוצא לטיול בחברה שכולה אף־אחדים. להרים כמובן,
    אלא לאן? איך שהאף־אחדים האלה ייצמדו זה אל זה,
    המוני הזרועות האלה, הכפופות במרפק והשלובות, המוני
    הרגליים האלה, שרק צעדים זעירים מפרידים ביניהן ! מובן
    מאליו שכולם לבושים פראק. אנו צועדים ככה לה־לה, והרוח
    פורצת דרך הרווחים שבינינו ובין גפינו. בהרים משתחררים
    הגרונות! פלא שאנחנו לא שרים."

    באמת פלא. אבל אם כבר הזכרתי את קפקא,ואני בכלל מאזכר כאן בקטע הזה כל מיני סופרים(ואחרים), אז למה לקפח את ברונו שולץ?:)

    אומרים שהסופר הגאוני ברונו שולץ הספיק עוד לכתוב, בטרם נרצח, רומן בשם "המשיח", אבל הרומן אבד משום שהמשיח לא בא בזמן או שאולי בא והלך לאיבוד בתוך העולם היחסי שאליו ירד, משום שבני אדם לא היו מסוגלים לראותו בהיעדר אור ובפריחת הרוע והאפילה. איזה סיכוי היה, בכלל, לרומן בשם המשיח "לראות אור"? תרתי דסתרי.!(רק מה שראה אור, היה לו סיכוי מלכתחילה לראות אור!)

    אבל אפילו לפי שולץ, המשיח נמצא בעולם כבר מתחילת הזמן, מגיע כל רגע ורגע, פשוט מאוד לא שמים אליו לב.(ומי ששם אליו לב,כורה אוזן ליד סדקים וחרכים, וודאי נחשב כמטורף!) עקבותיו, הרי, נמצאות בכל המיתולוגיות ובכל הסיפורים (גם אלו ששולץ כתב!) והוא מחכה שכל אדם יביט סביב ויגלהו, בכוחות "עצמו".

    בתוך הסיפור, שמחוץ לסיפור, בתוך הזמן, שמחוץ לזמן,בתוך השפה,שמחוץ לשפה, המשיח נמצא, תמיד. (אבל אם מוצאים אותו, יש להורגו, שומו שמיים, וודאי יהיה רק בובת שעווה, בובת בד מתוחכמת, המצאת תעתועים נוספת של הדמיורגוס)

    טוב,בואו לא נבנה מגדל בבל גם על המשיח. זה לא יביא אותנו לשום מקום ולאף מקום. שום איש, אכן, אינו קיים מלבדנו.:)

    מה נותר?, אולי לשבת מול הקיר הריק, אם אפשר,בלי הסחות דעת של ספרים מיותרים .נראה לי שמי שכתב את "כריסטוס והדגים" אולי היה חותם על זה(איך הוא מצא את דרכו לכאן, אלוהים!:)

    כך הוא כתב בספר ההוא(טוב, קוראים לו הסופר יואל הופמן וזהו ספר בהוצאת כתר:)

    "למה מספר אני את כל הדברים האלה?מתוך שאני מספר והולך אדע יום אחד(בהיסח הדעת)מהו הדבר היפה ביותר בעולם. וכשאדע מהו אומר(ואפילו תהא זאת צנצנת של פלפל שחור):" הדבר הזה…הצנצנת הזאת,שכאן…ובתוכה פלפל שחור…הדבר הזה הוא היפה בעולם"…

    ואיך אפשר בלי איזה מואר שינעים לנו את זמננו בסיפורי הארה?

    כשאקהרט טולה חווה הארה בלילה אפל במיוחד, כשיישותו היטלטלה כולה, התרסקה והתפרקה, הוא מתאר כיצד ראה בבוקר שלאחר מכן את כוס המים שעמדה על השולחן, כפי שלא ראה אותה לפני כן מעולם: מלאה חיות,מלאת יופי, מלאת עמקות. זאת אמנם לא צנצנת וזה אפילו לא מקק(כמו ההוא שטיפס לביירון קייטי על הרגל וכמו ההוא מהסיפור של קפקא),אבל מי יכול לזלזל בכוס של מים חיים על שולחן? וודאי לא טובע במדבר.

    זהו, תם ונשלם מסענו, סוף פסוק, אולי. בכל אופן, קראנו על כל זה בספר וזה אפילו,כנראה, לא "הספר"….לאן ניקח את כל זה מכאן ומה נעשה עם חיינו?(אם נעשה:)

    אולי כדאי לא לעשות כלום?.מי אמר שצריך או חייבים לעשות משהו עם החיים?
    שיש איזושהי תוכנית?מטרה?ייעוד?שיש איזושהי חשיבות לשמש,לירח, לכוכבים?"לאמת"? שחייבים כל הזמן לעשות משהו, לשפר, לסדר, להשביח, להביא שלום,עכשיו! ודווקא אנחנו? המשיח אמר את זה?:)

    ייעשה רצונו,שהוא רצונך(או שלא:)כבר היו דברים מעולם(ויהיו עד שלא יהיו עוד)

להגיב על מוטי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *