* / רחל מדר

  •  
  •  
  •  
  •  

בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים הַיָּשָׁן עַל נַדְנֵדוֹת שֶׁל קֶרֶשׁ
יְלָדוֹת בְּשִׁמְלוֹת שִׁיפוֹן תְּכֻלּוֹת וּסְגֻלּוֹת,
הִתְעוֹפְפוּ צָוְחוּ וְהִדְּקוּ אֶצְבָּעוֹת.

בְּגַן הַשַּׁעֲשׁוּעִים הַיָּשָׁן, נִפְרַדְתִּי מִן הַקַּרְקַע וְחִכִּיתִי לַפַּחַד.

אָמַרְתְּ שֶׁיִּהְיֶה מָהִיר וְחָזָק
אַחַר כָּךְ אָסַרְתְּ אֶת גּוּפִי אֶל הַקֶּרֶשׁ.

מַהֵר וְגָבוֹהַּ, מַהֵר וְגָבוֹהַּ
הַקַּרְקַע הִתְרַחֲקָה, רִחַפְתִּי לִי עַד שֶׁגּוּפִי נִבְלַם.
הַפַּחַד נִלְחַץ בִּצְעָקָה צְרוּדָה וַאֲנָחָה.

עוֹד וָעוֹד, זוֹ אַתְּ וְהָרָקִיעַ
אַתְּ וְרָקִיעַ תָּכֹל.
אַתְּ כָּל כָּךְ צָחַקְתְּ.
גָּבוֹהַּ וְחָזָק, גָּבוֹהַּ וְחָזָק.

לְחָיַיִךְ נָפְלוּ אֶל פִּיךְ וּבָכִית.
זֶה כְּבָר שֶׁלֹּא רָאִית אוֹתִי,
זֶה כְּבָר שֶׁהָיִית לְבַדֵּךְ.
בָּכִית וְהִכֵּית בַּקֶּרֶשׁ, הִכֵּית וְדָחַפְתְּ.

רָצִיתִי לַעֲצֹר כְּבָר.
בְּכָל זִנּוּק הִתְחַנַּנְתִּי
בִּבְכִי גָּדוֹל הִתְחַנַּנְתִּי.

ניקוד: יאיר בן־חור

15 thoughts on “* / רחל מדר

  1. בטי בלנק ברגר

    הקיצוניות היצרית , האזכור של ילדות רחוקה , השליטה ואובדן השליטה, מאופוריה לפחד נפילה או מכה יבשה בקרש….. אקסטזה ובדידות, של מי, של מי בתוכה….שיר חזק ומדויק

  2. אילנה מאור

    יישר כוח רחל. בכוח המלים להביע ולשתף לאוורר ולרחף. קראתי שוב ושוב ובכל פעם אינטרפרטציה חדשה. תחושה של פחד מאתגר ויחד עם זאת צבעים אופטימיים. מעניין מאוד מאוד.

  3. רחל בכר

    הכית בי באגרוף חזק בבטן. שיר מטלטל.
    יש הקושרים נדנדה לחופש ושחרור, בי אישית (אין לי הסבר לכך וכתבתי שיר שנושאו נדנדה) היא מעוררת אסוציאציה של שיגעון.
    כבר בבית הראשון כשלכאורה התמונה אופטימית הצטיירו לי הילדות בשמלות השיפון כמלאכיות שנפרדו מן העולם מוקדם מדי.

    1. רחל מדר

      רחל תודה על תגובתך. יש באמת משהו בנדנוד האינסופי שמתחבר חמצבי שיגעון.
      שוב תודה רבה

    2. מוטי

      אני סבור שאת צודקת רחל ויש גם סימוכין בשיר עצמו להתייחסות לנדנדה כביטוי ,אולי, לאיזשהו סוג של מאניה דפרסיה.(למעלה, ברקיע התכול, שליט העולם, למטה ,באדמה או לחילופין, למטה, מקורקע ומחובר לאדמה, למעלה, עוד רגע אחד,מאבד שליטה ומתרסק חסר אונים על הקרקע).

      השליטה נמצאת בידיים של מישהו אחר והשיר נראה כמעצב את הדמות המנדנדת, כדמות הנתפסת בעיני הדוברת, "הילדה" כלא יציבה. במידת מה זהו שיר התוהה מיהי היד האוחזת ומטלטלת את "העריסה".מיהו האחראי על חינוכו של האדם, תיווך המציאות לילד.

      העיצוב של הזיכרון בשיר נעשה לדעתי באופן מצויין. כיוון שזה זיכרון של ילד, יש בו משהו מאוד עוצמתי, מאוד "גולמי", מאוד כאוטי, דבר שבא לידי ביטוי בחזרות הרבות על מילים, חלקי משפט, אינטנסיביות רגשית הבאה לידי ביטוי במילים שכמעט "נערמות" זו על זו,דוחקות זו בזו.

      נראה שהשיר מעצב כמעט חווית יסוד שיש לה השלכה על חיי הדוברת הבוגרת. הפחד לאבד שליטה, הפחד מהשליטה של האחרים "בנו", הפחד לשחרר, הפחד להיות תלוי באחר, הרצון לסמוך על האחר והפחד ממנו בו זמנית, הרצון "להיגאל" מהפחד, המושך את האדם ומשחק בו, בשעה שהאדם אינו יכול, בהכרח, לעשות שום דבר בנדון (בשלבים מסוימים בחיים, הפחד יכול לשתק, תחושת השליטה יכולה להפוך להיות מהר מאוד לחוסר אונים נרכש, תפיסה של המציאות כדבר מה שאי אפשר לצלוח בהצלחה).

      אז אולי זאת המנדנדת את "הילדה" היא בסך הכל סמל(למעשה היא גם סמל) לכוחות פנימיים וחיצוניים, שהאדם חש תלוי בהם "ובחסדיהם".(אפשר גם לראות כסמל וגם כדמות אמיתית, המעוצבת בשיר בנפרד כאדם לא יציב רגשית)

      דבר נוסף ששמתי לב אליו הוא המעבר המהיר ממה שיכול להיתפס כחוויה מהנה מאוד עבור הילד( כי ילדים אוהבים נדנדות) למצב של חלום מסויט, של "בגידה", של אובדן אמון.

      עוֹד וָעוֹד, זוֹ אַתְּ וְהָרָקִיעַ
      אַתְּ וְרָקִיעַ תָּכֹל.
      אַתְּ כָּל כָּךְ צָחַקְתְּ.
      גָּבוֹהַּ וְחָזָק, גָּבוֹהַּ וְחָזָק.

      לְחָיַיִךְ נָפְלוּ אֶל פִּיךְ וּבָכִית.
      זֶה כְּבָר שֶׁלֹּא רָאִית אוֹתִי,
      זֶה כְּבָר שֶׁהָיִית לְבַדֵּךְ.
      בָּכִית וְהִכֵּית בַּקֶּרֶשׁ, הִכֵּית וְדָחַפְתְּ.

      רָצִיתִי לַעֲצֹר כְּבָר.
      בְּכָל זִנּוּק הִתְחַנַּנְתִּי
      בִּבְכִי גָּדוֹל הִתְחַנַּנְתִּי.

      שני המשפטים הללו הם רבי עוצמה במיוחד:

      זֶה כְּבָר שֶׁלֹּא רָאִית אוֹתִי,
      זֶה כְּבָר שֶׁהָיִית לְבַדֵּךְ.

      האדם המבוגר, הנסגר בעולמו ומפסיק לראות את עולמו של הילד, מאבד גם את עולמו ומאבד גם את הילד. אפילו אם לא הייתה זאת כוונתו לגרום לילד פחד או תחושה של חוסר אונים, מגיע השיר היפה הזה ומציג בדיוק את התוצאה.

      היוצר, המשורר, גם נע אולי, לתחושתו, ממקום גבוה למקום נמוך, גם נמצא במצב תמידי לעיתים של פחד לאבד את ההשראה, את הכוח, את יכולת החוויה העמוקה ולהתרסק על קרקע המציאות. לאבד את האמון בעולם וכתוצאה מכך את האמון בעצמו, ביכולתו. הוא נע ונד בין עולמות השיר והעלילה הגבוהים והדמיוניים לבין קרקע המציאות המסוייטת, או הסתמית.(המתוארת ביד אמן בסיפוריהם של קפקא ושולץ ).

      שיר יפה מאוד,עוצמתי.

      1. רחל מדר

        מוטי אני מודה לך על ניתוח השיר שלי.
        הצלחת להכנס לנשמת השיר ולרבדים שלו.
        תודה לך מקרב לב

  4. רחל אשד

    יש לי העונג והכבוד להכיר את המשוררת המחוננת והענווה רחל מדר.
    משוררת יוצאת מגדר הרגיל, שאינה הולכת בתלם המוכר.
    השיר מצמרר אותי גם בקריאה חוזרת ונשנית, בהביעו במדויק תחושת חסר ישע מול מבוגר אלים וחולה.

    1. רחל מדר

      תודה רבה רחל היקרה,
      בזכותך השיר יצא אל המרחב האינטרנטי.
      אני יודעת שאהבת אותו ולי הוא עדיין קשה ולא ידעתי האם לא יהיה קשה מדי גם לקורא.

  5. לאה צבי ( דובז'ינסקי)

    תמונה קשה מגיל הילדות , מסקרן מה עומד מאחורי הפחד ומי מה נובע, כתוב בצורה ציורית ויפה, אהבתי ! תודה

להגיב על בטי בלנק ברגר לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *