שירה

במיורקה איבדתי את בתוליי / זיוה גל

לֹא יוֹדַעַת בְּדִידוּת.
לִפְעָמִים אֲנִי אִי;
כְּשֶׁפְּרָקִים וְגַלִּים אֲחֵרִים רוֹגְשִׁים מִסְּבִיבִי
לֹא מוֹצֵאת מִי יִנְהַג בָּם, בַּמַּיִם.
רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ וְשֵׁשֶׁת דַּיָּם עֲבוּרִי
לְגִבּוּשׁ הַזֶהוּת הַפְּרוֹבִינְצְיָאלִית שֶׁלִּי.

בְּמָיוֹרְקָה אִבַּדְתִּי אֶת בְּתוּלַי
עַל הָאוֹפַנּוֹעַ מִגֹּבַה הָהָר
כְּשֶׁהַיָּם מְרַקֵּד פְלָמֶנְקוֹ
מוּל הַבָּר
בָּעִיר
דְּיוֹקָנִים שֶׁל הִיטְלֶר, צְלָבֵי קֶרֶס
מִתְנוֹסְסִים
עַל הַחֻלְצוֹת לִמְכִירָה
בְּפַּלְמָה דֶּה מָיוֹרְקָה
אַחַר כָּךְ עֵירֻמָּה
נְסוֹגָה מִשָּׁם בְּבֶהָלָה
לָבַשְׁתִּי אֶת זֶהוּתִי לָרִאשׁוֹנָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

7 תגובות

  • מוטי

    לאבד "בתולים" ,פירושו לאבד את "התמימות". התמימות אובדת כאשר תמונת המציאות של "התמים", תפיסתו את עצמו ואת הסובב אותו -משתנה באופן מהותי. קרום הבתולין הוא הביטוי "להגנה" מסויימת שיש לתמים, הגנה שנעלמת בשעה "שהמציאות" באמצעות סוכניה השונים, פורצת את הגדרות, "חודרת" אל האדם, ברשות או שלא ברשות. אין דרך אחרת להבין את הכותרת של השיר(החוזרת גם בבית השני) אלא אם כן אנו מדברים על לוליינית בקרקס סיני.(לא שמעתי מעולם על מישהי שאיבדה את בתוליה על אופנוע "מגובה ההר",אבל אפשר לתפוס את כל העניין "כנסיעה" במובן הסמלי, ממקום גבוה למקום הנמוך, שבאמצעותה מתגלה לאדם "הנוף", המראות המשנים אותו. זאת נסיעה מהירה ולעיתים חוויה שיש ביכולתה להלום באדם, להביך אותו, לזעזע אותו או באותו מידה גם לענג אותו.)

    מעולם לא הייתי שם, אבל למדתי משיטוט קצר ברשת שלפלמה דה מיורקה יש שם די חלומי בקרב המטיילים השונים. מי שטס לשם ומתייר שם עושה זאת משום שמכרו לו חבילת תיור, משום שמכרו לו סיפור, אולי על טירות קסומות וחופים קסומים וחצרות ומבנים וארכיטקטורה
    והיסטוריה. אבל המציאות אינה רק היבט חיצוני אחד, צורה מסוג מסוים. תוכן מסוג מסוים. לכל בבושקה קיימת בבושקה נוספת בתוכה.מה שהאדם מגלה על עצמו ועל העולם במהלך "נסיעותיו" משנה אותו במובנים רבים, מלמד אותו על עצמו, כוחותיו או חסרונותיו, מעמת אותו עם כוחות שונים בעולם וכתוצאה מכך חושף בתוך עצמו את תמונת המצב הפנימית, שהיא לא תמיד ידועה,שהיא מבלבלת מאוד לעתים, מסיחת דעת,אבל בו זמנית יכולה להיות בפתאומיות בהירה.

    כך האדם מגבש את "הזהות" שלו כבר מילדות, כי מרגע היוולדו לאוויר העולם, כבר מתחיל התהליך של איבוד התמימות ( ועולה בדעתי עכשיו הסיפור הראשון מתוך ספרו של אנדרי פלאטונוב, "בעולם נהדר ואכזר" כדוגמא אכזרית מאוד לכך.) האדם יכול לחוש עצמו מאוד בודד
    בתוך זרם ושטף האירועים המקיף אותו מכל עבר, חיצונית ופנימית. האדם יכול לחוש מנוכר, יכול לחוש בודד.

    אבל יש הבדל בין תחושה של בדידות והרגשת האדם כבודד לבין היות האדם "לבד" מבחירה, כעמדה מול העולם, מבלי לחוש בודד.

    בשיר, הזהות של הדוברת שהתגבשה, היא זהות של מתבוננת בעולם, חווה, אבל גם משתתפת. לא תמיד היא אי, לפעמים היא אי ,לפעמים היא נסוגה פנימה אל העולם הפנימי ואין לה צורך לאחר מכן בשום דבר אחר. מצד שני, לפעמים היא מעורבת בעולם, משתתפת, תורמת את חלקה, נאבקת על מה שנתפס בעיניה כטוב וכראוי ואת זאת היא עושה למרות "הפחד" (שמבוטא בעיקר בבית השני בחווית איבוד התמימות באותו אי לכאורה אידילי,אך גם מוצף בסמלים פשיסטים ונאצים)

    הבדידות קיימת, הפחד קיים, אבל יש ניסיון לעצב את המציאות הזאת ולהשתתף ביצירתה. כאשר האדם הוא רק מתבודד ומסתפק בעצמו, כאשר הוא רק "נסוג אל תוך העצמי" שלו, "האי" שלו, הוא מאפשר לאחרים לעשות בעולם כבשלהם, ליצור ולעצב את העולם כראות עיניהם. המציאות שתיווצר כתוצאה מכך תרדוף אותו לאחר מכן, הוא לא יוכל להתכחש לה.
    אין אדם שהוא אי, אין אדם שהמציאות לא תגיע עדיו ותדרוש ממנו דין וחשבון על מה שעשה או על מה שלא עשה. זאת המשמעות של לחיות בעולם.בחברה. אתה חייב לתת דין וחשבון כי אדם יכול לחוש לבד, אבל הוא אינו באמת לבד כשם שמאה טריליון תאים בגוף האדם אינם לבד ואינם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם. האדם יכול "לבחור" להיות לבד, אבל הוא לא יהיה לבד. המציאות תדאג כבר לעדכן את המתבודדים העקשנים ביותר על החידושים הכי נוראיים,הכי מזעזעים ובת היענה תאלץ להרים את ראשה מן החול.

    אליאס קנטי כתב פעם ספר בשם סנוורים על אדם כזה בדיוק,אחד שהתבודד בספרייתו
    בזמן שבמקומות אחרים שרפו ספרים וגווילים. בסופו של דבר גם הספרייה שלו עלתה באש יחד עמו. האדם חי בעולם, האדם משתתף בעולם, האדם אחראי לעולם (אם אינו אחראי לעולם,לא יוכל להיות גם אחראי לעצמו).

    אז מה הזהות שהדוברת בשיר גיבשה לראשונה באי הירוק בים, "פלמה דה מיורקה"?:)
    אפשר כבר להבין מההקשר.

    אני מוצא עיצוב יפה מאוד של העולם המטפורי בשיר,העיצוב של הסמלים,של המוטיבים העוברים בו כחוט השני ומתפתחים מבית לבית. בייחוד אני רוצה לציין את מוטיב "הים" כאפשרויות השונות של הרגש(כאוטי כמו בבית הראשון או מאורגן,קצבי,ממש כמו הפלמנקו אל מול הים),את הדיוקנים של היטלר וצלבי הקרס המתנוססים(כסמל לכוחות הפורענות הרוחשים מתחת לפני השטח באי "היפה" ביותר)

    יש כמובן את אובדן הבתולים(ועוד באי מיורקה),אובדן התמימות,העירום, הפגיעות, התחושה של החשיפה ותגובת הנגד של האדם, הלובש את "הבגד", זהותו על מנת לפעול בעולם, לעשות, לשנות. ביטוי יפה מאוד לשילוב צד ימין מול צד שמאל, שילוב של שניהם. האדם יכול להסתפק בעצמו(ברובינזון קרוזו שלו ובששת הפנימיים),אבל הוא רוצה לתת מעצמו לעולם על אף ולמרות.

    זה לא שיר מתורגם כמובן, המשוררת כותבת בעברית ויש לנו כאן גם איזכור מהתנ"ך, מספר ישעיהו פרק י"א,שהשיר מתכתב איתו ברמות שונות(בדקו וראו).האיזכור מעמיק את המסר של השירומחדד אותו, מסייע בהבנת הזהות של המשוררת, האני מאמין שלה(שלא מוזכר כמובן ישירות, אבל בהחלט משתמע ועולה מהשיר בכללותו)

    "כְּשֶׁפְּרָקִים וְגַלִּים אֲחֵרִים רוֹגְשִׁים מִסְּבִיבִי
    לֹא מוֹצֵאת מִי יִנְהַג בָּם, בַּמַּיִם."

    א ויצא חוטר, מגזע ישי; ונצר, משורשיו יפרה. ב ונחה עליו, רוח יהוה–רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה, רוח דעת, ויראת יהוה. ג והריחו, ביראת יהוה; ולא-למראה עיניו ישפוט, ולא-למשמע אוזניו יוכיח. ד ושפט בצדק דלים, והוכיח במישור לענווי-ארץ; והכה-ארץ בשבט פיו, וברוח שפתיו ימית רשע. ה והיה צדק, איזור מותניו; והאמונה, איזור חלציו. ו וגר זאב עם-כבש, ונמר עם-גדי ירבץ; ועגל וכפיר ומריא יחדיו, ונער קטון נוהג בם. ז ופרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן; ואריה, כבקר יאכל-תבן. ח ושיעשע יונק, על-חור פתן; ועל מאורת צפעוני, גמול ידו הדה. ט לא-ירעו ולא-ישחיתו,

  • רחל בכר

    כְּשֶׁפְּרָקִים וְגַלִּים אֲחֵרִים רוֹגְשִׁים מִסְּבִיבִי
    לֹא מוֹצֵאת מִי יִנְהַג בָּם, בַּמַּיִם.
    אם בתחילת השיר ההתבוננות היתה פנימה זה הרגע בו מתחולל השינוי והראייה הופכת לחיצונית. אלא שבכוח המים היודעים לעטוף הם מסוגלים גם לטלטל ולאלצה לצאת מתוך הקונכייה הקשיחה והמגוננת.
    "דְּיוֹקָנִים שֶׁל הִיטְלֶר, צְלָבֵי קֶרֶס
    מִתְנוֹסְסִים
    עַל הַחֻלְצוֹת לִמְכִירָה
    בְּפַּלְמָה דֶּה מָיוֹרְקָה
    אַחַר כָּךְ עֵירֻמָּה
    נְסוֹגָה מִשָּׁם בְּבֶהָלָה
    לָבַשְׁתִּי אֶת זֶהוּתִי לָרִאשׁוֹנָה"

    רגע מזוקק של הזדהות עם סבלן של נשים יהודיות בשואה. יתכן ומדובר בשלב בחיים בו נוצר משבר זהות ומתקיימת הערכה מחודשת של המקום בחייה של הדוברת.
    העירום מגיע בהבזק כסמל להשפלה וכאנטיתזה לחולצות התלויות לראווה עם הסמל הנאצי ואין מוחה .
    המילה אי יכולה להתפרש גם במובנה השלילי כדי לבטא את חוסר שביעות הרצון מההתרכזות בעצמי בלבד..

  • יובל

    יפה. שילוב של מין ומוות (היטלר) שעל פניו נראה מוזר, אבל על פי פרויד הם משלימים זה את זה,
    דחף המין ודחף המוות.

  • זיוה גל

    תודה לצוות ליריקה לענת, לרונית, ליאיר
    חג שמח לכולן/ם
    זיוה

השאר תגובה