* / תמי קויפמן

  •  
  •  
  •  
  •  

בַּשֶּׁקֶט
הַזֶּה אֲנִי עוֹבֶרֶת.

מַסָּעוֹת בַּזְּמַן מוֹתִירִים
הֵד.

הַחֻלְצָה שֶׁקָּנִיתִי אֶתְמוֹל מְלַטֶּפֶת לִי אֶת הַלֵּב שֶׁמִּתַּחַת לַצְּלָעוֹת.

כַּמָּה תּוּכַל חֻלְצָה אַחַת לְהַחְזִיק אֶת
הָרֶוַח שֶׁבֵּין פְּעִימָה לִפְעִימָה?

תָּשִׂימִי לֵב לַהִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת. אָמַרְתְּ לִי הַיּוֹם

וְהַפָּנִים שֶׁלָּךְ צָחֲקוּ, גִּלְגְּלוּ
הִזְדַּמְּנוּת לְאַהֲבָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

8 thoughts on “* / תמי קויפמן

  1. רחל בכר

    וְהַפָּנִים שֶׁלָּךְ צָחֲקוּ, גִּלְגְּלוּ
    הִזְדַּמְּנוּת לְאַהֲבָה
    אולי מדובר בהחמצה? השימוש במילה "גלגלו" רומזת לאי מימושה של אהבה נושנה אשר שוב נקרית בדרך. אהבה שעדיין מהדהדת, ועדיין גורמת להחסיר פעימה .

  2. אריק בנדק חביב

    שירך היפה הזעיק בי זכרון משירו המפורסם של אלתרמן "עוד אבוא אל ספך" – "הַדְּמָמָה שֶׁבַּלֵּב, בֵּין דְּפִיקָה לִדְפִיקָה," ואצלך שונה לגמרי, אבל התבנית התחבירית והשירית – "הָרֶוַח שֶׁבֵּין פְּעִימָה לִפְעִימָה?" נפלא לא?! הטרגיות האלתרמנית, הציורית והמוגזמת מאוד נהפכת ל- רווח, שהוא גם הרווח בין החולצה ללב [ באמצע הצלעות, לא?!].
    אני על כל פנים יצאתי מחוייך לגמרי מהשיר המקסים, מקסים ממש, כפי שמנחם בן התכוון ב"מושג" הזה בספרו הידוע.

    נ.ב. – האם למדת אתי לפני המון שנים בבויאר, ירושלים?

    1. תמי

      תודה אריק על התוספת שמצאת להניח לפתחי. הרווח שמאפשר את ההתבוננות, שיש בה רווח, תמיד קוסם לי בכתיבה. לפעמים אני נשארת שם יותר מידי…
      ו..בענן אחר, לא למדתי בבוייר, בחולון, בברכה
      תמי

  3. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    "כמה תוכל חולצה אחת להחזיק את הרווח בין פעימה לפעימה" האם באמת צריכה של חפצים, בגדים וכו' הם אלה הגורמים לנו לנחת רוח וכמה זמן זה מחזיק….והמסעות בחיים, כיצד הם משתלבים, ועוד ועוד….והשיר נפלא וגורם להזדהות…תודה !

  4. מוטי

    שיר יפה:)

    סימנתי לי מייד באופן מנטלי את ההדים וההשתקפויות, שהן בהחלט העדים היחידים העומדים לרשותו של אדם בעת מסעות מהסוג המתואר, בזמן. ההשתקפוית הם גם עוזרים נאמנים בעת מסעו של האדם בתוך הזמן באמצעות האינטראקציות שהאדם מנהל בעולם לא רק עם עצמו (בעבר ,בהווה ובעתיד כתפיסה עתידית של עצמו)אלא בעיקר עם האחר, השונה לכאורה ,עם הזולת.

    מה המשמעות של "המסע בזמן" הזה עבור הדוברת בשיר? מה זה מעורר בה מבחינה רגשית? מדוע היא חוזרת בזמן ואל מה(אל מי?)באותו רגע המתואר בשיר?

    שאלות טובות.הדוברת תוכל להרחיב, אם תרצה.:)

    בעוד מסעות בזמן נערכים אל תקופות שאי אפשר לתפוס ולחוש באמצעות האצבעות, ההוויה,
    הרי שאת החולצה שהדוברת לובשת היא כן יכולה לחוש, עכשיו, בזמן הווה. זאת מעטפת חיצונית שמאפשרת לאדם ,בין היתר, לחוש את קיומו, כישות המתקיימת בכאן ובעכשיו (בניגוד לכל מה שהתקיים וכל מי שהתקיים, בין היתר, הדוברת עצמה, בעבר ההולך ומתרחק).

    מתחת למעטפת החיצונית מתקיים לו תמיד בזמן הווה, הלב, שפעימותיו קוצבות זמנו של אדם, שבה כל פעימה יכולה להיות גם הפעימה האחרונה.

    מה יכול אדם לעשות במצב הזה, כאשר עבר חמקמק מתעתע בו אולי והעתיד אינו מובטח
    מעבר לרווח שבין שתי פעימות?

    התשובה ניתנת בסופו של השיר:

    תָּשִׂימִי לֵב לַהִשְׁתַּקְּפֻיּוֹת. אָמַרְתְּ לִי הַיּוֹם

    וְהַפָּנִים שֶׁלָּךְ צָחֲקוּ, גִּלְגְּלוּ
    הִזְדַּמְּנוּת לְאַהֲבָה.

    זה הזולת שמפנה אותנו אל ההשתקפויות וזה הזולת שמזכיר לנו מה חשוב בחיים.
    לשם מה כל זה? בסופו של דבר חוזרים תמיד אל הדבר האחד כל עוד הלב פועם וכל עוד
    המסע נמשך.

    1. תמי קויפמן

      מוטי יקר

      זו לא הפעם הראשונה שאתה כותב ביקורת על שיר שלי, ובכל פעם מחדש אני קוראת בענין רב את דבריך. אתה מצליח לדייק ולהאיר את עולמו של השיר ואת עולמי שלי. ההליכה מהפרטי לאוניברסלי ובחזרה מרתקת בעיני והיא זו שאולי נותנת את הכוח למילים.

      מסעות בזמן, התעתוע של חיי, המציאות, והכל יחד הם אכן עולם ומלואו של חוייה. אני מודה לך מאד מאד על הכתיבה וההתייחסות לשיר.

      בברכה, תמי

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *