בצבעים חמים געגוע נפקח / עודד פלד

  •  
  •  
  •  
  •  

א
מַה לּוֹ לַגַּעְגּוּעַ נִפְקָח בִּצְבָעִים חַמִּים, לְרֹאשׁוֹ הִלַּת
שַׂרְעַפִּים וְרָקִיעַ זָהֹב מֵעָלָיו נִפְרָשׂ. הִנֵּה גַּעְגּוּעַ
לְבֶן־שֵׂעָר אַדֶּרֶת תְּכֹל לְמָתְנָיו, קָם לַחֲזוֹת מַרְאוֹת
קְדוּמִים אֲלֵיהֶם יַעֲרֹג. גַּעְגּוּעַ אֶרֶךְ־רוּחַ לְחָיֵי
נְשָׁמָה יִצְבֹּט אַדְמוּמִית בְּפָנֶיהָ יַפְרִיחַ וּבְכִיסָיו
מִרְקַחַת גְּוָנִים לְצַיֵּר מַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים
בְּסֻלְּמוֹת חֲלוֹם:

ב
בִּצְבָעִים חַמִּים עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר יִכָּתְבוּ
מִפְעֲלוֹת גַּעְגּוּעַ שְׁלִיחַ אֱלֹהַּ תָּר זְמַנִּים
שָׁב לְהַזְכִּיר נִפְלְאוֹת עֲלוּמִים לְהַמְתִּיק
לֵילוֹת בְּנִיחוֹחַ בָּשׂוּם צֳרִי וּמָזוֹר בּוֹ
לְנַחֵם כָּל נֶפֶשׁ בַּצַּר לָהּ, לְהַחֲיוֹת
יְשֵׁנֵי־עָפָר בְּזִכְרוֹן הֵלֶךְ נָע וָנָד
עֲלֵי אֲדָמוֹת:

ג
בִּצְבָעִים חַמִּים גַּעְגּוּעַ נִפְקָח, צֵל בּוֹ
וְאוֹר וּמְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל מִתְנַגְּנוֹת
לְהַרְעִיד לֵב שׁוֹמֵעַ וְאֹזֶן רוֹאָה
כְּאוֹרְחִים לֹא קְרוּאִים בַּפֶּתַח יְהַסְּסוּ
עִם רֵאשִׁית כִּסּוּף שֶׁאַחֲרִית לוֹ אַיִן.
הִנֵּה גַּעְגּוּעַ יוֹלִיד גַּעְגּוּעַ וִנִגּוּן
נִגּוּן יוֹלִיד עַד קֵץ הַדּוֹרוֹת
עֵת יִכָּתֵב: בְּרֵאשִׁית
הָיוּ שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה

ניקוד: יאיר בן־חור

9 thoughts on “בצבעים חמים געגוע נפקח / עודד פלד

  1. מוטי

    פעם כבר כתבתי כאן בתגובה לשיר אחר בנוגע לגעגוע הזה, שהמילה בעברית, במובן מה ,ממש מייצגת את הרצון הכמוס המתעורר באדם , להתקרב, לגעת (גע-ג-ו-ע), במה שכבר הלך והתרחק ממנו, במה שכבר, במידה רבה, אין לו קיום בעולם הזה, במרחב ובזמן המתהווים, אלא במה שהוא מחוץ לזמן ולמרחב הרגילים. חוץ מהאות ו, שהיא מאותיות אהוי, כלומר אמת קריאה, כל שאר האותיות הן עיצורים. באנגלית למשל זה longing וגם במילה זאת ניכרת הכמיהה למשהו הנמצא רחוק מהאדם במקום, בזמן או בשניהם. יש את האות o שמרחיקה את את האות L מהאותיות הבאות אחריה ng וגם אותיות אלו, בדומה לעברית, חוזרות פעמיים באמצעות תוספת ה-ing , שהיא תוספת של ההווה הנמשך (כי הגעגוע נמשך) ועדיין בעברית, אולי אני קצת משוחד, זה נשמע הרבה יותר יפה ועוצמתי. שומעים את עוצמת התשוקה לגעת במשהו ובאותה מידה את הידיעה , שהדבר הזה, במידה גדולה, כבר אינו קיים, או רחוק מאוד וההתמזגות עימו או ההתאחדות עימו אינם אפשריים בכלל או אולי לא יהיו אפשריים או יתרחשו עוד זמן רב, אם בכלל.

    האות וו, מאותיות אהוי, יוצרת את התחושה הצלילית של רוח נושבת בחללו של עולם, המבקש לזווג מחדש את המגע האבוד, זה שנותק: אוווווווווווווווווווווווווו, אבל שם זה נסגר באות ע השנייה. הרוח היא כמו חלל (תרתי משמע), היא חסרת קיום וצורה, לא בטוח שיש לה את היכולת להביא לאיחוד הזה, לא משנה כמה חזקה היא תהיה. הרוח הזאת יכולה להיות ממש כמו רוח רפאים,כמו שד,מכשף, נטולת יכולת עשייה או שעשייתה פוגמת ולכן שקיעה מוגזמת בגעגועים חסרי תוחלת עלולה להביא לתוצאות עגומות במיוחד בעולם. מי שחי רק את געגועיו אינו חי את "ההווה" ומי שאינו חי את ההווה,אינו חי את "ההוויה", לא יהיה לו למה להתגעגע במיוחד "בעתיד". קצת פרדוקסלי, אבל בריאות היא עניין חמקמק מאוד המבוסס על איזון, מלאכה שנלמדת לאורכם ולרוחבם של החיים.

    למה מתגעגע למשל גיבורו האדיר של הסופר ברונו שולץ? הוא מתגעגע "לעידן הגאוני", לספר הספרים, הספר המקורי (או בשיר שלפנינו ספר הישר) לדבר מה שהיה ואולי לא ישוב לעולם ואולי בעצם לא היה ואולי היה מחוץ לעולם, בדפים הריקים, במרווחים שבין המילים, השורות, במקומות שבהם איש לא יעלה בדעתו להסתכל ואולי כמו רחל המשוררת התוהה "ההיית או חלמתי חלום". עבור רחל, "הכנרת", הפכה להיות לסמל, למעין עידן גאוני משל עצמה, דבר מה שהיה ולא ישוב עוד לעולם, דבר מה, שנקטע, וודאי להרגשתה, באכזריות, שקשה לאדם, במצבו הרגיל, לתופסה כמוצדקת. ומכאן ההתעסקות של רחל באיוב, באחד משיריה הקצרים והאדירים:

    תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.
    – אִישׁ מֻפְלָא! לַמְּדֵנוּ גַּם אָנוּ
    לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב
    בִּבְרָכָה לָאֵל שֶׁהִכָּנוּ.

    לוּ כָּמוֹךָ נֵדַע בַּהֶגֶה וָהִי
    לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת הַשִּׂיחַ,
    וְכָמוֹךָ נָבוֹא בְּחֵיקוֹ הָאֲבָהִי
    אֶת הָרֹאשׁ הֶעָיֵף לְהָנִיחַ

    אנו רואים, אם כן, במידה רבה, שהגעגוע הוא, בין שאר דברים, מקור השירה ומקור היצירה ועל כן הוא ראוי לדברי תושבחא כבירים(עם הסתייגויות קלות:), מסוג זה שהשיר שלפנינו מרעיף עליו.:)

    כמובן, שאין אף אחד נקי מפגמים, ללא רבב או תאלה,מלאך טהור שכזה בשמיים,עם כנפיים:) ולכן יש לראות דברים בתוך הקשר. הסגידה לגעגוע סתם כגעגוע עלולה להתפתח לפתולוגיה ויש בהחלט קשר בין געגוע לבין דמיונות שווא. שני אלו, ככל הנראה, התפתחו מבחינה אבולוציונית, משום שנתנו מענה לאדם הסובל בעולם לא ברור ומשתנה תדיר, משום שסייעו לו להתגבר על מציאות מאתגרת וחידתית, אבל שקיעה אך ורק בהם תהפוך עבור האדם למאוד בעייתית.

    ויש כאלו שיהפכו את הגעגוע לסוג של פאתוס(אוי, פעם הכל היה כל כך הרבה יותר טוב והזמנים ההם, הזמנים ההם, עד כמה הם היו טובים יותר מאלו היום ובכלל כל מה שהיה פעם לעולם לא יחזור ואין דבר שיעלה על נפשנו הדוויה ארוכה או יביא מזור…ראו,ראו לאן הגענו,ב-48 היה כאן יותר טוב ובתרפ"ט ובתרפא בכלל היה מצויין(וודאי שהיה, למה שלא יהיה:)

    טוב, בסופו של דבר צריך להתעורר אל תוך המציאות ולשים לב בהקפדה מלאה על מצב האור ברמזור וגם איך נוסעים מכאן, ברוורס אל עולם הדמיונות או קדימה אל השלב הבא בהתפתחות.:)

    עכשיו, לאחר המבוא, לא יהיה כל כך קשה להבין את השיר, רק צריך לשים קצת לב לדרך שבה מתואר הגעגוע, לשמות התואר שהוא זוכה להם, למיתולוגיזציה שהוא עובר וכמובן להקשר, שהשיר בהחלט בוחר לתאר. (כי לכל דבר יש הקשר, כך זה בעולם המעשה,בעולם היחסי)

    הגעגוע מתואר בצבעים חמים כי אלו צבעים של יצר ויצירה, של חום ושל תשוקה. הוא כמו גחלים לוחשות בנפש האדם, שהאדם יכול לפוח בהם והם מתעוררות לתחייה לחמם את לב האדם ברגעי משבר או כאב.

    הגעגוע המניע את היצירה הוא:

    הִנֵּה גַּעְגּוּעַ
    לְבֶן־שֵׂעָר אַדֶּרֶת תְּכֹל לְמָתְנָיו, קָם לַחֲזוֹת מַרְאוֹת
    קְדוּמִים אֲלֵיהֶם יַעֲרֹג. גַּעְגּוּעַ אֶרֶךְ־רוּחַ לְחָיֵי
    נְשָׁמָה יִצְבֹּט אַדְמוּמִית בְּפָנֶיהָ יַפְרִיחַ וּבְכִיסָיו
    מִרְקַחַת גְּוָנִים לְצַיֵּר מַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים
    בְּסֻלְּמוֹת חֲלוֹם:

    לבן שער, כלומר עבר את גיל הבגרות מזה זמן רב, אדם מבוגר ,לובש אדרת תכולה למתניו.
    האדם הזקן כביטוי לאדם חכם מייצג בנקודה הזאת את הגעגוע החכם המעורר באדם
    שאולי נמצא בנקודת שפל מסויימת או בכאב, תשוקה מחודשת לחיים ורצון מחודש להיות ולעשות, לחוות ולבנות. "ארך רוח" במובן סבלני והוא סבלני לכל מה שמהווה את חייה של הנשמה, מכיר אותה על בוריה, יודע כיצד לעורר אותה באמצעות "צביטותיו", היוצרות אדמומית בפניה. הדימויים כאן מאוד חזקים, אכן, ציוריים מאוד, תמונתיים מאוד.

    מה עניין חלום יעקב לכאן? חלום יעקב מופיע כסמל גם בסיפוריו של שולץ (גם חלומו של יוסף, בנו שלך יעקב,האב)והמשמעות היא עניין ההבטחה "שהאל", מעניק החיים(ששמו כולו באותיות "אהוי", י-ה-ו-ה- האותיות שבין העיצורים, האותיות שמעניקות משמעות לעיצורים, שמעניקות חיים, במידת מה)והגעגוע האמיתי הוא חלק מהמתנות שהאל העניק לאדם החי, כדי להזכיר לו את חסדו זה, חסד החיים שנתן לו, גם ברגעים האפלים ביותר, חסרי התקווה ביותר.
    זהו הפוטנציאל של האדם המגיע ממקום מסוים, הולך למקום מסוים במרחב ובזמן, אבל יודע שיש גם משהו שהוא מעבר למרחב ולזמן(דבר זה זוכה להתייחסות מיוחדת בסיפוריו של שולץ) נקרא לו המימד הרוחני,היצירתי הגבוה, והזוכר אותו ונזכר בו ברגעיו הקשים ומתרגל אותו בכל רגעיו האחרים, זוכה כמעט בגאולה או בביאת המשיח,אם תרצו, אצל שולץ.

    בשיר השני, מתוך השלושה, ואני אצמצם כאן,(יחסית:) מתואר בדיוק מה הגעגוע הזה עושה וכיצד הוא מחייה ממש את אותם ישני עפר, הנעים ונדים (רמז למצבם) בעולם אקראי ולא מובן לכאורה זה. הגעגוע הוא שליח אלוה התר זמנים, הוא שליחו בתוך הזמן של מה שנמצא מחוץ לזמן, הגעגוע הוא,בסופו של דבר, לא געגוע אל אובייקט כזה או אחר בזמן, אלא אל מה שהוא מחוץ לזמן ולעולם, הנותן משם לעולם, את מובנו ופשרו. זהו המשך פיתוחו של הנושא מההשיר הראשון במחזור.זה מה שמעניק לאמנות את עוצמתה וליוצר את עוצמתו.

    ואז מגיע השיר השלישי והוא לא עיוור או הולך שבי אחר הגעגוע. הוא יודע כי:

    צֵל בּוֹ
    וְאוֹר וּמְשִׁיחוֹת מִכְחוֹל מִתְנַגְּנוֹת
    לְהַרְעִיד לֵב שׁוֹמֵעַ וְאֹזֶן רוֹאָה
    כְּאוֹרְחִים לֹא קְרוּאִים בַּפֶּתַח יְהַסְּסוּ
    עִם רֵאשִׁית כִּסּוּף שֶׁאַחֲרִית לוֹ אַיִן.
    הִנֵּה גַּעְגּוּעַ יוֹלִיד גַּעְגּוּעַ וִנִגּוּן
    נִגּוּן יוֹלִיד עַד קֵץ הַדּוֹרוֹת
    עֵת יִכָּתֵב: בְּרֵאשִׁית
    הָיוּ שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה

    יש בשורות הללו סינסתזיה רבת עוצמה. הלב שומע והאוזן רואה ושניהם כאחד עומדים כאורחים לא קרואים בפתח ומהססים. מדוע הם לא קרואים? מדוע הם מהססים?
    מה הם כבר יודעים בשמו של האדם, שגורם להם לפחד, במידת מה, מהמתנה הזאת ומהגעגוע הזה? צל בו ואור והוא מתעתע ויכול להוליך למקום שממנו לא ניתן לחזור. כאן ניתן לשמוע גם שירת הסירנות מהאודיסאה ולא לחינם. עולמו של האדם מורכב,כאמור, מרוחניות ,שאותה יש לטפח ולפתח בהתמדה ולשאוף להביאה אל גבוה מכל גבוה, לא ברמה יומרנית,אלא בצניעות "ולשם שמיים",אבל עולמו של האדם מורכב גם מעשייה, ממעשה וגם אודיסיאוס, "הערמומי", ניכר בעיקר בעשייתו. חסד האלים נטו לו, בעיקר בזכותה. האדם זוכה לחסד בזכות מעשיו ובזכות מעשיו יש לו גם למה להתגעגע. אודיסיאום התגעגע לביתו כי ביתו היה המרכז של העולם עבורו. העוגן. לו היה שוגה רק באשליות לא היה חוזר לביתו לעולם, היה נשאר לנצח אצל קירקה המכשפת בביתה ואם היה מצליח לצאת משם, היה נשאר לנצח בשאול (הזדמנות יוצאת דופן לשקוע בגעגועים אינסופיים שלא ימומשו לנצח) וכשיצא משם וודאי לא היה מצליח להיחלץ מהנימפה קליפסו ותעתועיה המיוחדים.

    זהו "הכיסוף שאחרית לו אין" ,שבעולם היחסי הוא לובש צורה ופושט צורה, אבל האדם הרוחני, שהוא גם איש המעשה, יודע לזהות אותו, יודע לראותו בהקשרו ויודע יותר מכל להזכיר לעצמו מיהו ומהו באמת, מנין הוא בא, לאן הוא הולך, בפני מי הוא עומד.

    הִנֵּה גַּעְגּוּעַ יוֹלִיד גַּעְגּוּעַ וִנִגּוּן
    נִגּוּן יוֹלִיד עַד קֵץ הַדּוֹרוֹת
    עֵת יִכָּתֵב: בְּרֵאשִׁית
    הָיוּ שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה

    אכן, עד קץ כל הדורות, שם ייכתב:"בראשית היו שקט ושלווה" בראשית זה כבר בתוך הזמן, ראשית הזמן וכל מה שנוצר מאז והתרחש, כל זה אינו אלא סוג של משחק אחד גדול ורב מופעים ווריאציות.(הדמיורגוס הערמומי:) בסופו של דבר זה לא משנה את האמת. מהי האמת?
    משרתים רבים לה והגבירה חסודה, אין בהכרח רואים אותה, אבל מרגישים בעוצמה את כבודה,
    מלוא כל הארץ.

    האמת היא בשיר, היא בספר הישר, היא בשיר השירים, היא בספר הספרים המקורי.:)

    1. אריק בנדק חביב

      תודה רבה לך על הקריאה מרחיבת הרוח והנפש. שירה גדולה מזמינה היענות גדולה.

    2. מוטי

      עוד משהו שמצאתי בשיטוטי ברשת, ראיון עם המשוררת רבקה מרים(נעים להכיר:) באתר בית אבי חי. הנה כמה מדבריה שם על הגעגוע:

      "בקשר לגעגוע אני יכולה לומר כמה דברים: הגעגוע הוא אולי הנוכחות העזה ביותר בעולם. הוא זה שגורם לאהבה ולמלחמה, לבנייה ולחורבן. הוא – בצד הפחד, שבגלוי או בסמוי מהווה בן לוויה שלו – מתדלק את התנועה שלנו. "געגוע" היא מילה משונה בעברית, שנשמעת כמו געגוע של ברווז – שגם בו, כמובן, יש געגועים – אבל היא יכולה גם להוות צירוף של השאיפה החוזרת לגעת: גע, גע, גע-גע… מפני שבעצם בואנו לתוך העולם נותקנו ממשהו, שהוא לא רק חבל הטבור. במהלך כל החיים שלנו כאן, עלי אדמות, אנחנו נידונים להיות שבר, שבר שכמֵהַ אל השלם בלי שיש לו אפשרות לחזור אליו.

      שבירת הכלים הקבלית היא לא רק מושג מופשט – כולנו, בתוך הכלא של הגוף שלנו, של הביוגרפיה שלנו, מהווים שברי כלים. לכן הגעגוע כל כך עז ובלתי אפשרי, כי כל רגע במהלך חיינו מתקיים בנו הרצון להבקיע אל מעבר למוגבלות, מעבר לשבר שאנחנו מהווים, ולדבוק בשלם.

      וזה, שוב, מקור הגעגוע שמתבטא באהבה, באמנות, במלחמה, ועוד ועוד – תמיד נדמה לנו שאם נצליח להתמזג עם מישהו או להתגבר עליו, או כאשר נצליח לגלות משהו בלימוד, במדע, נגלה את השלם שממנו גלינו. זה הקשר בין גילוי לגלות. התנועה הזאת שלנו מחזיקה רק לרגע, אם בכלל, ואז, כמו קליפות בצל, מתעורר מיד מחוז חפץ חדש.

      אולי, על בסיס "ככל שאדם גדול כן יצרו גדול", ככל שאדם גדול, גדול מינון הגעגועים שבתוכו. בניגוד לדתות שמכוונות את האדם לא להתגעגע, אצלנו, נדמה לי, הגעגועים מהווים את סוד הקיום."

      תמיד טוב לתת למשוררים לומר את דברם על הנושאים הללו:

      והנה שיר שלה שפורסם באותו ראיון ונראה לי מאוד רלוונטי בעיקר בשל השורה האחרונה בו(שהמשוררת סירבה לפרש עבור המראיין)

      תמונה

      עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ מִצְטַלְּמִים. אֲנִי וִיְלָדַי בחיקי.
      ראשי שעון עַל כָּתֵף שֶׁל אִישׁ. סָרוּק שערי וְנָקִי.
      וְכֶלֶב קָטָן עַל הָאָרֶץ שׁוֹכֵב. יָפוֹת עֵינָיו ונוגות.
      וְעַל הַשֻּׁלְחָן מֵאָחוֹר אֲגַרְטָל
      ופנכה וּבְתוֹכָהּ עוּגִיּוֹת.
      וְהַגַּעְגּוּעַ עַל הַסַּפָּה יוֹשֵׁב, אֲצִילִי וְזָקוּף.
      ואלוהינו עַכְשָׁו לַתְּמוּנָה נִכְנָס, אַף שֶׁאֵין לוֹ דְּמוּת גּוּף.

      כמובן שבראיון עצמו יש די והותר דברים,שיכולים לאפשר לכל אחד להבין גם את השיר.
      היא לא מפרשת ומפרשת בו זמנית.השורה האחרונה הזאת תפסה אותי חזק.

      הבאתי לכאן כעוד פרספקטיבה על הנושא וממשוררת שלא הכרתי עד כה(אני לא מכיר וודאי
      רבים וטובים:)

  2. אריק בנדק חביב

    תסולח לי התגובה הנמוכה הזו, בבקשה: OMG
    קראתי ובכל שורה גדלה ההתלהבות שלי. החיוך הלך והתרחב על פניי וידיעת היופי , ממש כפי שקאנט הגדיר אותה, התפשטה בי וכבשה את תודעתי לגמרי.
    נדיר מאוד שאני חווה יופי בצורה כלך מושלמת כמו שהשיר הנפלא, ללא הפרזה כלל, העיר בי.
    כן, גם עונג, אם כי לדעתי אמהות אין תפקידה לענג או לגרום "הנאה" כמטרת-על, אלה הן תוצאות לוואי להתבוננות האסתטית בעולם, האחרת מהמבט המדעי. [ אריסטו בענין אמנות והיסטוריה, כמובן]
    לעניות דעתי ההדיוטה לגמרי [ שהרי אינני חוקר ספרות עם רשיון דוקטור או פרופסור ] השיר הזה מציב אותך באותו היכל בו נמצאת הבריכה של ביאליק, למשל; שיר השירים של שלמה המלך ואחרים.
    אין לי אלא להודות לך מכל הלב.

  3. רחל בכר

    …נִגּוּן יוֹלִיד עַד קֵץ הַדּוֹרוֹת
    עֵת יִכָּתֵב: בְּרֵאשִׁית
    הָיוּ שֶׁקֶט וְשַׁלְוָה
    כבר בעצם כתיבת השירים נכתבו השקט והשלווה.
    הצבעים החמים התעטפו בטלית שכולה תכלת ולבן, הזכיר לי את ברכת הכהנים, ובעיני הוסיף קדושה לזיכרונות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *