שירה

בוקר הפציע בין סדיניי / בטי בלנק־ברגר

בֹּקֶר הִפְצִיעַ בֵּין סְדִינַי
אֲנִי מְסִירָה חֳמָרִים מִפָּנַי,
רוֹחֶצֶת מִלַּיְלָה,
מוֹרַחַת שִׁכְבָה;
פָּנַי יֵלְכוּ כְּתָמִיד לְפָנַי.
דֶּרֶךְ נַקְבּוּבִיּוֹת שֶׁבְּעוֹרִי
יִתְמַזְּגוּ הַמַּיִם מִחוּץ וּמִפְּנִים;
מֵרֶגֶל בַּדָּרוֹם עַד רֹאשׁ בַּצָּפוֹן
בִּי שׂוֹחִים דְּגִיגִים אֵין־סְפֹר.

ניקוד: יאיר בן־חור

8 תגובות

  • רחל מדר

    בטי היקרה,
    השיר הקצר והאישי שלך מצא חן בעיני מאוד.
    אני אוהבת את פָּנַי יֵלְכוּ כְּתָמִיד לְפָנַי.
    ואת הדגיגים.
    זו הסתכלות מיוחדת באדם שקם ומתכונן ליצאה אל החוץ ואל איך יראה שם ועל כך שלמרות החוץ הבפנים חשוב כל כך.
    בך שוחים דגיגים, ולא כל אחד יודע זאת, אבל את יודעת וזה מה שחשוב.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    מאוד אהבתי את ההקשר בין החוץ לפנים ואת הפנים הצועדת קדימה , את הניקוי והמריחה, תודה

  • רחל בכר

    ואוו בטי רגשת אותי מאד.
    הבוקר מגרש את החושך במהלכו התאפשר לעבד מחשבות ולקבל פרספקטיבה ורק אז להתחיל בניקוי ופינוי מקום. משנוצר מקום תיתכן מזיגה.
    אהבתי את הדגיגים הקטנים המלמדים על אופטימיות וראייה לטווח הרחוק. הם עוד יגדלו ויעמידו צאצאים.
    שיר קסום .

  • מוטי

    אכן, יש משהו נפלא בקיום של האדם. מצד אחד, פנים המייצגות אותו, זהות, אישיות/ מצד שני, האדם הוא תלכיד של יקום שלם, של אינספור תאים, האדם הוא ביוגנום שלם. מי היה האדם ללא כל אותם צדדים, אותם תאים, אותן ישויות? מהו האדם? האם יצור מוגבל ומופרד או שמא אנרגיה הרוטטת בתדר גבוה הפועלת בתוך אנרגיה אחרת הפועלת בתדר נמוך יותר, איטי יותר? מי יודע?

    כל בוקר שבו האדם קם, שבו השמש זורחת, זה יום של קסם ומסתורין חדש. של גדולה, של אינספור אפשרויות, של התרחבות חסרת גבולות הנעשית בתוך "גבולות" ומעבר להם. האדם מתעורר לתוך עולם של חומר ברמת המקרו ולתוך עולם של רוח ברמת המיקרו והאדם הוא כל מה שמתרחש "שם", "כאן" ובכל "מקום" שהוא, אפילו כאשר הוא עוטה על פניו שכבה, מזהה את עצמו כאישיות, הוא יכול לצאת אל העולם כנפרד מאוחד.

    אולי אל החוויה הזאת מכוון השיר הקטן והיפה הזה?,אולי:)

השאר תגובה