החיים הם חתך מפרך, האין הם? / ענת חנה לזרע

  •  
  •  
  •  
  •  

 
עַכְשָׁו שֶׁרוּחַ קוֹבַעַת עַנְנֵי חֶסֶד וּמְכַנֶּסֶת רַחֲמִים לִדְמוּת חַיָּה
אֲהוּבָה עָלַיִךְ, דַּי לִי בִּרְגָעִים, דַּי לִי בִּרְגָעִים בּוֹדְדִים
לִדְלֹק אַחַר זִיז זְמַן ולְהִתָּלוֹת בּוֹ
אֲנִי מַקְשִׁיבָה לְיִלְלַת פֶּה נִפְרָם לְהַשִּׁיבָהּ בִּשְׁאֵלָה
מַצְפִּינָה מִתַּחַת לַנְּשִׁימָה שֶׁכָּבְדָה, נִתְעַרְפְּלָה,
שַׁפִּירִית שְׁקוּפָה דְּקִיקַת גֵּו, קַלַּת כְּנָפַיִם
שֶׁתְּלַבֶּה אֶת כָּל הָאֲוִיר הַמְּשַׁנֵּק הַזֶּה.
לְהִזָּכֵר בִּשְׁמֵי אִירְלַנְד, צָהֳלַת הַצִּמְחִיָּה,
נִקְיוֹן הַכַּפַּיִם שֶׁל חֲלוּקֵי הַנְּחָלִים
רֹךְ דַּרְכֵּךְ, אִמְרוֹת הַמַּיִם.
מַה דִּבְּרוּ עִמִּי עֵינַיִךְ? סַפְּרִי לִי, פָּנַיִךְ, חִיּוּכֵךְ הַזָּהִיר?
מַה עַל חֲלִיפוֹת הַחֲצָאִית הַקְּלָסִיּוֹת?
וּשְׂעָרֵךְ שְׂרַף עֵץ וְזָהָב?
מַה מָצָאת אָז, מריה, בְּאַהֲבָתִי הָאֻמְלָלָה לִבְנֵךְ?
בְּקֻפְסָה קְטַנָּה נָחִים כָּעֵת אַבְקָה וְשִׁבְרֵי בְּדֹלַח
שֶׁאֵין כֹּחַ בָּעוֹלָם לְאַחוֹת.
הַזִּכָּרוֹן אֵינוֹ מוֹכִיחַ עָבָר

9 thoughts on “החיים הם חתך מפרך, האין הם? / ענת חנה לזרע

  1. ליאורה בן יצחק

    לעתים רגעים מחזירים את התמונה שהייתה טמונה כה עמוק בנפש אך המרחק גדל ומטשטש את עקבות אהוב שרחק
    מימיך . ומילותיך התרחבו והעמיקו למחוזות שלא ביקרת כמותן. לכאב יש המון כח לעמוד מול המילה הכתובה הגדלה וגדלה.
    משוררת נפלאה את ענת חנה לזרע אהובה ♥

  2. מוטי

    נשאלה כאן שאלה בכותרת של השיר והיא מיועדת אלינו הקוראים. חשבתי על התשובה והגעתי למסקנה, שהחיים הם לא חתך מפרך.:)

    עכשיו, לא נראה לי שזאת גם המסקנה של הדוברת ולכן נראה לי שגם הדוברת צודקת(אפילו צדדים אחרים בתוכי סבורים שהיא צודקת:). כלומר החיים יכולים להיות גם חתך מפרך (משהו בסגנון של סיזיפוס והכבד של פרומתיאוס ולדעתי הדימוי בשיר מגיע משם)

    מדוע הדוברת מגיע למסקנה הזאת? משום שמחתך שאינו נרפא ואינו מספיק להירפא מטפטף כל הזמן הדם והאדם חייב כל רגע ורגע לתת את דעתו על החתך הזה, שהוא מטריד וכואב ואולי גם מזוהם לעתים.כשהאדם מתמקד במשהו,הוא גדל. פצע ,שמחטטים בו שוב ושוב,כך למדנו אצל קפקא ברופא כפרי, מזדהם, תולעים רוחשות בו. זהו הסבל.לאן שתשומת הלב הולכת, לשם האנרגיה הולכת וכאשר האנרגיה של האדם הולכת למקומות לא טובים עבור האדם, גם האדם כולו,בין אם הוא רוצה בכך או לא, הולך לשם, אפילו אם המקומות הללו הם טימיון ולימבו.

    לו ידע האדם כיצד לרפא את החתך, ייתכן ולא היה סובל, אבל הידע כיצד לרפא דבר מה, אם כי אולי הוא מובנה בתוך האדם, לא בהכרח מתגלה לאדם במהירות ולעיתים לא מתגלה לאדם בכלל לאורך כל חייו. יוצא, שהאדם, בשל נסיבות הקשורות באישיותו ובגנים שלו ובסביבתו (כי הסביבה בהחלט משפיעה באחוזים מסוימים על "האושר") פשוט מאוד סובל. אישיות שהאדם הופך להיות מזוהה עימה ברמה של הרגל הופכת להיות גורל והגורל לעיתים יהיה נעים יחסית ולעיתים יהיה קשה. הזכרונות של האדם הופכים להיות חלק מאותה אישיות והם זוכים בכל רגע ורגע במהלך החיים לפרשנויות חדשות, לא תמיד מיטיבות, הם הופכים להיות לכלי עינוי עצמי, ביקורת עצמית, אשמה, פחד, חרטה. כל הרגשות השליליים הללו, שבהחלט יכולים למרר חייו של אדם. מי יודע מה חווה כל אדם בחייו ומה המשקעים שכל חוויה כזאת משאירה בו לאורך זמן? הכל מצטבר ומתרבב ומתרבה לאינספור וכל רשתות הנוירונים מהעבר מתערבלות ומתערבבות עם רשתות נוירונים חדשות "מההווה" ואין לזה סוף. האדם מאבד את יכולתו לחיות עכשיו ונע כמו מטוטלת חסרת מנוחה לכל הכיוונים ולכל הצדדים, נאבק לנוע ממקום למקום, לייצר משהו בעל ערך בחייו.

    כן, החיים אז הם חתך מפרך, אבל מה לעשות שלא כולם שותפים לחוויה הזאת של החתך המפרך. אני מתבונן לפעמים בנזירים הבודהיסטיים הללו, שאת המוח של חלקם דוקטור ריצי דווידסון חקר כל כך הרבה שנים ורואים בבירור שיש להם חיוך על הפנים ששום דבר אינו יכול למחות אותו או להעלים אותו, חיוך עקשני לא פחות מהכתם הכי נחוש על הקיר:)

    אתם יכולים להיות בטוחים שעבורם החיים הם לא חתך מפרך, ואין לזה שום קשר למזל. אדם חייב להחליט מה הוא עושה עם החיים שלו, לאיזו כיוון הוא הולך. לפעמים נופל לידיו במקרה קצה חוט, פיסת מידע יקרת ערך והתפקיד שלו זה להמשיך לחקור על אף ולמרות ולאחר מכן לפעול על סמך המידע ולעשות איתו משהו. משהו טוב, משהו מועיל.

    זה הופך להיות קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי כאשר האדם מתאהב באישיות של עצמו. או אז אפשר לומר, במידה גדולה, שהוא עצמו בוחר בסבל, הוא עצמו בוחר בכאב. האדם אינו מכונה באופן מוחלט,אין שום דבר דטרמיניסטי מסתורי המעורב ביצירת גורלו, לאדם יש אפשרות להתבונן ולהיות מודע ואפילו לשנות את גורלו במידה גדולה. מהייסוד,ברמה של הגנים! היום כבר חוקרים את העניינים הללו והמדע, אם נשתמש בלשונו של דוקטור ג'ו דיספנזה, הפך להיות דרך שבה "המיסטיקה" והמיסטיקנים מהעבר (על יצירתם ודבריהם)מתבארים ומבוארים.

    אכן,בחיים ייתכנו אהבות אומללות ,סבל, כאב, כישלון,אכזבה, תחושת נחיתות,נידוי, זילזול, שכול,הרס,מוות,ייסורים ומה לא. בתי קברות מלאים באנשים דומים לנו בדיוק, שהיו להם תקוות דומות, פחדים דומים, כאבים דומים (ולא רק בתי הקברות אלא גם כדי החרס),אז מה?

    כל אחד חייב להחליט, האם הוא נותן לאישיות שלו לשלוט בו, לרשתות הנירונים האינסופיים להגיח כל רגע משום מקום ולהתערב לו בחיים העכשווים, או שהוא לוקח את עצמו בידיים, מאפשר לסלע להידרדר ואז הולך לחפש את עצמו במקום אחר. אין מקום אחר? מי אמר שאין?:)

    הנה,שיר שהוביל לשיחת מוטיבציה טוובה ומוטיבציה היא רגש, היא תשוקה ותשוקה היא כוח שאסור לזלזל בו, כוח שיכול לשנות בבת אחת דברים רבים, לסלול דרך המובילה מעבר לזמן ומקום,אל עבר נצח.

    (המילה נצח היא מילה ממש יפה:)

  3. ארלט

    "די לי ברגעים בודדים לדלוק אחר זיז זמן ולהיתלות בו". שיר נפלא ומכמיר לב על אהבה וזיכרון ותמורות הזמן. תודה לענת ולליריקה!

להגיב על חגית מנדרובסקי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *