שירה

הכיפה לראשך / ראיא אסעד

 
הַכִּפָּה לְרֹאשְׁךָ
אֲדוֹנִי
הִיא יִרְאַת הָאֵל
הִיא אֱמוּנָתְךָ הָעַזָּה
הִיא פְּחָדֶיךָ הַכְּמוּסִים.
 
הַכִּפָּה לְרֹאשְׁךָ
אֲדוֹנִי
הִיא כְּלִי מָצוֹר בִּפְגִיעַת
בּוּז שֶׁהִתְפַּשְּׁטָה סְבִיבְךָ
הִיא כְּלִי מִלְחָמָה
בְּעֵת נְפִילָתְךָ וּבְקוּמְךָ
לְהִלָּחֵם בְּנֶשֶׁק קַר
בִּקְרָב פָּנִים אֶל פָּנִים.
 
הַכִּפָּה לְרֹאשְׁךָ
אֲדוֹנִי
הִיא מְקוֹם תְּפִלָּתְךָ
הַתָּמִים וְהַטָּהוֹר.
 
הַכִּפָּה לְרֹאשְׁךָ
אֲדוֹנִי
הִיא מִדְבַּר אָטָקֵמָה
הַמִּתְעַנֶּה בְּצֵל גֶּשֶׁם
וּמִתְיַשְּׁבִים בּוֹ בּוֹדְדִים בִּלְבַד.

ניקוד: יאיר בן־חור

6 תגובות

  • יובל

    שיר יפה וחזק. בעידן בו חובשי הכיפות הסרוגות הופכים לאליטה החדשה, גם בעולם השירה,
    יפה השיר המציג בכבוד את הדת, ובו זמנית מבקר את השימוש בה למה שאינו אמונה,
    גם אם לא מצוינים מאורעות ספציפיים וכך נותר מרחוב לדמיון הקוראים.
    הצירוף "הכיפה לראשך/ אדוני" מגלם את המחאה המאופקת – זה "אדוני" של כבוד, אבל גם דיבור מתריס
    מעמדת נחיתות של המגזר הערבי הסובל מגזענות אינסופית בישראל, כלפי האליטה החדשה, לפחות להבנתי.

  • רחל בכר

    "…הִיא מִדְבַּר אָטָקֵמָה
    הַמִּתְעַנֶּה בְּצֵל גֶּשֶׁם…"
    דימוי מעניין ומקורי מאד.

    "…וּמִתְיַשְּׁבִים בּוֹ בּוֹדְדִים בִּלְבַד."
    הבחירה לחתום את השיר במשפט מופלא כזה מלמד על תקווה שתמיד יימצא ני שיאמין וייתן הזדמנות ובי עורר את הצורך להפוך בשיר שוב ושוב.

  • איתן קלינסקי

    ראיא אסעד תודה על החוויה השירית , המעוררת אותנו לחשבון נפש.

  • אריק בנדק חביב

    גם אני נמשכתי אל מדבר אטקמה, שהרי לא חסרים "מדברים" [ מדבריות?] באיזור הקרוב לנו, והנה הרחקת עדותך עד לצחיח מכולם, שיש בו גם מצפה כוכבים, החוצה מהכיפה החותמת "מראה" אדם.
    כמובן שהכיפה איננה ענין יהודי בלעדי, גם מוסלמים וגם נוצרים חובשים כיפה, אם כי שם המשורר מזמין קריאה כמו של יובל מעליי.

  • מוטי

    כדאי לבדוק מה יש לפילוסוף קן וילבר לומר על העניינים הללו. בגדול, דת היא עניין של מודעות ומודעות
    היא בעלת רמות שונות, איכות משתנה מאדם לאדם, מחברה לחברה, מתרבות לתרבות (ובתוך כל אלו בדרגות שונות) מודעות ברמה מסויימת מייצרות תופעות המתאימות לאותה רמה. דת ברמת מודעות גבוהה, אינטגרלית, שונה לחלוטין מדת ברמת התפתחות ארכאית, מאגית, מיתית. כך הם הדברים.

    המוסלמים הסונים למשל, (הוואהבים,הסלפים) או המוסלמים השיעים שונים בצורה משמעותית מהמוסלמים הסופיים(שהם פלג קטן מאוד ונרדף מאוד באיסלאם!). קראו את השירים של חאפיז או הדיוואן של ג'לאל אדין רומי ואם תמצאו שם משהו הדומה לדרשות שאנו שומעים לעיתים בחלק מהמסגדים בירושליים או בעזה, זה ממש יפתיע אותי, כי אני לא מצאתי שום דבר כזה שם,נהפוכו!:)

    רומי בעצמו דן בשיריו בדיוק בהיבטים הללו של ההתפתחות וכדאי לשים לב שבדיוק טיפוסים בעלי מודעות מאחדת ומקרבת כמו רומי ודומיו (מכל הדתות) הם אלו שמביאים לאיחוד באנושות (לכן דת אינה משהו "Rע", אלא היא נתפסת כדבר רע כאשר מישהו בעל מודעות יחסית רואה ושופט ומבקר מעשיהם של בני אדם אחרים בעלי מודעות יחסית ובעלי אמונות וערכים מסוימים, הנתפסים דרך אותה מודעות)

    בדיוק השבוע יצא לי לדבר עם מישהו על עניין דומה. אמרתי לו, בני אדם לא סובלים את "עצמם" אבל כיוון שקשה להודות בכך, וודאי בעיני "עצמם" כיוון שהצל אוהב להסתתר ולפעול במסתרים, הם מעדיפים ( כן, המילה העדפה מתאימה ככאן) לתעב עוד יותר את האחר, לבקר את האחר, להצביע על הפגמים של האחר וכודמה.(ואף להתענג על כך,לחוש עליונות,ייתרון)

    זה כמובן מרחיק אותם מעצמם ומהאחר ומהמקור והופך את כל העניין לסוג של קומדיה.:)

    לפעמים כמובן, אורח לרגע רואה כל פגע, אבל מן הראוי שאפילו האורח לרגע יראה ולו לרגע את הפגע שלו עצמו.
    אני לעצמי מודע לעובדה שלא תמיד זה אפשרי. האנושות היא חלוקה ונחלקת ויש קונפליקטים בלי סוף.
    החיכוך יוצר אנרגיה והאנרגיה ,הסבל,הייסורים,אולי משמשים בסופו של דבר לתנועה,להתקדמות.(היה טוב יותר כמובן לו היינו לומדים את השיעורים הללו ללא כאב:)

    קן וילבר הוא טיפוס אופטימי מאוד למשל והוא בהחלט מקווה שכמות האנשים שהגיעו לרמה אינטרגלית עולה ועולה עד שיום אחד בהיר היא תגיע למסה קריטית שתשנה בבת אחת את העולם מבלי יכולת לחזור לאחור.
    (כלןומר יכולה להיות רגרסיה, אבל היא לא תהיה קבועה אלא יותר סוג של תנועה קדימה ואחורה או למעלה ולמטה, כאשר התנועה המובחנת יותר לאורך זמן היא דווקא למעלה)

    בינתיים הוא בהחלטו מודע לעובדה שהדתות מפרידות בין אנשים משום שמרבית האנשים המאמינים תופסים עדיין את הדת ברמה מיתית, מאגית, אפילו ארכאית.

    לא מעט מהאינטרגלים לא מבינים מאיפה נפל עליהם דווקא עכשיו, הנשיא טראמפ למשל. זה קצת שינה להם את "התוכניות", זה נראה להם כמו רגרסיה. אבל אולי זאת לא רגרסיה, אולי זאת בסך הכל תגובה של "המציאות" לעיוותים שנוצרו כתוצאה מניסיון פוטש לשנות את המציאות מתוך המציאות ומתוך אג'נדה, איזשהו רצון או איווי או חשיבה אופטימית יתר על המידה,שהיא "אלימה" "וברוטלית" שמביאה לא פחות צרות מחשיבה פסימית יתר על המידה?

    טוב,לא יודע. מה שחשוב הוא שכל אחד ישים לב לעצמו, כי הצל הוא תמיד שולל ומהתל וכדאי לכל אדם לבחון מה הגרעין ומה הזרע שהוא בעצמו שותל ומטפח ומגדל.

    עכשיו,אני לא ממש טוען כאן, שהשיר מבקש לדון באופן ביקורתי בדת היהודית למשל. השיר שומר על עמימות מסויימת כך,שבהחלט ניתן לפרשו כשיר המתאר באופן אוניברסלי משהו הנוגע לכל הדתות. מצד שני, כיפה היא סמל שיש לו משמעות מיוחדת דווקא בדת היהודית ואנו יודעים עד כמה הנושא הזה רגיש במיוחד בימינו באירופה,עד כדי כך שאדם החובש כיפה באזורים מסוימים ביבשת ההיא, מסתכן בנפשו ובדרך כלל הסכנה מגיעה מבני הדת "האיסלאמית".

    הדרך היא למצוא מה שמקרב, מה שמאחד ולא בדרך הביקורת וההצבעה והרמיזות. אני מאוד אוהב את האיסלאם הסופי למשל, אבל אני לא משלה את עצמי בנוגע לכל האחרים. אני מכבד את הזרם החסידי ביהדות, את הקבלה, את הרפורמים, אבל אני מודע לעובדה שיש כל מיני זרמים וגוונים אחרים, כתות שונות ומשונות,תפיסות שונות ומשונות,חלקן מאוד מקובעות,חסרות גמישות. מה לעשות זאת המציאות, היא נראית בעולם היחסי כמשהו מאוד מפולג, אלוהים הגדול לבדו יודע אולי למה זה כך ואולי אפילו לא הוא( לא דיברנו בכלל על הנצרות או ההינדוהיסטים או הבודהיסטים או כל האחרים ,שהם לא מעטים בכלל).

    אבל נשמור על אופטימיות.אמונה היא אכן עניין של בחירה ולא בהחלט הבחירה הקלה יותר וגם השיר מסתיים בכך:

    הַכִּפָּה לְרֹאשְׁךָ
    אֲדוֹנִי
    הִיא מִדְבַּר אָטָקֵמָה
    הַמִּתְעַנֶּה בְּצֵל גֶּשֶׁם
    וּמִתְיַשְּׁבִים בּוֹ בּוֹדְדִים בִּלְבַד.

    אכן,בודדים בלבד מגיעים לתפיסה מהסוג שמציג רומי או חאפיז ואת כל האחרים בהחלט עלול לשטוף יום אחד בהיר המבול.

השאר תגובה