שירה

תפוגה / יאיר בן־חור

 
שֶׁמֶשׁ קָרָה נְמַסָּה בְּאוֹר אַחֲרוֹן
מִתְמוֹסֶסֶת בְּצָהֹב עָמוּם מִתְדַּהֶה
לְבָנָה מִתְחַוֶּרֶת חוֹזֶרֶת לַהַדְרָן הַלֵּילִי
כּוֹכָבִים עוֹטְפִים תַּפְאוּרָה.
תֵּאַטְרוֹן.
 
הַתְּאוּרָה עֲמוּמָה, הַתַּפְאוּרָה קְטוּמָה
לַיְלָה וָיוֹם חוֹזֶרֶת עַל עַצְמָהּ
בִּגְוָנִים וְצוּרוֹת, בִּטְעָמִים וְעוֹנוֹת.
יוֹם אֶחָד תִּתְפּוֹגֵג גַּם הִיא
עִם הָעוֹלָם וְהַיְקוּם.
תֵּעָלֵם בְּלִי לְהַשְׁאִיר סִימָן אוֹ אוֹת
בְּלִי אֶפְשָׁרוּת לְשִׁקּוּם.

ניקוד: יאיר בן־חור

4 תגובות

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    תחושה של סוף העולם, שיר הלל לשמש לפני העלמותה, שיר חזק ויפה. תודה

  • רחל בכר

    נבואה מאד פסימית, אם כי מאד סבירה.
    אהבתי את התמוססות חמה מהחום של עצמה והתפאורה החוזרת על עצמה.

  • מוטי

    תמונת אחרית הימים בשיר אינה הצד העיקרי שלו, אלא מה שבאמת מתרחש מאחרי הקלעים. הדרמה של הנפש המתבוננת בכל אלה.

    החריזה הפנימית והרגילה חשובות כאן מאוד למשמעות, האליטרציה מדגישה מילים מסוימות,
    יוצרות אווירה.זאת אינה רק נבואת ארמגדון אפשרית.(היקום מגיע אל קיצו, ביבבה, בחבטה, בכל דרך אפשרית שכבר הגו בה וחשבו עליה. אבל מה זה משנה מה יהיה באחרית הימים? האם בכלל תהיה אנושות אז לחזות בכל אלו? הסבירות היא שלא, אז מדוע הוגה הדובר בשיר בכל אלה? מה הלך הרוח המביא אותו להגות זאת?מה הוא היה רוצה "להשיג" עבור עצמו, כאן ועכשיו, כתוצאה מההגות הזאת "בקץ" של כל הדברים (ומטבע העניין, גם הקץ האישי של האגו המסתגר והמפוחד?)

    בבית הראשון המילה אחרון מתחרזת עם המילה תיאטרון (חרוז מלא המדגיש מילה בעלת משמעות-רון)
    המילה "קרה" מתחרזת עם "תפאורה" ומדגישה סיומת היוצרת תחושה של משמעות ידועה (המילה רע)
    המילים "מתמוססת", "מתחוורת", מתדהה", נבחרו במיוחד ובקפידה(אלו לא צורות רגילות) כדי להדגיש את הצירוף "מת", דהיינו צירוף המדגיש את פחד המוות של האגו ואת תחושת חידלוניותו ואפסיותו אל מול גרמי השמיים, הגלקסיות והכוכבים, הנראים אולי נצחיים, אך סופיים בהחלט אף הם.

    כל התופעות הנתפסות כנבדלות הן סופיות, כל מה שיש בו חומר, הוא סופי בבחינת הצורה המייצגת אותו בתפיסתו של הסובייקט. הכל משתנה, הכל מתפרק בהדרגה לחלקיקים, קטן, חדל להיות כפי שהיה, משנה צורה, מאבד בערה. התשוקה באדם כבה, האור בכוכבים כבה בהדרגה, האם יש דרך להחיות זאת? לעורר זאת? לחיות בתשוקה, בתעצומות, בעוז, ברון על אף ולמרות, מוות ושכול, כישלון וחידלון?

    זהו התיאטרון הקוסמי, שהאדם קצר הרוח והימים עד לו כצל עובר. אבל האם האדם הוא באמת קצר רוח וקצר ימים וחלק אין לו בנצח או שמא רק האגו הוא המתכלה ומושמד, רק האשליה היא זאת האובדת לאשליה אחרת?

    יש משהו מעבר לטרגדיה ולקומדיה, יש משהו מעבר לחידלון ולכיליון, אבל זה לא בהכרח מה "שהאדם" היה רוצה או שואף שזה יהיה, מה שהאגו צר האופקים היא מעדיף עבור עצמו.

    שימו לב לחריזה של הבית השני, מה מתרחש כאן מעבר למסך? הדרמה האמיתית של האנושות בדרך לגאולה, בדרך העולה אל מעבר לאותות ולמופתים, למשמעות ולאשליות לאין מספר, אל מעבר לכל אלו, אל עבר הנצח, אל עבר האחדות שבה אין שאלות, אין ספקות, מתקיימת אי דואליות נצחית.

    "עמומה" מתחרזת עם "קטומה" ומתחרזת עם "עצמה" (שאלת המה ושאלת "הלמה"?, שאלת המשמעות הנצחית, שאלת תכלית הסבל בעולם חסר וודאות, שאין כל אפשרות לתפוס או לחזות בו כמעט דבר)
    המילה "צורות" מתחרזת עם "עונות" שמתחרזת עם "אות". מחכים לגאולה, מחכים ל"גודו" שלא יגיע לעולם ואם יגיע הוא ככל הנראה לא גודו )

    הההיצמדות לצורות ממחישה את המרחק של האדם מהמקור וכגודל המרחק, גודל הכאב. ההיצמדות לצורות משליכה את האדם כמטוטלת מקוטב העונג ולקוטב העיצבון שוב ושוב, מנפצת ומרוקנת מתוכן, מאכזבת בחוסר התוחלת שלה. ומה האדם, מה האנושות יכולה לעשות עוד לנוכח כל אלו? מה שהאדם והאנושות עשתה עד כה, ככל הנראה בצורה הטובה ביותר, לקום מעפר ולשוב ולחיות, עמוק יותר, טוב יותר,"גבוה" יותר, פנימה יותר.
    לנוע לכיוון של התפתחות יוצרת,ספיראלה עולה, ללמוד אולי את הלקח אחת ולתמיד, להגיע אל הכוכבים הנצחיים שאינם כלים, מבפנים. המילה יקום והמילה שיקום ממחישות את התקומה הזאת שוב ושוב. כדי להשתקם צריך לקום ואף אם היקום יסתיים ביבבה, בפיצוץ גדול, הרי הכל יתחיל שוב מהתחלה ומי יודע מה יש מעבר לכל זה? מעבר לזמן, מעבר למרחב, מעבר ליקום?אולי רק אלוהים יודע ואולי אפילו לא "הוא":)

השאר תגובה