חוזר לאיקאה / שאול פורת

  •  
  •  
  •  
  •  

 
שׁוּב עָזַבְתִּי בַּיִת, מוֹתִיר קִירוֹת,
הוֹלְכִים וּמִשְתַּכְּחִים,
בִּקְּשׁוּ שֶׁאֶצְבַּע, לְהָסִיר אֶת טְבִיעוֹתַי, מַגַּע הַזְּמַן,
כְּשֶׁעָזַבְתִּי אַחֲרֵי 30 שָׁנָה,
לֹא בִּקְּשָׁה שֶׁאֶצְבַּע, טְבִיעוֹתַי דָּהוּ מֵאֲלֵיהֶן,
קִירוֹתָיו עוֹד עוֹלִים בַּחֲלוֹמִי,
לֹא נִשְׁכָּחִים יָמִים רַבִּים,
זוּגוֹת צְעִירִים סוֹבְבִים בְּעִקְבוֹת הַחֵץ,
מִתְרַגְּשִׁים, נוֹצוֹתֵיהֶם מִתְנוֹצְצוֹת,
חַיַּי כְּבָר לֹא תּוֹפְסִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מָקוֹם.
מַה דָּרוּשׁ לוֹ לְאָדָם, חָלָל קָטָן וְחַסְכָנִי,
פִּסָּה קְטַנָּה שֶׁל אֲדָמָה שֶׁבָּהּ גְּדֵלִים צְמָחִים,
צִנּוֹר יָרֹק לְמַיִם, אוֹ מַשְׁפֵּךְ,
עֵץ לִימוֹן אֶחָד, רֵיחוֹ הַמְנַחֵם,
שֶׁלֹּא יִשָּׁכַח מִמֶּנִּי
מַגַּע תְּנוּעַת הַמַּזְמֵרָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

9 thoughts on “חוזר לאיקאה / שאול פורת

  1. מוטי

    אפשר לחלק את השיר הזה לשלושה חלקים (ואפשר גם לארבעה חלקים) ולעקוב אחר ההתפתחות האסוציאטיבית והרעיונית הנובעת מכל חלק אל עבר החלק הבא אחריו. כך למשל השיר מתחיל בשורות הללו:

    שׁוּב עָזַבְתִּי בַּיִת, מוֹתִיר קִירוֹת,
    הוֹלְכִים וּמִשְתַּכְּחִים,
    בִּקְּשׁוּ שֶׁאֶצְבַּע, לְהָסִיר אֶת טְבִיעוֹתַי, מַגַּע הַזְּמַן,

    השורות הללו מאוד פשוטות. הדובר מתאר חוויה יומיומית עבור אנשים רבים, מעבר דירה, בשל נסיבות כאלו או
    אחרות וסיוד של הדירה בטרם העזיבה, כדי להשאירה במצב שבו התקבלה. שירים רבים של משוררים מתחילים כך, מתיאור של הבנאלי לחלוטין, היומיומי, השגור והנפוץ, אבל שירה איננה יומן שבו מתארים חוויות כפשוטן וכל חוויה מתוארת, בנאלית ככל שתהיה משמשת רק כקרש קפיצה אל עבר גבהים ועומקים רגשיים ומטאפיזיים.
    כך יוצא, שאפילו השורות הפשוטות הללו ,כבר בתחילתן נטענות במשמעות רגשית גבוהה מאוד, שרק בשיר יכולה לבוא לידי ביטוי, באמצעות מילים ושפה מיוחדת. כיוון שאנו יודעים שאנו קוראים שיר,השורות הללו:

    מוֹתִיר קִירוֹת,
    הוֹלְכִים וּמִשְתַּכְּחִים,
    בִּקְּשׁוּ שֶׁאֶצְבַּע, לְהָסִיר אֶת טְבִיעוֹתַי, מַגַּע הַזְּמַן,

    טעונות באופן מיוחד ואין כל ספק שכל מה שיבוא אחריהן ימשיך ויטען אותן בכל רמה ומשלב ולהאיר את הכל בזויות חדשות ורעננות שוב ושוב. החלק השני מגיע מייד לאחר מכן ובו יש כבר קישור אסוציאטיבי, שבו הדובר ממשיך לפתח את העומק הרגשי והרעיוני של השיר, שמתחיל לבצבץ כבר במילים בחלק הראשון כגון,"מגע הזמן","הולכים ומשתכחים" "להסיר את טביעותי":

    כְּשֶׁעָזַבְתִּי אַחֲרֵי 30 שָׁנָה,
    לֹא בִּקְּשָׁה שֶׁאֶצְבַּע, טְבִיעוֹתַי דָּהוּ מֵאֲלֵיהֶן,
    קִירוֹתָיו עוֹד עוֹלִים בַּחֲלוֹמִי,
    לֹא נִשְׁכָּחִים יָמִים רַבִּים,

    (כאן יכולה להיות עוד חלוקה במידה ורוצים לחלק לארבעה חלקים, אבל אתייחס לזה כחלק אחד)

    זוּגוֹת צְעִירִים סוֹבְבִים בְּעִקְבוֹת הַחֵץ,
    מִתְרַגְּשִׁים, נוֹצוֹתֵיהֶם מִתְנוֹצְצוֹת,
    חַיַּי כְּבָר לֹא תּוֹפְסִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מָקוֹם.

    עזיבת הבית גורמת לדובר להרהר בעזיבה אחרת, בפירוק הקשר הזוגי. כאן כבר לא מדובר סתם בעזיבת בית ובמעבר דירה, אלא בביטוי סמלי של עזיבת הבית הזוגי, האיחוד הזוגי, שעוצמתו היא כמעט מיתולוגית.(אדם וחווה,שחוו כמובן יחדיו את "העזיבה" הכפויה של ביתם הראשוני בגן עדן) "העזיבה" הזאת היא טראומטית, משום שכמות האנרגיה, הרגש, החיים שהושקעה במשך שלושים שנה בקשר זוגי היא כמעט בלתי נתפסת ביחס למהירות שבה הקשר הזה מתפרק ועקבות בן הזוג דוהים מאליהם. העוצמה הרגשית היא כל כך גדולה עד ש:

    קִירוֹתָיו עוֹד עוֹלִים בַּחֲלוֹמִי,
    לֹא נִשְׁכָּחִים יָמִים רַבִּים,

    רשתות הנוירונים לא מאפשרות לאדם לחיות בהווה. בכל זמן נתון האדם הוא יצור של זכרונות (רגשות שהן זכרונות) וכל דבר שהוא מעלה בו רגשות וזכרונות מהעבר, לעיתים ברקע, באופן בלתי מודע לחלוטין.
    הדובר בשיר חווה למעשה לא עזיבה של בית אחד, אלא את העזיבה של כל הבתים האחרים במהלך חייו, בתים פיזיים ובתים מטאפוריים בו זמנית. אין כל דרך להמנע מהמסקנה, שהוא חווה זאת כמשבר נמשך, כטראומה נמשכת, כביטוי לחוסר יציבות בסיסי של החיים, של איזשהו חטא קדמון, הגורם לאדם לנוע ולנוד ממקום למקום ללא אחיזה ברורה, כאשר הדבר היחיד שאולי הוא נאחז בו היא האשלייה, שיש בכלל אחיזה. זה גורם לו להרהר
    על אותם "זוגות צעירים הסובבים בעקבות החץ, מתרגשים, נוצותיהם מתנוצצות". מהו החץ? ראיתי בתגובות לשיר הזה,שמגיבים שהעלו אפשרויות ממש יפות, נניח החץ של קופידון, אבל אני רוצה להעלות אפשרות נוספת, שיכולה לחיות בשלום גם האפשרויות האחרות והיא שמדובר "בחץ" הזמן, שנע באופן בלתי נמנע בכיוון אחד, שאינו מאפשר חזרה לאחור, שאינו מאפשר לכפר על מה שכבר נעשה או לפצות את מה שטעון פיצוי. מטבע הדברים, מה שנגמר , לעיתים בהחלט נגמר לנצח והתנועה הזאת על ציר הזמן וודאי גורמת לדובר להרהר על המוות ההולך וקרב.

    בעוד הם ,הצעירים הנאיביים, התוססים, בעלי הנוצות המתנוצצות (אירוניה דקה) חווים את החיים שלהם כרגע ללא כל מודעות, מנסים לתפוס מקום בעולם,להשאיר חותם, להשפיע, הרי הדובר כבר מתחיל ,לדעתו, באופן בלתי נמנע (שאיתו הוא גם משלים ואף מצדיק אותו)לעשות את המהלך האחרון שלו לכיוון ההצטמצמות, לכיוונו של המוות.

    חַיַּי כְּבָר לֹא תּוֹפְסִים כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מָקוֹם.

    השורה הזאת היא השורה המקשרת לחלק השלישי והאחרון בשיר שהוא מעין הגות בסגנון של קוהלת (ובכלל המשורר הזה אוהב לאזכר ברקע את קוהלת- וזה ניכר גם בשיריו האחרים שפורסמו כאן בליריקה- ,למשל המילה "סובבים",שהיא מילה טעונה במשמעות גדולה)

    האם זה נורא שהחיים כבר לא תופסים הרבה מקום (תרתי משמע וכניגוד לאותם צעירים אמביציוזיים וקדחתניים)?ובכן,לא. כאן האדם נע שוב מהעולם הזכרונות והרגש האינסופי של העבר אל עבר ההווה, אל עבר חווית ההשלמה עם החיים ועם המוות כאחד, אפשר לומר אל עבר הבשלות והחוכמה של גיל הזקנה:

    מַה דָּרוּשׁ לוֹ לְאָדָם, חָלָל קָטָן וְחַסְכָנִי,
    פִּסָּה קְטַנָּה שֶׁל אֲדָמָה שֶׁבָּהּ גְּדֵלִים צְמָחִים,
    צִנּוֹר יָרֹק לְמַיִם, אוֹ מַשְׁפֵּךְ,
    עֵץ לִימוֹן אֶחָד, רֵיחוֹ הַמְנַחֵם,
    שֶׁלֹּא יִשָּׁכַח מִמֶּנִּי
    מַגַּע תְּנוּעַת הַמַּזְמֵרָה.

    הדברים שבהם האדם מוצא נחמה הופכים להיות פשוטים מאוד, בעיקר הריח, שהוא אחד החושים החזקים ביותר באדם, גם מבחינת החיווט במוח. אבל בעוד חוש הריח מתואר לעיתים בספרים ובשירים אחרים כחוש המוביל לזכרונות מהעבר,כאן, החוויה הופכת להיות יותר בלתי אמצעית,ל א מתווכת, אפשר לומר כמעט עוצמתית.זאת העוצמה של הכאן והעכשיו,שהיא כמעט נצחית. כל העניין הזה עם האדמה ועם הצמחים הוא כמעט אנטיתיזה "לבזיעת אפיך תאכל לחם" ,שהוא ביטוי לעמל ולסבל הכרוך לעיתים בחיים, לכל ההתרוצצות ,השאיפות, השברים והנדודים כאן תנועת חץ הזמן,זאת שהרחיקה את האדם "מגן עדן" החזירה אותו כמעט לשם (ואולי מביאה אותו לרגע ממש עד לשם)

    הנושאים הללו עולים בצורות שונות גם בשירים אחרים ששאול פורת פרסם כאן בליריקה. גם עניין הזמן או חץ הזמן, גם עניין ההשוואה לצעירים, גם עניין העמל בחיים והבחירה הנכונה להתמודד עימו. הנה למשל שני ציטוטים משירים אחרים:

    "הַזִּכְרוֹנוֹת מְטַפְּסִים וּמִתְנַשְּׁמִים, לִפְנֵי יוֹתֵר מִשְּׁלוֹשִׁים שָׁנִים, אֵיךְ הַשְּׁבִילִים לֹא מִשְׁתַּנִּים,
    אוֹתָם הַנְּעָרִים מִתְאַרְגְּנִים עַכְשָׁו בְּחִרִבֵּת חֲמָמָה, אוֹתָן הַנְּעָרוֹת,
    חַנְיוֹן שֶׁל לַיְלָה,
    לְמָחֳרָת יַעֲלוּ לַגֶּ'רְמָק, שְׁבִיל הַפִּסְגָּה, בִּקְתַּת הַיַּעֲרָן,
    לַמַּרְגְּלוֹת הָהָר הַכֹּל שַׁיָּךְ כְּבָר לְמָשִׁיחַ,"…..

    "נעַר וְנַעֲרָה מַתְחִילִים עַכְשָׁו אֶת הַשְּׁבִיל מֵהַתְחָלָה,
    הוֹלְכִים מַהֵר, תַּכְלִיתִיִּים, חוֹשְׁבִים אוּלַי יַצְלִיחוּ לְאַלְּפוֹ,
    לְלָכְדוֹ בְּתֹאַם תְּנוּעָתָם, בִּזְרִיזוּתוֹ שֶׁל צַעֲדָם הַמְחֻשָּׁב,…."

    (מתוך "הבטן הרכה" שפורסם כאן בליריקה)

    והשיר שנת בצורת,שהוא יפה מאוד ואעתיק אותו לכאן במלואו:

    "אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
    זָקוּף, בִּתְנוּעָה רְחָבָה מַאֲכִיל אֶת הָרוּחַ
    אוֹ כְּפוּף גַּב, רָכוּן, שׁוֹמֵט אוֹתָם אֶחָד־אֶחָד,
    עוֹטֵף אֶת אוֹתָם זַרְעֵי הַצַּעַר בְּרֹךְ הָאֲדָמָה הַמְלַטֶּפֶת
    אוֹ בִּתְנוּעוֹת קְפוּצוֹת, כְּבֵדוֹת, עוֹרֵם עֲלֵיהֶם אֶת
    כֹּבֶד אַדְמָתָם
    אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאֶזְדַּקֵּק לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב,
    עַד שֶׁיַּעֲלֶה מַצָּע יָרֹק עָדִין מִקְּרוּם הַקַּרְקַע הַיָּבֵשׁ,
    חָדָשׁ וְרַעֲנָן עוֹד לֹא מוּדָע לַכֹּבֶד שֶׁעַל כְּתֵפָיו.
    אוּלַי גַּם הוּא יִקְמַל, מַמָּשׁ כְּמוֹתָם,
    וְאָז, אֲנִי יוֹדֵעַ, אֶצְטָרֵךְ לִזְרֹעַ שׁוּב וָשׁוּב
    בִּתְנוּעָה רְחָבָה אוֹ קָפוּץ, מְכֻוָּץ."

    וכמובן נושא הגירושין,הזקנה,הבדידות וכדומה.אני מניח שנראה עוד שירים כאלו בעתיד..:)

    שיר יפה מאוד שממחיש את עוצמתה שלך השירה להעלות את כל העולמות לפעמים בשיר אחד על כל צדדיהם השונים והמשונים לעיתים.

  2. שאול פורת

    תודה לכם על תגובותיכם,
    הצעתם פירושים יפים שחלקם לא עלו בי בשעת הכתיבה,
    והם נדמים כמתאימים מאוד,
    תודה!!!

  3. רחל בכר

    תודה לאריק על ההבהרה בנושא שם השיר.
    משום מה השיר היפה והפסימי הזה העלה בי את הספק שמא מדובר בגירושין או התאלמנות חו"ח. כיוון שעזיבת הבית נכתבה בלשון יחיד.
    כנגדם הזוגות המגיעים בעקבות החץ שאולי מרמז על הסכנה האורבת גם להם ברבות הימים. גם המילה חלל מחזקת בי את התחושה שבמשמעות חלל (דו משמעית) כמו גם פיסה קטנה של אדמה, זה גורלם של כולם.
    ואולי זו רק אני והמחשבות הפסימיות שלי.

  4. הדס איזנר

    החץ יכול לרמז לחיצו של קופידון…מעין מגנט מושך אחריו
    והצעירים בהתלהבותם
    והמבוגרים בהתפכחותם
    מאד אהבתי את השיר הנפלא הזה
    איקיאה, כמו התכתבות עם המיתולוגיה

  5. דוד אדלר

    שיר יפה של הלך רוח וזכרונות עבר, עקב מעבר נוסף של דירה (המצריכים ללכת לאיקאה). כוחו של השיר הוא הזרימה הטבעית בין הסיטואציה בהווה (שורות 1-3 ו-8-9) לבין זכרונות העבר שניתן לשער לפי רמזי השיר.

  6. אריק בנדק חביב

    קראתי כמה וכמה פעמים את השיר המריר הזה, שיר בו אין סליחה או רגע אחד של מנוחה. שהרי אם בית הוא סמל לגוף האדם, הרי הבית החדש, או מה שצריך אדם, שאינו צעיר בעל נוצות מתנוצצות, הוא כמעט כלום, וזהו ויתור או מבחינת תפיסת העולם שלי, תחילתהּ של גסיסה.
    השיר נקרא איקאה, ולא בכדי. מקדש הצרכנות העולמי בכלל והישראלי בפרט. [ המקדשים זהים בכל העולם] . יתרון האיקאה שהריהוט והאביזרים השונים לבית או לחדריו השונים חסרי ייחוד, והם עונים כמעט לכל טעם וריח אנושי. ואכן, אל מקדש הצרכנות הזה יגיע המפליג בסירת המוות של כארון, שליחו של האדס. בו שתי מטבעות הזהב על העיניים זולות במיוחד, לא מכאיבות ולא מזכירות דבר מן העבר [ טביעותיי דהו מאליהן ].
    המקום היחיד בו יש מעין "פרדוכס" הוא שתי השורות הללו:
    זוּגוֹת צְעִירִים סוֹבְבִים בְּעִקְבוֹת הַחֵץ,
    מִתְרַגְּשִׁים, נוֹצוֹתֵיהֶם מִתְנוֹצְצוֹת,
    אבל קריאה מדוקדקת לא מותירה נחת בקורא, כי אף הם אבדו, למרות יפי צעירותם וזוגיותם, את הייחוד – שהרי כולם בעקבות החץ, מול כולם אותה סחורה אנונימית… אני בכל אופן התעצבתי מאוד מהבוננות הזו, הפסימיות, עלtף שני הטורים "העליזים" מכה בעuצמה דווקא בעל המראה האשלייתי של הצעירים.

    1. אריק

      תיקון פסקה אחרונה בתגובתי :

      "
      אבל קריאה מדוקדקת לא מותירה נחת בקורא, כי אף הם אבדו, למרות יפי צעירותם וזוגיותם, את הייחוד – שהרי כולם בעקבות החץ, מול כולם אותה סחורה אנונימית. אני בכל אופן התעצבתי מאוד מהבוננות הזו, הפסימיות, על אף שני הטורים "העליזים" מכה בעוצמה דווקא בשל המראה האשלייתי של הצעירים.

      להגיב ↓

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *