פינת הסיפור הקצר

להחליף אבא באבא / רחל אשד

 
זיכרון ילדות מוקדם, שמתחדד ככל שנוקפות השנים. רואה את התמונה בבהירות , מכאיבה לעיני כמו דלקת תמידית.
אני בת שבע וחצי, תלמידת כיתה ב'. סוכות. אבא משחיל דרך רעפי המרפסת האחורית הזעירה, הצמודה למטבח רחב הידיים, ענפים אחדים מעץ האזדרכת שלי, שניצב בחזית הבית. אמא פורשת סדינים, אחותי ואני מקשטות, נלהבות.
עיגולי ניירות צבעוניים תפוסים זה בזה, יוצרים מעגלי אור.
בבית הספר התחלנו לקרוא בתורה, בספר בראשית. לא יכולתי לחזות אז את העתיד לבוא. לא יכולתי לנחש שיום אחד אהיה משוררת, אבל הקריאה בפרקים הקסומים, שנדמו כמו ציור עתיק, הפעימה אותי וגרמה לי לדמוע בהיחבא. והנה אבא עומד בפתח הסוכה, ושואל אותי בחביבות מה ארצה לקבל מתנה לחג. איני מהססת לרגע. "ספר תורה", אני מבקשת, וברוחי רואה כבר את עצמי מדלגת במורד מדרגות הכניסה לבית, פותחת לרווחה את שער הברזל השחור, ורצה לחנות הקטנה גדושת הספרים, תיקי בית ספר, מחברות, קלמרים, עטים, עפרונות, וכל הטוב הזה, ומבקשת מאלגרה ששערה נשר מזמן, לבד מאניצים בודדים צבועים בכתום מזעזע, שתתן לי את ספר התורה שכריכתו כאופל ותוכו ברה. אבל לאבא רעיונות אחרים לגמרי. הוא עומד ענק מעלי, שריריו משתרגים מתחת לגופיה המיוזעת, חותך את חלומותי בהקיץ:
" את מתכוונת להיות חרדית?" ולשאלה שלא מתבקש לה מענה, מתלווה עווית צחוק גס, לא נעים. אני נותרת לעמוד מולו, נטועה כמו גולם במקומי, לא מסוגלת להשיב.
 
"הוא לא מתכוון לפגוע בי", אני מהרהרת. "אין לו מושג". אבל למרות זאת אני פגועה עד עמקי נשמתי, נסוגה במהירות, מפנה את הדרך מנוכחותי המעיקה והולכת להסתגר בפינה הרחוקה בחצר החולית, שם מחכה לי חברי היחיד, הצב איתן.
עכשיו, שחציתי מזמן את גילו כשניצב מולי, כשעולה בי לעתים קרובות רצון עז שלידתו בצורך קיומי ממש, להדליק נרות שבת, לברך, לקרוא בסידור התפילה, להשכים בתפילת "מודה אני", להתחיל ממשהו, אולי אפילו להכשיר את הבית ולהפריד בין כלי בשר לחלב, תמיד מגיע כאורח לא קרוא אותו מעצור, אבא בעצמו לוחש על אזני, אף שהוא שכיב מרע יותר מעשר שנים, "החלטת להפוך לחרדית?", ושוב אני נותנת לו את הבמה, מכוונת את התאורה כהילה סביב ראשו, ושוב הוא מנצח, תמיד חזק ממני.
כל זאת אני מספרת בלחש, עיני דומעות, לקינן, ספונה בחדר הקטן בקומה השלישית. הגעתי לכאן במסע מייגע מהמושבה הזעירה בה אני מתגוררת, לעיר הצפונית, כדי להתקין לי מדרסים לנעלי.
כבר תקופה ארוכה, כמעט שנתיים, שאיני מסוגלת להלך בבטחה, וגם כשאני שעונה על מקל ההליכה שלי, נדמה לי שאפול אפיים ארצה.
קינן מביט בי בעיניו הטובות, פיאותיו הארוכות מסתלסלות בצידי ראשו המגולח מתחת לכיפה השחורה. הוא מתחיל להתפלל עלי, להחלמתי. "שיר למעלות. אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי, עזרי מעם השם, עושה שמים וארץ…"
אני חוזרת אחריו בלחש, פסוקי תהלים מנחמים כתמיד, ועם זאת תוגה אופפת אותי ועיני ממשיכות להמטיר דמעות.
 
"קינן", אני אומרת לו, "אני לא יכולה לקיים מצוות. אני חושבת שהשליחות שלי בעולם היא לכתוב", אבל הוא משיב: "את מקיימת מצוות רבות, בלי לדעת שאת עושה כן". וגם: "תדעי לך שאת צינור". -"את לא צריכה להתפלל מהסידור", הוא מוסיף. "תדברי לאבא שבשמיים. תגידי לו: אבא, תעזור לי. אבא, תבריא אותי. אלוהים ברא יש מאין, אז הוא לא יכול לברוא יש מיש? הוא ישלח לך רפואה שלמה. ואני מהיום אתפלל עליך בכל יום, לרחל בת שרה".
אני לא מפסיקה להרהר בדבריו כל הדרך ברכבת הביתה, וגם ימים אחרי.
איני יכולה להביא את עצמי לומר "אבא".
אבא הגשמי, אינו מתיר לי לפנות אל אבא שבשמיים. אבא הגשמי מתחיל לחזור ולהופיע בחלומות הלילה, אחרי העדרות רבת שנים. כבר עשר שנים שהוא מוטל עמוק באדמה, והנה, שוב הוא מגיח כצל כבד, סוחר כשד תגרן מקנטר בלילותי, עד שאני מביטה לילה אחד אל שמיים כבויים ואומרת לו: "חזור כלעומת שבאת. די גידפת אותי בחיי, ועשית לי את המוות גם אחרי לכתך מארץ החיים. הגיעה העת שתצא מחיי. יש לי אבא חדש, אבא טוב ומיטיב, אבא שבשמיים".

8 תגובות

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    סיפור מרגש ולא קל על פצעי ילדות המלווים אותנו לאורך חיינו, אהבתי את הסיום האופטימי בעיני. תודה

  • ד"ר מיכל עומר

    תהליך ההתבגרות המנטלי והנפשי נמשך לאורך חיים שלמים …רק אלו שמשכילים לגלות את האומץ לגדול באמת מגיעים ליעד-רחל עשויה מן החומרים הנכונים השמורים לאמיצים!

  • רחל אשד

    מנחם בן כתב לי הבוקר, והרשה לי לצטט את דבריו כאן:
    רחל היקרה
    עכשיו אמצע הלילה ומצאתי את עצמי פתאום קורא את הסיפור היפה והמרגש שלך. שלחתי תגובה בשמי, אבל מסיבה טכנית כלשהי, היא לא פורסמה והופיעה הודעת שגיאה. ההנחיות הטכניות באתר (למשל, המילה "להגיב") קצת מבולבלות ומבלבלות.
    אז הנה התגובה ששלחתי.

    לרחל אשד היקרה, שכתבה הרבה שירים נוגעים, והנה עכשיו גם סיפור נוגע.
    קראתי בעונג ובעניין את הסיפור המרגש שלך,שחוויית התורה שלו דומה לחוויית התורה שלי בכיתה ב', וכל כך יפה שביקשת ספר תורה. לדעתי, אלוהים זוכר לך את זה לטובה. ובעניין אביך: ייאמר לזכותו שהוא זיהה גם את הרע בעולם החרדי (ויש רע) ועוד ייאמר לזכותו שהכניס בסוכות את ענפי האזדרכות לתוך הבית. גם זו שמירת תורה יפה. מדהים איך אמירות שוליות שאמרו לנו בילדותנו (ואמירות שוליות שאנחנו אמרנו לילדינו, בתורנו) עיצבו לפעמים את חיינו ואת חייהם.. בהצלחה, רחל, ושנה טובה

  • מוטי

    סיפור עשיר ומעשיר. הוא מתבסס בעיקר על המתח שנוצר בין הרצון (הצורך) העמוק ברוחניות ובניחומים לבין הכוחות בעולם שמונעים אותם לכאורה. אך מהם אותם כוחות ומדוע בכלל הם יכולים למנוע מהאדם להשיג את אשר הוא שלו בזכות ולא בחסד?

    מצד אחד יש את "האב" "שבשמיים", מצד שני המספרת בסיפור מעלה באוב את זכרו של אביה הגשמי,למעשה יותר את צילו של אביה, כפי שהוא משתקף בזיכרון מלפני זמן רב, מתקופת הילדות. נוצר מתח בין השאיפה לאב המנחם לבין הסרקסטיות לכאורה של האב הביולוגי, המרחיקה את המבוגרת ממימוש דבר מה שהיא רואה מהותי לקיומה.

    "אבא הגשמי, אינו מתיר לי לפנות אל אבא שבשמיים. אבא הגשמי מתחיל לחזור ולהופיע בחלומות הלילה, אחרי העדרות רבת שנים. כבר עשר שנים שהוא מוטל עמוק באדמה, והנה, שוב הוא מגיח כצל כבד, סוחר כשד תגרן מקנטר בלילותי, עד שאני מביטה לילה אחד אל שמיים כבויים ואומרת לו: "חזור כלעומת שבאת. די גידפת אותי בחיי, ועשית לי את המוות גם אחרי לכתך מארץ החיים. הגיעה העת שתצא מחיי. יש לי אבא חדש, אבא טוב ומיטיב, אבא שבשמיים".

    האם יש דרך לצאת מהמבוך הזה ולהמשיך הלאה על עבר חיים מלאים בסיפוק מהכאן והעכשיו או שמא אותו זיכרון ילדות ימשיך לעלות שוב ושוב יחד עם צילו של האב המאפיל על הכל, אף על אורם של השמיים (שמיים כבויים).

    ובכן, כן, יש דרך לצאת מהמבוך הזה, אבל הדרך אינה עוברת בהכרח דרך ההתרסה (הנובעת מייאוש ותחושת חוסר אונים כמעט נרכש!) של המספרת כנגד האב הביולוגי, הגשמי. השמים הם "כבויים" כי הדרך אל השמים המוארים עוברת בדיוק דרך הצל, דרך האב, דרך הזיכרון של האב כפי שעולה בתודעתה של האישה הבוגרת, המבוגרת. אין כך דרך להגיע אל האור, אלא דרך "הגיהנום". אבל לשם כך האדם זקוק למדריך והמדריך יכול להיות גם פנימי, ברגע שמתחברים אליו באמצעות כוחות חיצוניים לכאורה.(ממש כמו בתופת של דנטה)

    אבל כיצד הזיכרון יכול למנוע מהאדם הגשמה עצמית רוחנית מלאה? ובכן, הזיכרון מעצב זהות והזהות עלולה לעצב גורל (לטוב ולרע). בסיפור מדובר במשוררת ובסופרת (וגם בציירת, אמנית פלסטית), כלומר אדם שיש בתוכו יכולת לעצב את כוחות היצירה בתבניות אסתטיות, לבטא את הרגש הכאוטי של העולם הפנימי באמצעות מילים, שירים, סיפורים, צורות וצבעים. אלו אינם דברים של מה בכך, אבל פעמים רבות הם באים עם תג מחיר.

    מה קורה כאשר האמן "מתמכר" לסיפור שהוא עצמו מספר? "לצורה" ולתבנית של הדברים? הסיפור הוא תהליך ההתפתחות של החיים כפי שהוא נתפס על ידי הסובייקט עצמו, כפי שהוא מספר אותו לעצמו. והחיים הם במידה רבה הזכרונות שיש לאדם על קיומו. אבל מהן אותם זכרונות? עד כמה אנו יכולים לסמוך עליהן כאיזושהי אמת מוחלטת, עובדה שאין לערער עליה? אנו היום יודעים שזכרונות אפשר גם להמציא, אפשר גם להשתיל ויתרה מזאת, זיכרון הוא דבר אמורפי לחלוטין ,שחל בו שינוי בכל פעם שבו הוא עולה למודעות. זה תלוי באדם, בהתפתחות של האדם לאורך זמן, במצבו הרגשי ובמצב ההוויה שלו בנקודות זמן שונות בחייו.

    האם הזיכרון הוא זה שיעצב את האדם ויקבע את מסלול חייו או שמא זה האדם הוא זה שיעצב את הזיכרון ואולי בכלל ילמד לשחרר אותו, לשכוח אותו כאשר אינו משרת יותר את חייו ואת רצונו העמוק ברוחניות ובצמיחה? הזכרונות יכולים להיות אבן נגף אם לא יודעים כיצד להשתמש בזכרונות על מנת שיהיו אבן לגילוף ולפיסול.

    דניאל ל. שכטר בספרו "שבעת החטאים של הזיכרון" תיאר בצורה יוצאת דופן את הדרך שבה הזכרונות מתעתעים בנו. באמצעות הכרה של המנגנונים הפנימיים הללו אנו גם יכולים למצוא את הדרך להתמודד עימם.

    בייחוד חשוב להבין את מה שמכונה "חטא" ההטייה", שבו אנו זוכרים דברים מהעבר דרך הפילטר המיוחד של העיניים הנוכחיות שלנו, מצבנו העכשווי.במצב כזה, אנו למעשה טווים סיפור , שבו הזיכרון משמש כמוטיב הבא להסביר את מצבנו בהווה. במידה מסויימת, זאת דרך לא לקחת אחריות, להתנער מאחריות לדברים שאנו יכולים לעשות כדי לשפר את מצבנו "עכשיו"!,ברגע זה!

    מדוע להמשיך ולזכור זיכרון שבוודאות אינו משרת יותר את החיים בהתמדה שכזאת (חטא ההתמדה), מדוע לא "לשכוח" את הזיכרון הזה, "לוותר" עליו, "לשחרר" אותו, להניח לו לצעוד אל האור? מדוע בני אדם (אנו, בני האדם, האנושות כולה!:) עושים זאת לעצמם? נצמדים לזיכרון, שהמספרת עצמה בסיפור שלפנינו מעידה שהוא: מכאיב, כמו "דלקת תמידית".?(דרך אגב, הזיכרון הקולקטיבי של השואה עלול לפעול בדיוק באותה דרך וזה נכון כמעט לגבי כל זיכרון קולקטיבי היסטורי אחר)

    ובכן זכרונות אפשר לשכוח, ויש לציין, שבהקשר זה הפסיכולוגיה של ימינו יודעת לסייע ולעזור כאן בצורה יוצאת מגדר הרגיל. לא נראה לי שיש היום פסיכולוג קוגניטיבי, קליני, יונגיאני או אחר, שאינו מצוייד בכלים רבי עוצמה לסייע לאדם להתמיר את זכרונותיו, ובכך למעשה גם לעבור תהליך "התמרה" בעצמו.אבל לא רק הפסיכולוגיה יודעת מה לעשות,גם הפרקטיקות הרוחניות לא צועדות מאחור.(למעשה הם הקדימו את הפסיכולוגיה בכמה אלפי שנים)

    אבל האדם עלול לדבוק בזהותו ובכך לסרב בעקשנות לשחרר זכרונות מסוימים שזהותו קשורה אליהם בעבותות, שנראה כי לא ניתן להתיר לעיתים באופני הרגש והמחשבה הנוכחיים(באותה רמת מחשבה ורגש שבהם נוצרה "Vבעיה")

    ובכן, מעבר לדבקות בזהות וברצון להיות "צודק" ,יש את מימד "הסליחה". "שכחה" קשורה קשר בל יינתק לסליחה,לכפרה, למחילה.אבל מה הכוונה בסליחה? כיצד עושים "סליחה". כיצד משחררים את הזיכרון ואת האדם הקשור בו כדי שלא יישלטו בחיינו כאן ועכשיו?

    ובכן סליחה היא במידה גדולה "וויתור" שאנו מוותרים למישהו שנראה לנו כי פגע בנו (או למעשה פגע בנו באמת).הסליחה פירושה יכולת לראות מעבר לנפרדות, מעבר ליחסי, אל עבר המוחלט. ולכן טענתי שהדרך אל האבא שבשמיים עוברת דרך האב הגשמי ואינה יכולה שלא לעבור דרכו. הרי שהאב שבשמים הוא המצווה "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך" למה הכוונה בדברים הללו? לכבד גם הורים מנוכרים,הורים מתעללים, הורים נוטשים, הורים המבזים את ילדיהם? מה הכוונה בלכבד? כיצד "לכבד". השפה האנושית מטעה בני אדם כל הזמן. יש רמות שונות של הבנה בכל משפט האפשריות בכל טקסט. כיבוד הורה הוא ראייה של ההורה מעבר לנפרדות, מעבר למרחב, מעבר לזמן. ההורה הוא חלק בלתי נפרד מהמוחלט ממש כמו הילד והן ההורה והן הילד, הם חלק מאותו שלם, מאותו מכלול, שאין בו הבדלים ואין בו דרגות. כיבוד ההורה הוא למעשה וויתור להורה או כיבוד המוחלט ,רצון המוחלט כפי שבא לידי ביטוי במערכת היחסים הספציפית הזאת בעולם,שבה הילד מצא עצמו סובל. אם ההורה הוא חלק מהמוחלט, הדרך אל המוחלט עוברת דרך "השער" שדרכו הגיע הילד לעולם. אבל כיצד ניתן לסלוח להורה כזה?

    ובכן, כמו שאמרתי, זה דבר שניתן לעשותו, אבל הוא מצריך עבודה פסיכולוגית ורוחנית. יש רבים הבאים בטענות רבות אל מורים רוחניים כמו ניל דונלד וולש או אקהארט טולה או ווין דייאר על תפיסתם בנוגע לעניין הזה למשל.הם פשוט מאוד לא מרחיבים יתר על המידה ומדברים בכלליות. כבר נתקלתי כמה פעמים במקרים שאנשים הגיבו בצורה רגשית קשה מאוד על הדרישה הזאת "לסליחה". לא מעט מאמנים אישיים ואחרים מאמצים את העניין הזה ומדברים עליו בצורה המוציאה אותו מהקשרו. אסור לומר לאדם שסבלו בעולם היחסי היה קשה מאוד כתוצאה מניצול ופגיעה (קשה לעיתים) בידי אחרים, שעליו לסלוח להם ואז ירווח לו.יש לתת הקשר עמוק יותר לכל דבר ולהסביר לעומק את הדברים. לומר שאלוהים רוצה זאת, או שזאת תוכנית אלוהית,או כל מיני סיפורים כאלו או אחרים שלעיתים ממציאים כדי להסביר זאת, עלול לגרם לאדם הפגוע לדבוק חזק יותר בתפיסתו ולהתבצר בה. יש להסביר את הדברים גם בצורה קונקרטית ולתת דוגמאות.

    קשה לך ואתה סובל, אז עליך לדעת שיש דרך להיחלץ מהסבל, לא משנה מה מקורו. זאת לא דרך קלה בהכרח,אבל היא אפשרית,עם תמיכה ועזרה וסיוע חיצוניים לעיתים. זאת אותה הדרך שהבודהא המליץ עליה ואמר כי היא לא קלה(אדם ימדד ,הוא אמר, על פי שלושה דברים "כיצד הוא חי באופן המיטבי, כיצד הוא אהב באופן המיטיבי וכיצד הוא שיחרר עצמו מכל היצמדות באופן המיטיבי) הסליחה ,הכפרה,המחילה,היא חלק מאותה דרך. מה יש מעבר לאותה סליחה ,כפרה ,מחילה,וויתור,שיחרור? אולי העולם כפי שהוא, אולי החיים כפי שיכולים להיות כאשר הם משוחררים מכל מה שמשך אותם אחורה אל עבר העבר וקדימה אל עבר עתיד שלא קיים, הווה אומר, ההתהוות,"האלוהות",החדווה, השמחה, ההתעלות?זה בכל אופן מה ששואפת אליו הדמות בסיפור.

    כאשר רואים את האב בסיפור ובזיכרון כפי שהוא, משחררים את האב לחופשי. גם הוא רוצה לנוח, גם הוא לא רוצה לעלות באוב שוב ושוב, גם הוא רוצה לשקוט במקום מנוחתו האחרון. מדוע הוא התנהג כפי שהוא התנהג? מה יש שם מעבר למה שמתואר? מה עבר עליו דקה לפני, יום לפני, שבוע לפני, שנה לפני, שלושים שנה לפני?מה היה האתגר המיוחד, החידה המיוחדת של חייו שהוא לא הצליח לפתור? מה היו חלומותיו ,שאיפותיו, רגשותיו הלא מנוצלים ולא ממומשים? מדוע הוא התנהג כפי שהוא התנהג?מה הביא אותו לומר את מה שאמר? מה היה סבלו?מה היו חייו? מה הייתה דעתו שלו על מערכת היחסים המתוארת? יש לעבור דבר ראשון אל מעבר לזיכרון הספציפי, אבל לעשות זאת דרך התבוננות בהירה וחדה, חסרת גבולות באותו זיכרון ספציפי. הזיכרון הספציפי יהפוך להיות גשר אל עבר המוחלט. הזיכרון הספציפי יהפוך להיות הספינקס חד החידות, שלא יאפשר מעבר, עד אשר יפענחו את חידתו. ההתבוננות חייבת להיות חסרת פשרות. לאחר מכן תבוא ההיטהרות, הסליחה, הוויתור, השיחרור. המוח יכול ורוצה לשכוח והוא גם יודע כיצד לעשות זאת. "האני" הוא זה שרוצה להיתלות בזכרונותיו ולהיות תלוי על ידם. בכל מחיר כמעט. מה הוא יהפוך להיות ללא הזכרונות הללו? מה יעלה בגורלו של אותו "אני"? ובכן,זאת השאלה שכל אדם יצטרך לגלות בכוחות עצמו.

    אבל תרגול רוחני חשוב היא הסליחה ובדרך כלל תרגול אפקטיבי שלה חייב להיות מיידי. ההשפעה בטווח קצר וגם ארוך היא מיטיבה בצורה יוצאת מגדר הרגיל ומשחררת באדם אנרגיות עצומות, למעשה מאפשרת לאדם להתחבר למקור של אנרגיות כאלו מעבר לעצמו.

    ואן דייר מספר כיצד בגיל שלושים וחמש כמעט הוא עלה לקברו של אביו עם זעם כל כך גדול עד שהחל לקלל ולגדף את אביו המת בעודו עומד על הקבר, בוכה וצועק. עד אותו רגע חייו של ואן דייר היו רצופי משברים, קשים ומלאים במצוקה רגשית. כשפנה לאחור, ללא כל הקלה, וחזר שוב למכוניתו, משהו בתוכו קרא לו לחזור שוב,ל עלות שוב אל הקבר והקול הפנימי הזה הפך להיות נקודת המפנה של חייו. הוא חזר לשם והסבל המיס אותו לחלוטין, גרם לו לראות ולחוש בפתאומיות את הדברים באור אחר. הוא הביט אל מעבר לזמן ולמרחב והסליחה השתלטה עליו לחלוטין. הוא וויתר ושיחרר ויצא מהמקום לאחר מכן אדם אחר. כל הדברים השתנו, התמכרויות, כאבים, בחירות בחיים, עבודה, ייעוד. יכול להיות שואן דייר פתר שם על סף הקבר התחום את החידה שחד לו הספינקס והצליח לעבור מעבר לשערים שרבים אחרים לא יעברו דרכם כל חייהם. אבל האם לא פתר את החידה משום שרצה בכל הוויתו לפתור אותה? לעיתים צריך לרצות משהו בכל הנימים כדי לראותו מתגשם במציאות והמאבק מוכרע כתוצאה מכך בפתאומיות כשצד אחר גובר בבת אחת.

    שנים לאחר מכן הוא ישב בפאנל אחד עם אישה שנאנסה בצבא האמריקאי על ידי חייל שלאחר מכן זרק אותה מצוק והשאיר אותה לגסוס כשהיא פצועה ומשותקת. היא ניצלה וסלחה לאותו חייל לאחר מותו ואיפשרה גם להוריו, (בשיחת טלפון עימם) שביכו את מעשה ילדם, לסלוח לעצמם, לשחרר, לאהוב את ילדם כפי שהוא, באורו של המוחלט. הוא יישב באותה פאנל גם עם ניצולה של הטבח הידוע בבני הטוטסי ברואנדה והיא סיפרה סיפור דומה של סליחה, כפרה וויתור, של מעבר אל מעבר לזמן ולמרחב.

    יש לציין שלכל האנשים הללו הייתה אמונה, שזה העומד מולם ואשר פגע בהם, היה בן אדם מחד גיסא, אבל חלק מהמוחלט מאידך. התפיסה הזאת, האמונה הזאת, שיחררה בהם כוחות שלא ישוערו. כאן מדובר בפגיעות קשות מאוד, שהנפגעים הצליחו לעבור אל מעבר להן למרות תוצאותיהן החמורות עבורם.

    פגיעות של מערכות יחסים,הורים-ילדים,מילים שנאמרו,מעשים שנעשו,חוסר הנוכחות ואולי ההתעלמות,"ההיעדרות" של ההורה בשל נסיבות שככל הנראה לא היו בשליטתו בהכרח,האם על זה לא יכולה להיות סליחה? במרבית המקרים הסליחה היא קלה והיא עניין של הרגל ומיומנות ,אבל היא מתחילה ברצון ללמוד וברצון להבין וביכולת לחזור להיות ילד תמים וסקרן שרוצה ויכול לאהוב אהבה שאין בה גבולות ואין בה מחיצות.

    הילד הוא צינור, הילד לא צריך סידור,הילד במידה גדולה מחובר לאותו מקור אנרגיה אין סופי,שהמבוגר בהדרגה מתנתק ממנו, אלא אם כן הוא מחליט באופן מודע לצאת נגד כוחות הניוון הפנימיים , להפוך את התנועה ולהחזיר את האור פנימה. ואן דייר והב לומר, אתם ישויות של אור. אני לא יכול לחשוב על שום דבר מזיק שיכול להיות באמונה כזאת, בתפיסה כזאת, אלא אם כן אדם מנותק לחלוטין מכל רוחנית. האם יש אדם כזה, שאין בו את הקול הפנימי, אפילו הקטן ביותר, הקורא לו שוב ושוב, בלי לוותר לעולם, לחזור אל המקור ולהתאחד עימו?

    • מוטי

      תיקון קטן,שנבע מחוסר תשומת לב: כותבים בעברית ד"ר וויין וו. דייר, אקהרט טולה וניל דונאלד וולש..(למי שזה חשוב לו:)

    • רחל אשד

      ניתוח מבריק. נדהמת לראות כיצד אתה קורא אותי כל-כך לעומק, באופן האינטליגנטי ביותר שניתן להעלות על הדעת.

      • מוטי

        תודה רחל היקרה.במקרה(או שלא במקרה) היצירה שלך העלתה נושא מאוד חשוב,אוניברסלי,שבני אדם רבים(אם לא כולם) מתחבטים בו לאורך חייהם.בכל מקרה,עכשיו,כשהתעוררתי לפנות בוקר,
        עלו בדעתי עוד מקורות השפעה לתגובה,שאולי תרצי לדעת עליהם.(מעבר לאלו שציינתי ,פחות או יותר).

        הראשון שבהם,הוא ספרו של קובי ניסים,קדיש ניסים,ספר שירה יפה,שכמה שירים ממנו פורסמו גם בליריקה.קובי ניסים,לדעתי,שאף להשיג באמצעות ספרו,פחות או יותר,מה שתיארתי בתגובה,השגת תמונה רבת רבדים ונדבכים של האב,עד כמה שניתן,תיאור החיים של ההורה על צדדיהם הנראים ,הנראים לכאורה וגם המשוערים(על ידי הילד). הספר השני,(שממחיש לדעתי עד כמה הנושא הוא "פופולארי"),הוא ספרו של ערן כץ "חמש מתנות למוח"(והוא גם השפיע על תגובתי לסיפור חלב של יונת ענבר).מצאתי את הספר בספרייתי (שהתרבו בה הספרים ללא שליטה במהלך השנים:) ומן הראוי להזכירו(הוא ממצה יפה את כל הנושא בחלק הראשון של הספר).זאת קריאה קלה מאוד(בניגוד לספרי הפסיכולוגיה הכבדים לעיתים)ואני ממליץ בהחלט לקראו.

        מה עוד?דהאמפדה של הבודהא גם נמצא שם ברקע וגם זה ספר מופת,שכל אדם יכול לקרוא ולהעשיר את רוחו ממנו(גם זאת קריאה "קלה",אבל מעוררת מחשבות עמוקות).

        נראה לי שזהו.הדברים עלו בתודעתי,אז החלטתי לרשום אותם.:)

השאר תגובה