שפיות זמנית / יאיר בן־חור

  •  
  •  
  •  
  •  

 
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.
בערב הגיע מיכאל והודיע שמינה לא תצא איתנו לטייל מחר, "היא צריכה זמן לחשוב על מה שעשתה", אמר. ואני חשבתי מה כבר מינה עשתה? בסך הכול ביקשה לשתות, מסכנה, וכשלא נתנו לה צעקה וצרחה. כשדחפו אותה לחדר עצמתי את העיניים. אני לא יכול לראות מכות, דחיפות ו… זריקות. לא, רק המחשבה על זריקות מעוררת בי צמרמורת, "לא!!!"
"איי!" זה כאב. מיכאל הוא אח נחמד, אבל כשמישהו צועק הוא מייד מפליק לו סטירה, ואם זה לא עוזר אז זריקה. אנחנו קוראים לו כאן 'אחינו' אפילו שהוא לא באמת אחינו.
כבר חמש־עשרה שנים אני כאן. יוצא, חוזר, שוב יוצא ועוד פעם חוזר. מה אגיד לכם, די בסדר כאן, רק חבל שלפעמים לאחים כאן אין סבלנות. אוי, איך שכחתי… מיכאל הוא לא האח היחיד שלנו כאן, יש עוד כמה. יש לנו גם אחיות ופעמיים בשבוע מגיע האב לבדוק שאנו מתנהגים יפה ולא הפכנו לילדים רעים. האוכל כאן קצת בעייתי, מזכיר אוכל של בית חולים… ואנחנו הרי נמצאים בבית הבראה, לא?
אתמול הגיע בחור חדש למחלקה שלנו, כך קוראים לזה, "מחלקה". מיכאל ומוחמד אחזו בו והכניסו אותו לחדר. אחרי עשר דקות נרגע. בטח הכניסו לו זרי… לא, לא רוצה לחשוב על זה.
חמש־עשרה שנים אני כאן, אני מכיר את כולם. למדתי כבר שאסור לצעוק ואסור להשתגע, אבל עדיין לפעמים אני יוצא מדעתי ואז בא מיכאל או אחד החברים שלו ואני נרגע. לבחור שהגיע אתמול מצפה דרך ארוכה, רק בעוד שבוע אוכל לדבר איתו, אשאל לשמו ולשלומו. עד אז הוא צריך להתבודד בחדר.
אני מהשפויים כאן, יש פה כאלה, שלא נדע, שהקשר ביניהם לבין המציאות רופף ביותר אם בכלל קיים. למשל, עליזה שנמצאת כאן שבע שנים – הולכת מצד לצד, אנה ואנה, משחקת בידיה הרועדות וממלמלת לעצמה "אלוהים ישמור, אלוהים ישמור". לפעמים היא מתבלבלת ואומרת "אדוניי ישמור". לעומתה רבקה תמיד יושבת בכיסא שלה, בוהה בחלון בפה פעור וסורגת. יהודה מדבר עם חבר דמיוני, הוא מספר לו סיפורים, מתווכח איתו ואפילו הכניס לו מכות לפני כמה זמן. בחיי. אז באו כולם כאן, לקחו אותו למרפאה וטיפלו בעינו הנפוחה. אה, ויש את סימה ועזרא. הם נמצאים כאן כבר עשרים שנה. לפי מה שסיפרו לי הם בעל ואישה שהסתכסכו ביניהם, וכבר עשרים שנה הם לא מדברים. אוכלים יחד ולא מדברים, מטיילים יחד ולא מדברים. בהתחלה הם גם ישנו יחד אבל אז הפרידו ביניהם, לפי מה שסיפרו לי. מדי פעם בפעם באה הבת שלהם לדרוש בשלומם.
מי? אני? לא, לי אין ילדים, ברוך ה'. לפעמים דודה שלי באה לבקר אבל רוב היום אני לבדי, עם עצמי. באמת הרבה זמן היא לא באה, מעניין איפה היא. קשה להתחבר כאן למישהו. היה לי חבר טוב, באמת אדם יקר, אבל… הוא כבר איננו כאן. יום אחד מצאו אותו תלוי בחדרו. ואני צעקתי באותו יום, כמה צעקתי, קרעתי את הגרון מצעקות! "מיכאל, מרדכי רוצה להתאבד! מרדכי רוצה להתאבד, הוא אמר לי את זה! תצילו אותו!" אבל לא הקשיבו לי, במקום זה דחפו אותי לחדר שהבחור החדש נמצא בו עכשיו ואחרי דקה חשתי שלווה ורוגע… כשהתעוררתי אמרו שמצאו את מרדכי תלוי בחדרו. אבל אני הזהרתי…
ועם כל זה טוב לי כאן. החיים בחוץ מפחידים ואכזריים. עובדה, בכל פעם שיצאתי החוצה חזרתי שוב לחממה המוכּרת והטובה. חוץ מזה, כבר התרגלתי להיות פה, הכול מביאים לך ומתייחסים יפה אם אתה מתנהג יפה גם כן.
פעם שמעתי צרחות בחדר שלידי, צרחות שהעירו אותי מהשינה… אוי, איזה חלום מתוק חלמתי… דרך חור קטנטן בקיר ראיתי את הכול. זה היה מפחיד אבל לא פציתי פה. מה, אני צריך שגם לי יעשו מה שעשו לרבקה? אז נכון, אני בן והיא בת, אבל למה להסתבך? אז שתקתי. גם בליל המוחרת הם עשו לה את זה ושוב בלילה הבא, כך במשך שבוע. לילות שלמים אחר כך לא נרדמתי. הייתי מתחזה לישן, רימיתי את מיכאל עם הכדורים ועשיתי את עצמי ישן. כשהוא היה הולך, הייתי בוכה חרישית. אני זוכר שאפילו כשבא האחראי הראשי ודיבר איתנו, לא סיפרתי לו מה מיכאל ומוחמד עשו לרבקה. פחדתי… השנים כאן לימדו אותי שהכי טוב לשתוק. כשאתה שותק מתייחסים אליך יפה, נותנים לך לאכול, רוחצים אותך, מלבישים אותך… לפעמים מפליקים סטירה אם אתה צועק, אבל בסך הכול אם שותקים, מתייחסים יפה.
הבטיחו לנו שאם נהיה ילדים טובים, נצא מחר לטייל קצת. יהיה נחמד מאוד לצאת, לשאוף אוויר צח, להתבונן בדשא שמסביב, לעצום עיניים ולדמיין שהמציאות נחבאת אל הכלים. אני מתגעגע לזה כל כך.

6 thoughts on “שפיות זמנית / יאיר בן־חור

  1. רונן בלומברג

    סיפור עצוב ולצערי מבוסס על סיפורים אמיתיים… זה סיפור שהחזיר אותי לאישפוזים שלי אבל אני לא מופתע בכלל שדברים כאלה קורים הם תמיד קרו ותמיד יקרו – ניפגעי הנפש הם כמו כול החלשים והנכים והחריגים – הם השעירים לעזאזל של החברה – כך היה תמיד מה שמצחיק אותי זה שאותם גורמים שיוצרים את העוול ואת "הסטיגמה" כלפי חולי הנפש – בתי חולים – רופאים – עמותות "שיקום ודיור" של הוסטלים ומרכזי שיקום תעסוקתי בקהילה הם אלה שיוצרים את הסטיגמה כלפי חולי נפש וגם מרוויחים מהסגיטמה הזו ולכן זה מצחיק אותי ש"מנסים להילחם בסטיגמה כלפי ניפגעי נפש" כי זה בלוף – כולם מרוויחים מהסטיגמה ומהעוול כלפי ניפגעי הנפש והחברה למרות הכיבוס התקין פוליטית ניגעלת מהם ומכול החלשים והנכים וה"משוגעים"…
    בין אם זה להיות מאושפז כרוני או משתקם כרוני או אפילו "מתמודד" עלק שהוא מתפקד ברמה גבוהה ו"לא רואים שהוא משוגע" והוא חי בדירה משלו ועובד (סיפור הצלחה יעני) בכול מקרה אתה מנודה מהחברה – חולי נפשי ושגעון הם אות קין בחברה המערבית וגם בישראל…

  2. אריק

    היי יאיר
    גליתי שהכי טוב, מבחינתי להגיב לסיפורים כאלה מבחינה ספרותית. אישית אינני יכול להזדהות עם הסיפור, אם כי כבר קראתי סיפורים דומים, ראיתי סרטים ואפילו כמה הצגות, וגם הקשבתי לראיונות עם חולים שיצאו מהמחלקות הסגורות או הפתוחות חלקית. כך, שבמובן מסוים, מבחינת תכני הסיפור אין בהם "חדש" וגם דמות המספר-העד שהוא גם הגיבור אינה מאופינת בדרך שונה או חריגה מהדרך בה, אני לפחות, קראתי, צפיתי,הקשבתי וכו' לטקסטים אומנותיים דומים במדיה השונות.

    יתכן, והיתרון האסתטי הבולט בסיפור הוא היעדר הנמלצות, הגוזמה המילולית או שימוש במטאפורות מעכבות קריאה או מושכות תשומת לב לעצמן. היסוד הלשוני "הרזה" בסיפור הוא כוחו הרב. הויתור על אקספוזיציה סטריאוטיפית ועל הצגת דמות המספר, למעט מספר השנים שהוא במחלקה והלקחים שמפעילים אותו אף הוא יתרון אסתטי משמעותי, אם כי שפת הכותב מצביעה על השכלה תיכונית ותעודת בגרות, בוודאי. האמת, על השכלה קצת מעבר לתעודת בגרות.

    ברם, אבל, אך וגם אולי יש מקום לנסות לקרוא את הסיפור בהקשר עדכני, היסטורי-פוליטי. 15 שנים מקבילות לשנות שלטון המשפחה המטורללת וההשפעה המעוותת שלה על המציאות במדינת ישראל. אם כך, הרי לפנינו סיפור אלגורי משהו החופף, בהחלט, לאמירות ברורות, חד משמעיות לא רק של סאטיריקנים נוסח שליין בטלוויזיה, אלא גם פרשנים פוליטיים וכותבים בענייני חברה בענין ליקוי המאורות שמצויה בו החברה הישראלית, על גבול השגעון כמעט בעידן הנתניהו'ז.
    כך או אחרת, קראתי בענין רב. זה לא "סיפור גדול", אבל זה גם אינו סיפור "רע".

  3. רחל בכר

    סיפור מכאיב.
    מי מאיתנו לא מאבד את שפיותו לפעמים? והפחד שהיוצרות תתהפכנה והשפיות תהיה זמנית משתק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *