על השחיטה / עודד ניב

  •  
  •  
  •  
  •  

 
התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד
 
*******************************************************************
"בוא, הולכים לשוחט", אמרה לי אימא באחד הימים של ערב חג.
אמי לא הראתה מעולם סימנים כלשהם לאכזריות או סדיזם לשמו, רחמנא ליצלן. אישה טובת כוונות וחומלת הייתה, וכך אזכור אותה לתמיד. לבד, אולי, מהאמבטיות שנהגה להטביל אותי בתוכן בילדותי. בכל פעם כשהתחיל טקס הטבילה, הייתי בדרך כלל מזנק מהאמבטיה מלאת המים החמים בזעקות שבר: "איי! שורף!" ואמי בתגובה: "אבל המים לא חמים בכלל!" ודוחפת אותי שוב ושוב למים המבעבעים. אני גם זוכר את הקרפיונים המפרפרים שאמי נהגה להנחית על ראשיהם מהלומות מערוך קצובות, לפני שהפכו ל'גפילטע פיש' נפלא בטעמו. אבל מכאן לשייך אפיזודות כאלה לסדיזם – תהיה הגזמה פרועה, לא מתאימה ולא הוגנת כלפי אמי, מנוחתה עדן, שבסך הכול עשתה מה שנשים רבות בדורה נהגו לעשות.
 
אין לי מושג עד היום מדוע בחרה אמי לקחת אותי, ילד רגיש בשחר ימיו ללוּלן-השוחט (אולי לא מצאה 'בייביסיטר'?). בשנות ה-50, אם רצית עוף טרי באמת, היית שם פעמיך ללוּלנים-שוחטים, היית בוחר מתוך הלול שבחצרם תרנגולת עבת בשר כלבבך, והשוחט היה עושה מה שעושה, מורט את הנוצות, שומר גם את כפות הרגליים והכרבולת בשביל המרק והרגל הקרוּשה, כורך את הכול בנייר עיתון, והיית חוזר הביתה שמח וטוב לב.
 
וכך עשתה אמי, כאמור, באותו יום מר ונמהר. כבר מחוץ לבית השוחט, שגר בשכונה נידחת – שהרי בשכונה מיוחסת מי היה מוכן לסבול שכנוּת שכזו – שמעתי את קרקור התרנגולות הנידונות לתנור ולסיר המרק. החצר רחבת הידיים הייתה מוקפת לולים-לולים ובתוכם תרנגולות-תרנגולות בצפיפות נוראה. נוכחותם של השוחט, אמי ואנוכי הקטן כמו הגבירה את הפאניקה בקהילה התרנגולית, גרמה לעופות להיתקל אלה באלו, לנפנף בכנפיהם חסרות התועלת ולקרקר בקולי קולות, או כך לפחות זה נראה לי.
 
"מה בשבילך?" נהם השוחט מתחת לשפמו, זקנו מטולא בשרידי נוצות, והוא מהדק את סינורו המוכתם בדם. אמי בחרה לה תרנגולת נחמדת מהלול ההומה, השוחט החדיר ידו אל הלול, התרנגולת ניסתה לשווא להימלט, אחז בכנפיה, ושלף אותה החוצה. הוא הציג את התרנגולת המפרפרת אל מול עיניה הבוחנות של אמי המנוסה. היא בחנה אותה מכל צדדיה, והנידה בראשה לאות הן, כמו הייתה אחראית לטקס הוצאה להורג דמיוני. דינה של התרנגולת נחרץ סופית. נס לא קרה לה. השוחט קרב את העוף המפרפר, שהבין גם בשכלו הדל, שחנינה כבר לא תהיה, וניסה להיחלץ בכל כוחו מלפיתתו של השוחט, תוך קרקור משווע, אבל ללא הצלחה יתרה. זה שלף מכיסו סכין (היום אני יודע שהוא מכונה 'חלף'), ושָׂמו בין שיניו כאיש קומנדו. ביד אחת קיפל את כנפי העוף כדי להפסיק את הפרפור וגם אחז בכרבולת, כופף את הצוואר אחורנית ובאבחת בזק שיסף בידו השנייה את קנה הנשימה שלו, כדי שהדם יפרוץ החוצה, כדת וכדין, שהרי כך כתוב בדיני ההלכה המקודשת. אחר כך הניח את העוף המת-חי על הקרקע, כמחווה אחרון של חסד, להעניק לו עוד שניות אחדות של רסיסי חיים. התרנגולת החלה לרוץ מסביב לחצר בשארית כוחותיה, אחיותיה זועקות-מקרקרות מכל קצווי הלולים שמסביב, מעין ברכת שלום, אולי 'קדיש' של תרנגולות. המסכנה צנחה לבסוף… ודווקא למרגלותיי, ילד בן שש, הלוּם כמי שכפאו שד.
 
לימים ניסיתי ללמד סנגוריה על האירוע הטראומתי ולנסות לתת לו הסבר רציונאלי, אנתרופולוגי, דתי. ככל שהחכמתי והתנסיתי בחיים – שהרי גם בחו"ל ראיתי במסעדות למאכלי-ים לקוחות ניגשים אל אקווריום רוגש, בוחרים מתוכו 'לובסטר' אדמדם לפי גודל ומשקל, שאחרי זמן לא רב היה מוגש להם לצלחת בתוספת צבת מאיימת לריסוק עצמותיו – מענה משכנע לא מצאתי.
 
שלא כצפוי, לא הפכתי לצמחוני, ואני דווקא אוהב עוף צלוי או אפוי, ועל מרק עוף אני משתגע. אני גם מחבב את טעמם הערב של ה'לובסטרים'. לעומת זאת, עד היום אני מפחד פחד מוות מסכינים שלופות, מכל המינים ומכל הסוגים. ולכן אני גם מתגלח בדחילו ורחימו ובזהירות אין קץ. הפסיכולוג אומר שלאור המצב במדינה ומחוצה לה, זה בסדר ואני לא צריך לדאוג. עלק!

3 thoughts on “על השחיטה / עודד ניב

  1. מוטי

    ובכן,"בעל השחיטה" של ביאליק, שחטו בני אדם,יהודים, בפרעות קישינב.הכותרת של הסיפור מסייעת באופן מיידי להבין את הסיפור כולו. המציאות עלולה להיראות לעיתים מאוד אכזרית (והתפיסה של המציאות כאכזרית היא שיפוט שיכול להתחיל מוקדם מאוד בחיי אדם, עוד בהיותו ילד) ותיאור שחיטת התרנגולות הוא למעשה מעין סמל לאקראיות שבה מוצאים את עצמם בני אדם בדיוק באותו מצב שבו נמצאות התרנגולות. השחיטה היא עניין כמעט בנאלי "השמש זרחה, השיטה פרחה והשוחט שחט". מי שמשתתף בשחיטה הוא לא בהכרח רע או סדיסט, אלא ייתכן בהחלט שהוא עצמו קורבן של שיטה ,תרבות וחברה, של חינוך (שפעמים רבות הוא חינוך אלים ואגרסיבי או חינוך מתעלם, כזה שאינו מפתח באדם רגישות ואמפתיה לזולת).

    אצל קאמי השמש סינוורה והקורבן נפל. אלו דברים שמתרחשים. התרנגולות מועלות לקורבן. השוחט עושה את עבודתו. בני אדם אינם שונים באופן מהותי מהטורפים אוכלי הבשר החוגגים על טעם הדם, משום המרכיב החייתי שבהם, שהוא חלק בלתי נפרד מהם.יש צייד ויש ניצוד, יש טורף ויש נטרף,יש חזק ויש חלש. כן, יש גם את הדלאי לאמה,אבל הוא לא במשוואה הזאת כרגע.הוא במשוואה אחרת,מקבילה.:)

    הטראומה של הילד עוררה פחד ובניגוד למה שאפשר לחשוב, יש לפחד בהחלט בסיס במציאות. הסכינים עלולות להישלף בכל רקע ותרנגולת נוספת תמצא את עצמה בידיו של השוחט. זה קורה כל יום, בני אדם נעלמים מכל מיני סיבות, בפתאומיות, ולא צריך לשם כך מלחמות או מעשי טרור או אירועי דקירה.

    הסיום של הסיפור אירוני:

    "לעומת זאת, עד היום אני מפחד פחד מוות מסכינים שלופות, מכל המינים ומכל הסוגים. ולכן אני גם מתגלח בדחילו ורחימו ובזהירות אין קץ. הפסיכולוג אומר שלאור המצב במדינה ומחוצה לה, זה בסדר ואני לא צריך לדאוג. עלק!"

    לדאוג אכן לא יעזור,אבל המוח האנושי בנוי כך, שיהיה קשה מאוד להיפטר מהדאגה. עידוד אופטימיות יתר מזוייפת היא לא שיטה להיפטר מהדאגה, לעיתים היא בסך הכל עצימת עיניים על פי תהום. באיזשהו מקום ,האדם מתחיל לחשוש לעיתים אפילו מפני עצמו, כי אין לדעת מה ילד יום, מה תלד המציאות ומה הכוחות הרוחשים מתחת לשטח בנפש האדם, העלולים לצוץ בטירוף פתאומי ובלתי נשלט. אלו דברים שכבר קרו בעולם ועוד יקרו, לא חסרות דוגמאות (בספרות ובמציאות).

  2. רחל בכר

    הזכרת לי את ילדותי. תפקיד השליחה "הנכבד" נפל עלי. וכך צפיתי פעם אחר פעם בפרפורי הגסיסה של התרנגולות שגדלנו בחצר ביתנו.
    עד היום מלווים אותי חלומות על השוחט ההוא, וביתו המגואל. בדם וחול.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *