פינת הסיפור הקצר

ולא להתראות / נועה לקס

 
לעצור את שטף הפעולות היום־יומיות ולהידרש לעמוד כך, מול שמך. להגיד את השם שוב ושוב בלחש, עד שהוא מאבד כל משמעות, נשמט באיטיות מהווייתך.
כשחזרה מקניות, גילתה שהבית השאיר אותה בחוץ. לאחר שהפכה את התיק, חיפשה בכיסים וטלפנה למנעולן שהבטיח להגיע בתוך רבע שעה, חשבה שאולי תוכל ללכת משם. להיעלם לכל מה שמחכה לה מעבר לדלת, בדידות ואוסף פרטים ארעיים, עיצוב חייו של התלוי בחסדי אחרים. "את אולי צריכה מיטה?" "את אולי צריכה שידה?"
שקית הקניות שלה הכילה ירקות, חצי כיכר לחם וקרטון גלידת שמנת תוצרת חוץ, פינוק בשווי שלושים שקלים שבוודאי יימס עד בוא המנעולן. היא חשבה שזה לקח ראוי, עונש על החמדנות שאחזה בה פתאום מול המקפיא בסופרמרקט. היא התיישבה על אחת המדרגות. הוא איחר.
 
היא נזכרה בגבר שפגשה לפני כמה שנים. הוא בדיוק חזר לארץ אחרי שהייה ארוכה בניו יורק. עיניו הכחולות עדיין הבריקו מעייפות המסע. הם ישבו בשולחנות גבוהים מחוץ לפאב עם עמודי שמשון. היא שאלה מה עשה בניו יורק. הוא השיב שהיה מנעולן והרוויח טוב אבל נאלץ לעזוב את זה. שאלה מדוע. הוא סיפר על זקנים שמתו בבדידות מוחלטת. השכנים לא ראו אותם זמן־מה, מהדירה שלהם עלה ריח חזק, הם עשו אחד ועוד אחד, וקראו לו. הוא היה מגלה אותם מוטלים על המיטה או על הרצפה, לפעמים עירומים ,לפעמים קפואים לחלוטין. אחרי זה סיפר על נער שנעל את עצמו בחדר, הדליק מוזיקה בקולי קולות ולא הסכים לפתוח לאימא שלו את הדלת. היא חשבה שהוא סתם עצבני, אבל השעות עברו והוא הוזעק. הוא גילה אותו תלוי. הוא ניסה למנוע מהאם להיכנס, מהמראה להתגלות וללוות אותה לשארית חייה. הוא לא הביט בה כשאמר את זה. היא הושיטה את ידיה מעבר לשולחן והוא אחז בהן, לחץ.
בבוקר העיניים שלו כבר היו ממוקדות. הוא נחת. היא ליוותה אותו לתחנה. הוא אמר שייקח זמן עד שהאוטובוס יגיע וחבל שסתם תחכה ותבזבז זמן. יותר לא שמעה ממנו. הגוף הגיב מהר. את התור קבעה מייד.

***

האור בחדר המדרגות נדלק ודלת נפתחה באיטיות. פעוטה כבת שלוש יצאה למסדרון. היא שמעה את אימה מבקשת ממנה להמתין. כשיצאה האֵם אחרי כמה שניות, שאלה אותה אם הכול בסדר.
"אני מחכה לפורץ, נעלתי את עצמי בחוץ".
לאחר שהאם הציגה את עצמה ואת הפעוטה בתור "השכנות החדשות שלך", שאלה אותה אם היא רוצה לשים אצלה משהו במקרר או במקפיא בינתיים. היא חשבה על הגלידה. בעיני רוחה ראתה אותה נמסה ונוזלת מצידי הקרטון, מתבזבזת. האם הנהנה ופנתה לפעוטה, "אנחנו נעזור לשכנה החדשה שלנו לשמור על משהו. טוב? תישארי פה רק רגע".
היא הגישה לה את הגלידה. האם העירה משהו על כך שזה גם הטעם האהוב עליה ונעלמה בביתה. הפעוטה בהתה בה. היא תהתה אם עליה לשוחח איתה, לשאול את כל השאלות הגנריות המצופות ממנה: בת כמה, באיזה גן, מה הצבע האהוב עליה. האור בחדר המדרגות כבה. אף אחת מהן לא הדליקה אותו. בחושך עדיין הרגישה את העיניים הגדולות מונחות עליה. היא אמרה, "שלום", לרגע חשבה שעליה לחזור על הברכה, בקושי שמעה את עצמה, אבל התשובה הגיעה אליה בקול דק וללא שמץ של התרסה, "ולא להתראות".
המנעולן החליף צילינדר ונתן לה זוג מפתחות חדשים. היא נכנסה לדירה, הניחה את הירקות במקרר, חתכה פרוסה מהלחם והתיישבה על הספה עם הריפוד המשובץ. היא אהבה את הספה הזאת. היא מצאה אותה ברחוב ושילמה לאיזה סיני שיכור כמה פרוטות כדי שיעזור לה לסחוב אותה. היא נגסה בלחם, הוא היה טרי וטעים. את הגלידה שכחה לבקש חזרה.

5 תגובות

  • אריק

    קראתי, בהחלט. בזמן הקריאה לא יכלתי שלא להזכר ב-בסי פופקין, גיבורת "המפתח" של בשביס-זינגר.* ההבדלים, כמובן ברורים בין שתי הדמויות, הווי חייהן והסיבות להמצאותן מחוץ לדירה, לבית. גם סגנון הסיפר אחר לגמרי, אם כי, כמו בסי הנזכרת בבעלה שנפטר 20 שנים לפני הרגע הזה, הגיבורה שלנו נזכרת במנעולן וקורותיו בניו-יורק [ בסי חיה בברוקלין 🙂 ]
    כך או אחרת –
    הסיפור קריא מאוד, הסמבול של המפתח והמנעולן בולט מאוד. לא מפתיע אותי שהצעת הידידות מהשכנה הסתיימה ב"לא להתראות", והגלידה נשארה אצל השכנה. המפתח נמצא, המנעולן פתח את הדלת, החושך נעלם ונותר הלחם הטרי, לחם שהוא גם בשר [בערבית, אבל כשנוצרי אוכל לחם הוא אוכל את בשר ישו ].
    אין לי הצעות לשיפור הסיפור, למעט, אולי, מעט לקצר בקטע המנעולן. סיפור יפה. אהבתי.
    – – – –
    * הערה זו אינה רומזת לכך שאת מכירה את הסיפור.

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    אהבתי את הסיפור, החזיק אותי בסקרנות , יש רובד עמוק מתחת לקלילות. תודה

  • תמי

    אהבתי את הסיפור, הפתיחה בסיפורים קצרים חשובה והיא נותנת לקורא מפתח להמשך, וכאן יש פתיחה שמעוררת סקרנות וענין. האירוע "קטן" אבל יש בו דקויות ורגישות לרגע.
    ייתי מציעה לחשוב על הסיום שנראה לי מעט חפוז מידי
    תודה על הסיפור הרגיש

השאר תגובה