כליה / רחל אשד

  •  
  •  
  •  
  •  

 
יָמִים אַחֲרוֹנִים שֶׁל סְתָו.
הַאִם רַק הַצֶּאֱלוֹן שֶׁבֶּחָצֵר
מַשִּׁיר עָלָיו, אוֹ שֶׁמָּא גַּם
מַחְזוֹר חַיַּי עוֹמֵד בִּפְנֵי כְּלָיָה
וְלֹא יַחְפֹּן לָעַד רֵיחַ אָבִיב
אֶת כַּף הַמּוּעָקָה

ניקוד: יאיר בן־חור

8 thoughts on “כליה / רחל אשד

  1. מוטי

    כף המועקה היא כמו כף הקלע. הנפש חסרת מנוחה כי היא קלועה(וכלואה) בתוך ייסורי העולם הזה,הנובעים
    מהאינטנסיביות של הגירויים ומחוסר יכולתו של האדם להכיל אותם (האדם עולה כל הזמן על גדותיו). זאת הידבקות בדיבוק של החומר והזדהות כמעט מוחלטת איתו. הדיבוק מושך את האדם הרחק מהמקור.לכיוון תחושת הכלייה המוחלטת.

    יש בשיר ביטוי לריחוק של האדם "מהטבע" במובן הפנתאיסטי,מהניכור והזרות שלו אל מול התופעות הטבעיות.
    מה שהוא טבעי,אינו טבעי יותר לאדם,החש מנותק מהמקור העליון,החש שאינו חלק מהמחזור הכולל של הדברים. הדוברת אינה כמו הצאלון, היא אינה חשה שהיא תשוב לפרוח. (הצאלון לעומת זאת ישוב לפרוח) .יש בינה לבין הצאלון ולבין העולם מרחק שהוא אינו בר גישור מבחינתה. הטבע הוא נצחי, אבל האדם מהו? ומהי הדוברת?

  2. תמי

    הטבע, בשונה מחיי הכותבת, מתחדש, מחזור חייו ודאי, מולו ואולי לצידו מחזור החיים האוזל של האדם נוקש. מתקיים, ולמרות שנתת לו מקום מועט במילותיך הספורות, עדין, נוכחות הסוף מורגשת, נוקבת
    תודה

  3. אריק

    כנאמר קודם – כי האדם עץ השדה. האם צאלון הוא עץ השדה? הניגוד בין מחזוריות הטבע לליניאריות של חיי אדם, זכה כידוע לשיר מושלם של ביאליק "צנח לו זלזל", ובניגוד לביאליק, המרירות המתוקה של הסתיו" – "במבט נוגה" לא מחלחלת לכאן, אלא תודעת הסוף אינה מניחה מקום ל"מתוק".
    הבחירה בויתור על הפיסוק, למעט הפתיחה הדקלרטיבית, כמו "אקספוזיציה" או כמו פתיחה ל-אֶפּוֹס או לספר זכרונות מאפשרת יצירת הקשר רחב של התמונה והרגש השירי העולה ממנה.

  4. רחל בכר

    אהבתי את השימוש בדימוי הצאלון, עץ שפרחיו כשלהבת (מלא אנרגיה וחיות) כניעתו לסתיו מעמידה מראה מול פני הכותבת אשר מודעת לשינויים העונתיים המתחוללים דרך קבע ובכל זאת אינה משפרת או מטיבה עמה. הפעם ברור שריח האביב כבר לא יחפון שוב את המועקה. קיימת השלמה עם ההיתכנות שהקץ קרב יותר מבעבר אך מלמדת על חיים שהיו מלאי תוכן ויופי ..
    גם אורכו של השיר מעיד על קוצר הזמן.
    שיר נוגע ללב.

  5. רוני גרא

    מטאפוריקה נפלאה,המשליך מן הצאלון שבחצר המשליך עליו, אל חיינו ההולכים ומתכלים ..והרי האדם כעץ שדה,לא יחפון לעד-ריח אביב. אהבתי מאד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *