שירה

משירי החורשה המכונפת / ענבל אשל כהנסקי

 
זוֹ שְׁעַת זְרִיחָה הַמִּתְבַּהֶרֶת,
בֵּין עֵצִים שְׁטוּפִים
הָאֲוִיר צָלוּל וְצַח
 
אֲנִי לְכוּדָה בַּבַּיִת, אֵין מוֹצָא
 
כְּמֵהָה לָרוּץ בַּחֻרְשָׁה, לְהִשָּׁטֵף בַּגֶּשֶׁם
לוּ יְהִי קֶסֶם הֱיוֹתִי נְמַסָּה כִּדְבַשׁ נִגָּר.

ניקוד: יעל ניר

8 תגובות

  • חגית מנדרובסקי

    ענבל היקרה והאהובה, תמיד שירייך נוגעים בלבי. כל כך מזדהה וכמה יפה שירך.

  • רחל בכר

    נהדר.
    מבט את האופטימיות המשדלת בחוץ. לפחות אפשר ליהנות מטבע מבעד לחלון.

  • אריק

    בניגוד לביאליק, שנעזר באדישות המוחלטת של הטבע על מנת לשקף את עוצמת הזוועה "השיטה פרחה… השוחט שחט" [בעיר ההריגה" ] אצלך אדישות הטבע המוחלטת היא רקע לניגוד בין לכוד – לרוץ.
    בניגוד לקוראות אחרות, אף תקווה אין בשיר. מילת התנאי "לו" הינה תנאי בטל, כלומר – לא יהיה קסם.. ולכן לא אהיה כדבש הניגר. אולי "אם" היתה נבחרת, התנאי היה קיים, ואז יתכן ושמץ של תקווה ואופטימיות היה אופף את השיר.
    כמו שאני קורא אותו, יש בשיר תמונה אכזרית מאוד של "היות לכוד בבית" מול שפעת הטבע הבהיר זריחה, צלול והיעדר, בשלב הזה, גשם או אפשרות ריצה" .

השאר תגובה