שירה

קו הפרדה / רני רוזנטל

 
מַבָּט בְּזוּג מְשַׁלֵּב יָדַיִם לֹא מַצְרִיךְ
הִתְיַחֲסוּת לַקַּו הַמַּפְרִיד בֵּין שָׁחֹר לְלָבָן
הַכֹּחַ שֶׁשִּׁלֵּב אֶת יְדֵיהֶם
לֹא מְחֻיָּב לְהֶסְבֵּרִים וְלֹא מוֹדֶה
בְּקַו הַפְרָדָה
מַפְתִּיעַ הַדִּמְיוֹן לַשִּׂנְאָה שֶׁנִּזּוֹנָה בְּדֶרֶךְ כְּלָל
מִמַּה שֶּׁדּוֹחָה הָאַהֲבָה,
בַּאֲדִישׁוּתָהּ הָעִקְבִית לְהֶסְבֵּרִים וּלְקַו מַפְרִיד
לְדֻגְמָה בֵּין מִעוּט כְּלָלִי לִמְקוֹמִי
שֶׁמְּשֻׁכְנָע: אֲנִי שַׁיָּךְ, זֶה לֹא נוֹגֵעַ לִי

ניקוד: יאיר בן־חור

6 תגובות

  • אריק

    איזה שיר בלתי רגיל.
    קראתיו פעמיים ואף שלוש פעמים. קראתיו מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. שמתי לב שיש בחירה בארבעה עיצורים: מ"מ, ה"א, למ"ד, בי"ת והאחרון שי"ן ששובר את שגרת הצלילים, או מעין מוזיקליות של השיר.
    אחר כך שברתי קצת את ראשי בענין "הקו המפריד בין שחור ללבן". עלתה בי האפשרות שהזוג המשלב ידיים הוא לבן/ה ושחור/ה ולכן עלה הקו המפריד הזה, שהוא בעצם הסיבה לשנאה עזה או לאהבה העזה [ הפכים של התיחסות לקו ההפרדה, לאהבה הבין גזעית, אני מניח ].
    אבל זה לא שיר אהבה זה שיר על כוח המשלב בין בני אדם תוך התעלמות מוחלטת מהבטי הרגש הניגודיים. כמעט כמו שקאנט קרא ל-יפֶה, קטגוריה בפני עצמה נטולת חפץ ענין, כך הכוח הזה, נטול חפץ ענין, רק קיים.
    במובן הזה, ברור שהגישה שלי היא פנומנולגית מובהקת ולא שירית-אסטתית, והשיר הוא אמצעי הלשון לזיהוי הפנומנה – כוח.[ לפחות לפי הוסרל ]

  • איתן.

    אני שולח זר ברכות לאריק על ההשקעה והמאמץ בתגובה המלומדת והמעמיקה , שמעשירה את הקורא..

    • אריק

      תודה רבה איתן.
      ישנם שירים שמקפיצים אותי ומעוררים בי חווית קורא מעבר לנעים, הזדהיתי, רגיש וכו'
      השיר הקשה, וזה שיר קשה מאוד, ולפי עדותו של רני, היה גם קשה לכתיבה לחץ אצלי חזק. אני מודה שהבנתי אותו חלקית, ושקריאה מעמיקה יותר, רחבה יותר תשיג ממנו הרבה יותר.
      לטעמי הוא מסוג השירים, שאולי בעוד כמה שנים יזכו פתאום למבט חדש בהם, אולי מאלה שהקדימו את זמנם, באמת אלה המחשבות שלי אודותיו.
      ושוב תודה לך איתן.

  • רני

    תודה לאיתן על דבריו ולאריק על ניתוח מעמיק. אני שמח שהשיר עורר עניין, הוא היה קשה מאוד לכתיבה בגלל נושא טעון. אני יכול לשמוע את עצמי מדבר עליו אבל לא כותב, עדיין מאמין ששיר צריך לדבר בעד עצמו.

    • אריק

      היי רני
      גם אני מאמין גדול בכך ששיר אינו זקוק לתיווך של יוצרו. אני מאלה שבחיים לא יקראו זכרונות משורר על שיריו, איפה הוא כתב את א' או את שיר מס' אלף.
      אני גם, שמרן שכמוני, שייך לאסכולה ישנה נושנה, של המאה ה- 20, שמי שניסח אותה היה נורת'רופ פריי, ששמה "הביקורת החדשה" [ ניו קריטיציזם ],. מבחינתו האסכולה כל שצריך לדעת על השיר נמצא בשיר. המחבר מת. א-לה-בארת' ופוקו זו הרחבה משמעותית של עמדה זו, ואני תומך גדול בה.
      יש לי ויכוחים בלתי פוסקים על היחס של אנשים לשיריהם, ועל הציפיה של אנשים אחרים ל"הבין את המשורר". הקונסטרקטים: מחבר, דובר, מספר הן ישויות תיאורטיות שמטרתן הבלעדית להרחיק את הסובייקט הכותב מיצירתו, לאחר ששחררהּ לאוויר העולם.
      לפעמים אני מעז לטעון שמה שיגיד המשורר על שירו אינו תקף ממה שיש לי להגיד על שירו. אגב, אני לא מכיר הרבה משוררים שקוראים שיריהם אחרי שנים, ועדיין משוכנעים שהם בכלל מבינים אותם או תהליך היצירה שלהם.

השאר תגובה