העניין הוא שחייבים לסלוח / נחלה וינוגרד
בִּגְלַל דְּפִיקוֹת הַלֵּב שֶׁמְּאִיצוֹת בְּשִׂנְאָה וּבְלַחַץ.
בִּגְלַל
מֵיתְרֵי קוֹל שֶׁחוֹרְקִים זַעַם עָצוּר
וּוְרִידִים שֶׁנִּסְתָּמִים לִי,
מְלֵאִים כְּרִישִׁים צְמֵאֵי דָּם הַמְאַיְּמִים
לְכַלּוֹת הַכּוֹל.
לָכֵן דִּיאֶטַת נְקָמָה.
צִמְצוּם אָנוֹכִיּוּת
הֲבָנָה הֲבָנָה וְעוֹד הֲבָנָה.
לֹא רַק הַמְּצִיאוּת שֶׁלִּי קַיֶּמֶת.
יֵשׁ גַּם שׁוּעָלִים,
שֶׁפַּעַם הָיוּ כְּבָשִׁים
רָזִים וְחַלָּשִׁים,
וְהַיּוֹם מְזַנְּבִים בָּאֲרָיוֹת.
אָדָם
לֹא רוֹצֶה
לִטְבֹּעַ לְבַד,
הוּא זָקוּק לְמִשְׁעֶנֶת שֶׁתִּטְבַּע אִתּוֹ.
עַל כָּל הָעֶלְבּוֹן הַצּוֹרֵב; צַלָּקוֹת וְיַבָּלוֹת רִגְשִׁיּוֹת
צָרִיךְ לַעֲבֹר בְּטוּשׁ וָרֹד שֶׁל בְּסֵדֶר.
יֵשׁ גַּם כָּאֵלֶּה שֶׁלֹּא נִזְהָרִים עָלַי,
בִּיג פָקִינְג דִּיל.
הַסַּכִּין הַזֹּאת בַּלֵּב קָרָה לִי.
עַד שֶׁלֹּא אוֹצִיא אוֹתָהּ וְאַנִּיחַ לַגֶּלֶד לְטַפֵּס,
שׁוּם דָּבָר לֹא יוּכַל לִצְמֹחַ
עַל הַקַּרְקַע הַזֹּאת.
ניקוד: יאיר בן־חור
6 תגובות
חגית מנדרובסקי
ואוו שיר מדהים . תודה
תמי
נחלה, היר כאילו כותב את עצמו, כל שורה מרוקנת את הנשימה ואז הנשימה שוב עומדת למבחן. יש בשיר שורות חזקות .כל אדם זקוק למשענת….., הסכין הזו בלב…., ועוד. נוקב ומערער
עודד ניב (נימקובסקי)
בִּיג פָקִינְג דִּיל. – ביטוי שחוק ומיותר ! חוץ מזה שיר חזק ורלוונטי. דימויים חזקים וקולעים.
אריק
שיר מעניין. פותח במאז'ור אדיר ומסתיים בקול ענות דקה. מצטרף לענין הקללה המיותרת להפליא, כלומר אם התחושה שחייבים לנבל את הפה, אז קדימה, כמו כריש צמא דם ולא כמו תלביבית מפלורנטין.
רחל בכר
דימויים מקוריים ויפים.
אהבתי את הבתים הראשונים, אחר כך הלכתי קצת לאיבוד וחזרתי להתחלה לקרוא שוב ושוב.
איתן קלינסקי
לארי שלום. . אינני מקבל את הערתך "אם התחושה לנבל את הפה …." .אינני מוצא פגם בעצמה הלשונית של הנביא שמואל, כשחש צורך לקלל – "ואתה תהיה כאחד הנבלים" (שמואל ב' י"ג ,13" או הנביא ישעיהו בפרק ט' 18 – המנבל את הפה "וכל פה גבר נבלה" ובפרק ל"ב 6 – "כי נבל נבלה ידבר" ואת השימוש במילה נָבָל או נְבֵלָה אמצא בשירה המקראית פעמים רבות. ואולי עוד מראה מקום – "כדבר אחת הנבלות תדברי" (איוב ב' 10) – והשימוש במילה נבלה היא של איוב בהתפרצות זעם לדברי רעייתו, שהציעה הצעה שלא נראית לו.