הזדככות / דפנה פלדמן

  •  
  •  
  •  
  •  
צחנה של אשכים מיוזעים ופי טבעת שלא נוקה עד תום הכתה באפה שעה שדחף את הראש שלה בין רגליו.
מטומטמת שאת! הוא לא הביא אותך כדי לשמוע מוזיקה או לנהל שיחה.
כשלקח אותה כשהיא מטושטשת למיטה פלטה שהיא במחזור.
"לא משנה", אמר, ודחף לה את הראש בכוח כלפי מבושיו.
היא הבינה מה מצופה ממנה אבל רק רצתה לברוח משם ולא ידעה איך.
היא אפילו לא ידעה איפה היא, כלומר, היא ידעה שהיא בבית כלשהו בשכונה בירושלים ושחושך בחוץ. היא לא זכרה הרבה, אחרי הכוס הרביעית של גלן מוריי על הבר הרגישה כמו בובת חוטים, וכל מה שנותר היה להפעיל אותה.
מה קרה לפני שמצאה את עצמה בין הירכיים השעירות האלה?
כן, נזכרה, היא הייתה בפאב ה'גלאסנוסט' במגרש הרוסים עם סימה ומיקה, יציאת מלצריות אחרי משמרת ארוכה בלובי של בית המלון פרדייז. מכיוון שדיברה אנגלית שוטפת והייתה נעימת מראה, נבחרה לעבוד עם ה'שוות' האחרות בלובי. עבודה מועדפת של אחרי צבא. הוא היה על הבר, איש מבוגר בשיער בלונדיני שופע, בעל מבטא זר ומסקרן. הוא לכד אותה במבטו והיא, מוּנעת מכוח של שדים קדמונים, לא חשבה לסרב.
אם מיקה או סימה היו יושבות היכן שהיא ישבה, עם הפנים אל הבר, זו הייתה יכולה להיות כל אחת מהן. הכול שאלה של מיקום ונקודת מבט.
הבטן שלה התהפכה, ארוחת הערב טיפסה מהבטן מעלה אל הגרון.
יד משכה בשערות שלה, "תמצצי".
היא פתחה את הפה והכניסה את הצינור. מנתקת בראשה את בלוטות הטעם והריח.
לא! הן לא היו מגיבות למבט מהאיש הזה, הן גם לא היו מוצאות את עצמן היכן שאני עכשיו, זו אני.
היא פה בגללה, והדרך היחידה שלה לצאת משם הוא לספק את רצונו.
אצבעות תפסו את השערות שלה, מרימות את הראש מעלה ומטה בקצב משפיל ומתְגבר.
אנשוך אותו, כמו חיה שנושכת את כף הרגל שלה כדי לצאת ממלכודת. אולי זה מה שאני צריכה לעשות, ביס אחד יספיק. כמעט יכלה לטעום דם בפיה.
ואז הוא גנח והתרוקן.
השילוב של האלכוהול והחיכוך בגרון העלו את תכולת הקיבה שלה מהוושט אל הפה והיא התרוממה מייד, יד אחת מכסה את הפה והיד השנייה מגששת בחושך אחרי מתג אור שיכוון אותה לשירותים. היא לא הספיקה להגיע אל האסלה וריססה בקיא את כל חדר השירותים. רק האסלה נותרה נקייה.
אחרי ששטפה את הפנים בכיור הרימה את הראש להביט במראה. שער סתור, פנים סמוקות ועיניים אדומות מעוטרות בנזילות שחורות של מסקרה.
היא הסבה מבטה מהמראה והתבוננה סביבה. ארונות הפורמייקה הלבנים, מושב האסלה, וילון המקלחת הפרחוני – כולם הוכתמו בארוחת ערב של מלון שלושה כוכבים וּויסקי זול.
מתוך מבוכה וחינוך מתוקן התכופפה על הברכיים והחלה לנקות בנייר טואלט את הקיא.
"את בסדר"? שאל בקול צרוד.
"כן, כן, לגמרי", והחלה לנקות מהר יותר, מפַּחד שיקום ויראה ויכעס.
"יש כסף על השידה בכניסה, קחי לך למונית".
"תודה", היא ענתה בקול רפה והתרוממה באחת מן הרצפה. מחליטה ברגע אחד לקום וללכת משם.
היא צעדה על קצות האצבעות, מגששת בחושך אחר הבגדים שלה. הוא ישן על הבטן, פניו שקועות בתוך הכרית ושְׂער הזהב מסתיר את פניו. קולות נחירה קלות עלו מכיוונו. היא יצאה מחדר השינה אל הכניסה. עשרים שקלים חיכו לה, והלוואי שלא הייתה זקוקה להם, אבל הטיפים של אותו ערב נותרו בבר.
היא ירדה בחושך במדרגות הבניין הישן ויצאה אל סוף החושך של תחילת בוקר ירושלמי. זיהתה שהיא בשכונת רחביה והתחילה לצעוד לכיוון רחוב עזה, שם זכרה שיש תחנת מוניות. בזמן שצעדה הרהרה בשמש שתתעורר מתי שמתחשק לה או שאולי גם לה יש מחויבויות שאין לברוח מהן. כמה מדכא, חשבה, שהשמש שעדיין נוחרת לא יודעת את האתגר העומד לפניה, יום חורף נוסף. היום היא תהיה חיוורת וכל ניסיונותיה לשלוח קרניים של אור ייכשלו. משמרת הצניעות של העבים תכסה את ערוותה המחממת, ובני אדם יקראו לה שמש שקרנית. אבל היא חייבת, או אולי לא. אולי היא בוחרת לזרוח כל בוקר, אולי כי אלוהים פוקד עליה, אולי כי אף פעם לא חשבה שאפשר אחרת.
גופה רעד מקור והשטר שקיבלה שרף את כיס המכנסיים. ככל שניסתה להפסיק לחשוב עליו כך גדלה הבערה בגופה.
היא צעדה במעלה הרחוב, חולפת על פני הירקן שפירק ארגזי ירקות מתוך משאית. הלאה לכיוון רחוב בלפור, שם בצומת, ליד המסעדה שהתפוצצה, עמדה מונית מותנעת ובתוכה נהג אפוף עשן.
"צריכה מונית?" שאל בקול חרוך של בוקר וסיגריות.
"כמה לקריית יובל?"
"ארבעים שקל".
"יש לי רק עשרים".
הנהג פרץ בצחוק, "נראה לך שיש היום משהו שאפשר לקנות בעשרים שקל?"
או שלא.

11 thoughts on “הזדככות / דפנה פלדמן

  1. עמיר

    סיפור קשה שכתוב בכישרון רב, סוחף ושואב פנימה.
    סיפור מטלטל שמשאיר אותי עם מחשבות הרבה אחרי שסיימתי לקרוא אותו.

  2. מיכל

    וואו זה ממש חזק ומטלטל
    הכתיבה עשירה
    והסיום לפנים… מעביר את הכל: הבושה ההשפלה הזילות הכאב

  3. רחל בכר

    כתוב לעילא, סוחף ומעניין.
    מכעיס שאדם מגיע לעליבות נפש כזו , משפיל לשם ההשפלה

    משאיר את הקורא (אותי לפחות) עם רגשות עזים של חוסר אונים לסייע או לחלץ מהסיטואציה את הדמות המושפלת עד עפר.

  4. הדס

    מצמררת. מטלטלת. מזעזת. נגעת לי בנימי הלב.הפעלת לי את כל החושים. הייתי שם לגמרי. ועכשיו הולכת לבכות קצת.

  5. רונית ליברמנש ורדי

    משחזרת את התגובה שקרסה משום מה.
    אריק, באלו שנים חיית בירושלים? לפני המון שנים החבורה התל אביבית שלנו עלתה למסיבות של בצלאל. פעם, לפני העידן של מלכות יהודה/קידוש האדמה/הקפיטליזם המסואב.
    תמיד היו שרצים גבריים על 2. לפחות בעידן ההוא לא השתמשו ב"סם אונס". טוענים שהפמיניזם בבק לאש. לפחות בימי רווקותי, ידענו לסמן את הנאלחים ולהתרחק מהם. נדמה שגם הם נעשו מסוכנים יותר.

  6. ציפי

    איזו זוועה, בצבעים חיים. קראתי בהתרגשות ובזעם.
    הקטע על השמש החיוורת יפה ונוגע במיוחד, השמש המייצגת את הבחורה שלא תצליח להתאושש היום, שחוששת ממשמרות הצניעות ומהגינוי שלה כשקרנית. השמש שאין לה ברירה אלא להיות, גם אם הייתה רוצה אחרת.

  7. אריק

    גם לי זה קרה, לפני המון המון שנים.
    סיפור חד מאוד, לא מסתיר אף אחד מהפרטים האכזרים כולל ריחות הגוף הבלתי נסבלים.
    רחביה וקרית יובל – אלה שתי נקודות גיאוגרפיות מרכזיות בביוגרפיה הירושלמית שלי.

  8. טלי

    סיפור קשה, שמעורר מחשבה. כתוב היטב ובצורה מושכת. הדחיה והסלידה גורמות להבנה, שהחיים שווים יותר!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *