שירה

* / מתי שמואלוף

 
בִּתִּי הַבֶּרְלִינָאִית מַמְצִיאָה לָהּ עִבְרִית מִשֶּׁלָּהּ
‎לֹא אִכְפַּת לָהּ מֵהַכְּלָלִים אוֹ מֵהַחֻקִּים
‎הִיא נֶאֱמָנָה לַקּוֹל שֶׁל הַבְּרִיאָה שֶׁבְּרֹאשָׁהּ
‎הִיא אוֹמֶרֶת לִי "לֹא קְצָת הַרְבֵּה" וּמִתְכַּוֶּנֶת "לֹא הַרְבֵּה"
‎הִיא אוֹמֶרֶת לִי "יֵשׁ אֵין גַּן הַיּוֹם" וּמִתְכַּוֶּנֶת "אֵין גַּן הַיּוֹם"
‎הַכֹּל הֶגְיוֹנִי, הַכֹּל מֻתָּר,
‎הָעִבְרִית שֶׁלָּךְ מְתוּקָה שֶׁלִּי,
‎הוֹצִיאִי אֶת הַדְּבַשׁ מֵהַכַּוֶּרֶת
‎מִשְׁחִי אוֹתָנוּ
מִשְׁחִי אוֹתָנוּ 

השיר מתוך ספר שירה שמיני בכתובים. לאתר של שמואלוף

3 תגובות

  • אריק

    קראתי אתמול כבר פעמיים. השהיתי תגובתי בתקווה להגיע היום ולמצוא שרשור תגובות, כראוי לשיר של משורר מסדר גודל של מתי שמואלוף. אז צפיתי. התאכזבתי מאוד, באמת.
    השיר הזה הרי מכיל בתוכו כאב רב כלכך, שמוצג כ"התגרות" או כ"המצאת השפה" בהשפעת הגרמנית אותה שומעת הילדה הדו-לשונית.
    הדיווח הוא מפי הדובר, שלענ"ד מודע היטב להיותו "משורר" ובשל כך "מאהב אובססיבי של העברית" כמו כל משורר. השיר ארספואטי מובהק, אלא שהעדות מועברת אל הבת ומכילה סמל [או אולי סימולקרה, במקרה דנן ] תרבותי מובהק "ברלין, ברלינאי " [ מספיק נזכור את קנדי עם הצהרתו "אני ברלינאי"; הסרט "האופה מברלין"; מערכות היחסים המורכבות של ג' שלום וברלין,שזה שם הביוגרפיה שנכתבה אודותיו ] . והנה "בתי הברלינאית" – מעין הצהרת גאווה של מהגר או הצהרה ארס פואטית על עברית חדשה הנוצרת לה בברלין, אותה ברלין לה שמור מקום נכבד בתולדות התרבות הישראלית [ כן, כנראה גם אצל "עדות המזרח" – כעמדה ברורה של קיפוח – היות ברלינאית הוא "הישג" ], והיא נאמנה לקול הבריאה בראשנה, אותה בריאה שאביה גא בה מאוד, ויתכן שזו שפתו החדשה.
    לי הארס-פואטיקה הזו משדרת עצב עמוק עמוק. היא משדרת את הניתוק ההכרחי מהשפה בה המשורר יוצר, כותב, ניתוק מכלליה, תפיסת עולמה לאיזה מצב נזיל ולא יציב.

  • קובי נסים

    "רק קצת דם לקינוח הדבש"

    יש לך דם, מתי שמואלוף.
    אני רואה אותך מטביל את מתק האבהות במלח הארץ,
    הארץ שמשייכת אותנו אליה בקילוחים של צוננים ובואשים
    כמו הממטרה המשטרתית המזוינת לפיזור הפגנות.
    שירך מגלה שאינך חוסך מן הילדה את שפת האב, כמובן,
    העברית לא נחל אכזב.
    – מדינת העברים? זו כבר שאלה אחרת.

  • אוולין כץ

    איזה יופי, הנאה צרופה!!
    אין כמו ההברקות של שפת הילדים. מרביתן כל כך הגיוניות שלא פעם הן עוררו בי התפעלות מן הדרך בה חושבים ילדים ובונים את שפתם.
    כל הכבוד לך שאתה מתעד זאת בצורה כל כך יפה טבולה באהבה.

השאר תגובה