המזווה של בטי / רונית ליברמנש

  •  
  •  
  •  
  •  

 

לזכרה של בטי סטרולוביץ-רוזנבלט

בשכונה שגדלתי בה הסבירה לנו האנטי-תזה למחנכת שהתעמרה באחותי הצעירה, שהיהודים הלכו כצאן ל – . בשיעורי הטבע לקחה אותנו האנטי-תזה לסיור באחו. כלומר לשדה הסמוך לבית הספר שבינתיים נהרס כליל והפך לישיבה – איך לא – שדה עתיר סביונים ועשבים מגרדים וכר פורה לחולמנות המתמדת שלי, שדה ששכן בראש גבעה. ליתר דיוק, גבעונת בשולי השכונה. הו, שכונה פסטורלית, מהמהמים כולם. הו, שכונת ילדותי הזכורה לרע, על בני כיתתי הסתמיים לוכסן תפלצתיים, שם חונכנו על האתוס שרווח עד שנות השבעים בשוליה הצפון מרכזיים של העיר שהתאוותה להיות כרך – "עברי-דבר-עברית". ושלא תעז לדבר רומנית. וכילדה ציונית טובה זמנית, רק זמנית, הפנמתי היטב את הלקח.
בטי סטרולוביץ, סבתי מצד אמי, נולדה בראשית המאה העשרים. בילדותי לא הזיז לי איך נראה עולמה המוגן לכאורה בימי קדם. כלומר, ילדותה ונעוריה. כיום אני תוהה מדי פעם איך הרגישה בטי, בתם הבכורה של חזן ומוהל ורעייתו, שהתגוררו עם שבעת ילדיהם בבית מידות בטבורה של בוקרשט. האם זכתה ללמוד בתיכון או שהפריבילגיה הזו היתה שמורה רק לאחיה, הידוע בכינויו "דוד יוסף", הדוס היחיד במשפחה גם לאחר העלייה לישראל, שנשלח לאוניברסיטת היידלברג שבגרמניה ושב משם מצויד בתואר ד"ר לפילוסופיה. הסבתא היחידה שהכרתי (משפחתו של אבי נספתה באושוויץ) היתה רזה, לבנת שיער ותכולת עיניים, נמוכה מאוד, בשלנית טובה ומעשנת כבדה. ומרירה. תועפות של מרירות. מלחמת העולם השנייה עברה על בטי, בעלה לאון ואמי, באופן משביע רצון. מלך רומניה הגן על יהודי בוקרשט כאשר מבחינתם, התרגשה עליהם פורענות רק לאחר ה"שחרור", הידוע מבחינתם בתואר הכיבוש הרוסי. סבי, לאון, שהיה הבעלים של שני בתי חרושת למליחים, נשלח למחנות עבודה ואשתו ובתו נאלצו לארוז בחופזה את מטלטליהן ולעלות לישראל.
אמי הכבירה מילים על הילדות הקסומה שידעה כבת יחידה בבית מדות, במרחק הליכה מביתם של סבה וסבתה. "היה לנו מרתף ענק. אמא כבשה חמוצים בקיץ והכינה קונפיטורות". חבושים ותותי יער ודובדבנים. כחובבת דברי מתיקה, ניסיתי לדמיין איך מרגיש מרתף. גרנו בשכונה חדשה יחסית בבתי דירות בני שלוש קומות עם עצי פרי בחצר. בחמסינים האינסופיים השתדלתי כמיטב יכולתי לשוות לנגד עיניי שלגים. ומרתפים קרירים, ששימשו את בטי לאחסון דברי מזון, משום שבמהלך מלחמת העולם השנייה לא היה מקרר. ואת המילה "מזווה". ואת טעמה של השמנת הסמיכה והעשירה שהוגשה עם דובדבנים. אמי המעשית, שהושלכה לכאן כנגד רצונה, עלתה ארצה ובתוך שבוע השתלבה בעבודה כאחות מוסמכת בבית החולים התל אביבי "הדסה בלפור", נהגה לגחך לנוכח שאלותיי. "פה? פה אין כלום. אין פרות יער ואין יערות ואין נחלים. ואין חופשות סקי בהרים. והאופרה לא בחינם. גם לא קונצרטים. רק חולות וחום ובגדים מכוערים ".
אהבתי אותה מאוד. את אמי. ינקתי את התלישות האינהרנטית שלי ממנה. גם בשנות המרד הגדול היא שימשה כמודל מופתי. יפה ובהירה, אופטימית ואוהבת. היטיבה להתלבש ולהיתכשט ושלטה בשש שפות. את בטי, אמה, לא חיבבתי. עיניה התכולות אמדו אותי בביקורתיות והשתדלתי לחמוק כמיטב יכולתי מהשליחויות השנואות למכולת, לקניית סיגריות רויאל המצחינות שעישנה והעיתון ברומנית. בטי ניסתה לחבל גם בנטיותיי האתלטיות. בגיל שבע פיתחתי תחביב מלבב – שהייה של עשרים דקות באוויר מבלי לגעת בקרקע. דילגתי מהשידה לארון הבגדים בחדר השינה של הורי ומשם לנברשת. ובטי? מלמלה וספקה את כפותיה.
האישה הבוגרת שהפכתי להיות מבינה ללבה של מי שידעה פרדות וגירושין והגירה בעל כורחה. אישה שהגיעה לארץ מדון לוהטת כשעד יומה האחרון, לא שלטה כהלכה בשפתה. אישה שפגשה כאן את בעלה השני שנשא אותה על כפיים – אני התעלמתי ממנו כמיטב יכולתי – והתאלמנה ממנו כעבור מספר שנים. הבוגרת שהפכתי להיות מטפחת כיום, בעל כורחה, את המורשת היחידה שנותרה מהמשפחה ההיא. ג', בת דודתה של אמי, רווקה בת שבעים וחמש שמתגוררת כיום מולנו. אישה חריפת לשון שנוטה למצבי רוח ובעלת טעם מזעזע במוזיקה ובקולנוע שעל פי רוב, התנהגותה בלתי נסבלת. מפעם לפעם אני נושאת את הצלב הזה בהשלמה. לאו דווקא כמחוות פיוס ריקה אלא משום שהנוסטלגיה מתעתעת ומאפשרת לי לנסות לאחות את שברירי הפאזל העצוב הזה, של משפחה מפוארת שנפוצה לכל רוח.

17 thoughts on “המזווה של בטי / רונית ליברמנש

  1. אפרת שטיגליץ

    גם אני קראתי, וחייכתי, וחשבתי שוב, כבימים ימימה, שאת כותבת משובחת.
    חיבוקורוני, ובעצם עדיף אחד רגיל. גו און.

  2. אריק

    אמי הרומניה נתלשה והובאה לכאן כשהיתה בת-9. אביה, שהיה פולני במוצאו לא ממש הוטרד מהמשפחה שלו ופרנסתה, וכך היא נידונה לחיי עוני בצעירותה. רומנית ופולנית ורוסית לא דברו אצלם – רק יידיש "עילאית" א-לה איציק מאנגער, וכן, גרמנית- בני תרבות.
    קראתי את הסיפור היפה שכתבת. הזדהיתי עם חלק מהדמויות, הכרתי מעט מאוד מהתיאורים, אבל יחסך ואהבתך לבטי מזכירים לא יחסי בת זוגי [הרומניה ] עם סבתהּ. לצערי בניגוד אלייך, יחסיה עם אמהּ קשים עד היום.

    1. רונית ליברמנש ורדי

      היי אריק. כעת זה נהיר. תודה רבה :).
      אגב, רוב התכונות המגונות שלי נרכשו מהצד היצרי/רומני. כך למשל הבטתי בבטי המעשנת בעיניים כלות. עישנתי שנים רבות מדי. והפסקתי לפני למעלה מעשור.
      לי היו קשי תקשורת רבים עם אבי ז"ל (יליד פולין סמוך לגרמניה. אישיות די גרמאנית ). תמיד טענתי שלו היה נישא לפולניה, טפו, הייתי בורחת מהבית/הופכת לילדת פנימיות/מנהיגת חבורת רחוב.
      חבל. ובת הזוג לא יכולה לבצע כיום סוג של השלמה? מתעבת את המונח תיקון. השלמה, כל עוד ניתן לעשות זאת.

  3. אלון

    רונית יקרה,
    הרומנים חיים ובועטים. כתבתי רומאן על הרומנים שגידלו אותי, רומנית היתה שפת אמי ולה אני חייב הרבה מאוד.
    נחמד לגלות יצירות על יהודי רומניה ועולמם הייחודי.
    מיעטו לכתוב עליהם. תודה לך על הפרוזה המרגשת שלך.
    אלון אלטרס

  4. רונית ליברמנש ורדי

    תודה לכל המגיבים/מגיבות על הקריאות הרגישות והאמפתיות.
    בלה, גם את נגעת בנימים. ה"חום הבלתי נסבל בדימונה של שנת 60 ולאחריה היקשו מאוד על אמי אשת העולם הגדול, המשכילה (דיברה 8 שפות) והדעתנית". אמי נחתה היישר בת"א הודות לדודתה, שאירחה אותה לזמן מה. גם היא שלטה בשבע שפות. הקשה מכל מבחינתה היו גילויי ההתנשאות והגזענות. ההתנשאות של אחיות מוסמכות ילידות הארץ שהתפוגגה מרגע שאמי תיקנה לרופאים את הכתיב בלטינית :). הגזענות כלפי עולי המזרח, שהיא התקשתה להבין. העולם עבר טלטלות רבות במחצית הראשונה של המאה העשרים ואנחנו התוצר.

  5. בלה בר לב

    כתבת כל כך יפה על עולם שהיה ונעלם במחי יד אחת. הדמויות שלך מורכבות ומעניינות. ואילו את כצעירה בוגרת, שלמה ומפוייסת מסוגלת.להתבוננות אחרת, מזו של הילדה שהיית.
    נגעת אצלי בנימי נפשי, שכן הורי באו מבוקרשט. אבי היה במחנה עבודה, ואילו אמי נשארה בעיר. הם הכירו לאחר המלחמה ולאחר שסבתותי וסבי נפטרו. נולדתי לתוך כל המבוך הזה, ובהיותי בת כמעט 4 עלינו ארצה. תחושה התלישות והניכור ליוו את הורי זמן רב. החום הבלתי נסבל בדימונה של שנת 60 ולאחריה היקשו מאוד על אמי אשת העולם הגדול, המשכילה (דיברה 8 שפות) והדעתנית.

  6. חנה תדהר

    אוהבת את תחושת התלישות שהעברת באופן כה מדוייק ולא מתפלש, את ההעברה הבין דורית של אותה תלישות ואת התצפית שלך על עצמך כצעירה וכבוגרת, מפויסת יותר, מנוסה יותר, החלטית באופן רך יותר. אוהבת את האופן בו את כותבת.

  7. אביחי קמחי

    סיפור יפה ומעניין. כל במשפחות מעניינות בדרך שלהן, אך לא תמיד יש את המספרת /מספר שיכתוב בצורה מעניינת.
    תודה

  8. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    דמויות מורכבות ומעניינות שנתלשו מארצות מוצאם לחיים שונים, מנהגים, שפה, אקלים…יחד עם זאת הבאת את עצמך והרגשתך כלפי הדמויות שגדלת בצילן והפערים לא פשוטים, סיפור אישי יפה וקולח שנותן מבט חד ועמוק על הפערים. תודה רונית.

  9. ענת קוריאל

    סיפור יפהפה על עולם שהיה ואיננו עוד. המורכבות המשפחתית שהתהוותה לנוכח התקופה הכי שחורה במאה ה-20. מאוד אהבתי את התחלפות זוית הראייה של הילדה שלא אהבה את סבתה וגיבשה בבגרותה תובנות חדשות. איפה היינו אם לא הייתה בנו היכולת להשתנות? תודה על פתיחה שכזו ליום השבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *