* / אורית גולדמן

  •  
  •  
  •  
  •  
 
לֹא יָשַׁנְתִּי שָׁנִים
הָעֵינַיִם טָבְעוּ בַּיָּמִים הַשְּׁחֹרִים
שֶׁנִּפְרְצוּ סְבִיבָן. אוֹכְלִים מִשֶּׁטַח
הָרֹאשׁ הַנִּשָּׂא עַל יְדֵי גּוּף
כְּיֶלֶד הַנּוֹשֵׂא כַּדּוּר מְפֻנְצָ'ר
אֶל מִגְרַשׁ בֵּית הַסֵּפֶר הַסָּמוּךְ,
מְתַכְנֵן לִבְעֹט אַכְזָבָה
לְמֶרְחָק קָצָר.

ניקוד: יאיר בן־חור

3 thoughts on “* / אורית גולדמן

  1. אריק

    OMG.
    עם זאת, ילד הלוקח כדור מפונצ'ר למגרש המשחקים בחיים לא יבעט אכזבה. הדמיון, העזוז הגיל הצעיר – כל אלה הופכים את הכדור לאמיתי, עגל ומלא אוויר. לתחושתי ה"לוגיקה" המטאפורית והדמיון בין ראש וכדור הובילו לתוצאה רטורית זו, שלטעמי סותרת או חותרת תחת משא ה"עצב" העולה מהשיר.
    כתמי שחור עקב אי שינה די משתלבים עם ראיית כדורגל הבנוי מכתמי צבע שונים [סוגי עור שונים ]. בעיה נוספת היא ראיית נשיאת הראש על הגוף כנשיאת כדורגל למגרש, איכשהו התמונה הזו בעיניי מופרכת לגמרי, לא מצליח לראות ילד נושא כדור וגוף נושא ראש כתמונה דומה, אפילו המטאפורה איננה מתימרת להיות ריאליסטית, אבל היסוד האנלוגי בין נשיאת הראש ונשיאת הכדור, בין הכתמים השחורים סביב העיניים והיות הכדור, כדור ואח"כ מפונצ'ר כהיבט קיומי-מהותי של הכדור ושל המשחק העתידי, כל אלה הינם ביטוי פואטי ל-יאוש, אולי. מצב הראש כמטונימיה או כסמל לנפש, למצב רוח, למצב פוליטי, לראש השנה לעתיד המדינה המוקבל לכדור מפונצ'ר ולילד מרסק ישירות או בעקיפין את יסוד האומללות בהיותו מצחיק מאוד. אחת מהמגיבות כתבה שזה "לטווח קצר", שזו בדיוק החתרנות המושלמת תחת עמדת הדוברת השירית הבאה בשורות הראשונות.
    לא אהבתי את השיר, לטעמי הוא לא שלם, לא "נחשב ולא מבוצע עד תום". עם זאת בקריאה אירונית או פארודית הוא מקסים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *