שוטה הכפר ממונטניולה / עודד פלד

  •  
  •  
  •  
  •  

 
מוֹנְטַנְיוֹלָה הוא הכפר של הרמן הסה. שם כתב את "שָׁעוֹת בַּגַּן," פואמה נפלאה החובקת שמיים וארץ בנשימה אוהבת אחת, במחזורים של עבודת אדמה, עונות השנה, זרעים, צמחים, פרחים; אבל הדרך לכאן אינה סוּגָה בשושנים. כלומר, מכפר גָּאִיס, קנטון סט.גָאלֶן שבצפון-מזרח שוויץ, עשר שעות מפרכות של מסע בטרמפים [לא בכבישים המהירים, שוטרים אדיבים דואגים להוריד אותך מהם], אל ההר האדיר הזה, סמוך לאגם לוּגָאנוֹ, על גבול איטליה.
והנהג האיטלקי – סוף-סוף שפה ים-תיכונית חמה, מלווה בתנועות ידיים נרגשות, לאחר שבועות ארוכים של גרמנית-גרמנית-גרמנית בדיאלקט מקומי, מִבטא כבד, מִקצב איטי, היגוי מאופק – מוריד אותך בחושך, מתחת לגשר, ומשרטט לך קיצור דרך. טיפוס איטי על מרבדי שרכים של כמעט-חורף ממשמש ובא, חציית גדר אסורה, נביחות כלבים, ואחר כך הצומת והעלייה התלולה [חלקה ברגל, חלקה בטרמפים] בהר הנפלא הזה, הזרוע כפרים-כפרים, אל מונטניולה.
לא. אין צורך לחפש את הקבר. אתה מבין זאת מיד. כלומר, שער בית-הקברות פתוח ואפשר להיכנס גם בשבע בערב בלי לעורר חשד. אבל לשם מה? אם הֶסֶה ניסה להעביר בספריו תורת-חיים, הרי שֶׁ – אמת, בשנות השישים היתה לו פריחה נהדרת; להיט מבוקש על רקע מהומות הסטודנטים בקֶנְט, בֶּרְקְלִי, נָאנְטֶר והרובע הלטיני; אבל מה ביקש לומר, בעצם? שמיים וארץ. קמח ותורה. כמו בזֶן, במיתוסים עתיקים, בחסידות, בקבלה, אצל הדרווישים הסוּפִים.
ואם קיבלת, אפשר שתינתק מהגיגי תמרור המסע הזה ותצלול אל תוך הסובב אותך. בתים קטנים, בתים גדולים. בקתות אבן קטנטנות, וגם וילות-פאר שמכוניות ספורט איטלקיות הדורות [אַיי-יַי-יַי, מָזָרָאטִי, לַמְבּוּרְגִינִי] ואמריקאיות ארוכות חונות לצדן. כביש ראשי ברוחב של סמטה עירונית ממוצעת, בית-הארחה עשרים כוכבים לתיירים עשירים, וממש מולו – בית-קפה ישן, לשם נכנס כותב שורות אלה, מתיישב בפינה, מזמין אספרסו וחושב כי טוב, כי באה מנוחה ליָגֵעַ.
חבורת קשישים בשולחן הסמוך. חלקם שולחים מבטים חומדים לעבר בעלת הקפה והחזה הנדיב, חלקם מגניב מבט אל הזר התמוה שהזדמן למקום ומגלגל לעצמו סיגריית גָּלוּאָז, בוהה במפות המשובצות. ואז מתחיל האֶקְשֶׁן. קריצות, מלמולים באִיטָלְיָאנוֹ, ושוטה הכפר מתנודד בדרכו אליך ומתיישב לצידך. צחנת אלכוהול נוראה. מלמולים מקוטעים. "קוֹמוּנִיסְטָה!" תוקע לעצמו אצבע בחזה. "קומוניסטה!" ואיכשהו, תוך שימוש בתערובת מבולבלת של איטלקית וספרדית רצוצות ועילגות, אתה קולט שהשיכור העתיק הזה היה חבר מחתרת שלחמה במוסוליני בימים החוּמים ההם, שנות הבלהה והתופת של מלחמת העולם השנייה. אחר כך עזב. הגיע לכאן. ועכשיו מזמין שתי כוסיות ומפזר ביד רועדת כמה סיגריות על השולחן. צחקוקים בשולחן העתיקים. האיש מדבר נוֹן-סְטוֹפּ ולך תדע מה הוא רוצה. אחר כך: "קומוניסטה?" [שולח אצבע מהירה לעברי]. מהנהן אליו חזרה. חיוך רחב מתפשט על פניו הצמוקות, חרושות הקמטים. "קוֹמוֹ וָא?" "נוֹן צֶ'ה מָאלֶה." משפט שצץ בזיכרון מרומן ישן של חנוך ברטוב: "מה שלומך?" "לא רע."
טוב, עכשיו הוא מתרגש ממש. מצליח לקום על רגליו, איכשהו, גוחן לעברי ומדביק לי נשיקה מצלצלת על שתי הלחיים. בשולחן הסמוך גוברים הצחקוקים [הוא תפס פראייר], ואצלך, כמובן, הרהור בזק – לשמור על הישבן, לשמור על הישבן. מי יודע, אולי הוא חי עם עֵז עכשיו, תרנגולת, אספרגוס? ומגיע הזמן לקום ולצאת משם. האיש הולך וכושל, כושל והולך, וצריך לנווט אותו בכביש הצר, שלא ישים רגל בטעות לאיזו לַמְבּוּרְגִינִית-נאפופים. דרך ארוכה, מתפתלת, קור מחלחל בעצמות, ומתגנב שביב תקווה שיציע מקום לישון [רק מה, הישבן, הישבן]. הוא מתנודד כמו חֲסָקֶה עם משוטי יי"ש והשד יודע, אולי לא זוכר בכלל את הדרך. מגיעים לבית עזוב. מכניס אותי פנימה. מצביע על פינה במעלה המדרגות. חשוך. אפשר לסגור את הדלת ולהתחמם. "סִילֶנְסִיו,ֹ" הוא מסביר. כאן צריך לשמור על השקט. ואז אתה מבין שהמִבנה הזה ממוקם בדרכו הביתה. מבקש ליווי. "סוֹלוֹ, סוֹלוֹ מִיוֹ." חי לבד, האיש, ולא בוטח באף אחד.
שוב מסע פתלתל בסמטאות צרות, בין גינות קטנות, אדמה תחוחה מרופדת-עלווה, ולאורך כל הדרך נאום חוצב אדי אלכוהול: סטאלין – מָאלֶה [רע], ברז'נייב – פּוּטָאנָה [זונה], פִידֶל – אוֹמְבְּרֶה [גבר], טְרוֹצְקִי, צֶ'ה, מָאוֹ – כנ"ל. קומוניזם זה אנשים פשוטים, אה?
חיבוק ועוד חיבוק ומגיעים לפשפש קטן. שביל חצץ מוליך אל בית אבן גדול מאחור. האם הגיע למקום הנכון או פשוט עבד עלַי? חיבוק אחרון. נשיקת פרידה קוֹמָרָאדִית על שתי הלחיים, והאיש כושל פנימה. אתה חוזר אל הבית העזוב. מעביר את השעות הקטנות של הלילה בנים-לא-נים, כורה אוזן לכל זנב-רחש. עם אור ראשון מתחיל המסע מַטָּה. אתה מתחמם מהר. האנטנה הענקית בראש ההר ממשיכה להבהב, ובחצר אחת הכנסיות הקטנות, בסמוך להצטלבות הדרכים של ליל אמש – מזרקה. עכשיו לשטוף פנים, לגלגל סיגריית גלואז טובה ולהתגלץ' ללוגאנו שעל שפת האגם. קפה וקרואסון בפראנקים אחרונים ויציאה לטרמפיאדה הסואנת.
בוקר, להפוך תקליט לצד השני, לעמוד בשפת הכביש ולהרים אצבע עיוורת. עוד מעט יגיע יוגוסלבי נחמד במשאית ענק וייתן לנמנם עד אמצע הדרך.

2 thoughts on “שוטה הכפר ממונטניולה / עודד פלד

  1. אריק

    גילית שזה כבר פורסם בקפה דהמרקר – http://cafe.themarker.com/post/1059490/.
    וטוב שפורסם בשנית. מרתק הקישור ההומוריסטי שערכת בין ההומופיליות של הסה [ חו"ח הומוסקסואליות- נרקיס וגולדמונד ] לבין ההגנה על הישבן הלא מאוים.
    ממואר מקסים, לא קורא יותר כאלה כמעט, לצערי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *