שירה

אבנים אדישות / רון גרא


לֵילוֹת הַקַּיִץ.
הַיָּמִים הַיָּפִים
הַפְּסִיעוֹת בַּלֵּילוֹת
הָעֵינַיִם הַשּׁוֹרְקוֹת
הָאֵשׁ שֶׁבָּעֲרָה
הַדְּלָתוֹת הַפְּתוּחוֹת.
 
הַגּוּף שֶׁהָלַךְ בִּדְרָכָיו הַקְּפוּצוֹת
שֶׁיֶּדַע נָשִׁים שֶׁהִצְטַנְּפוּ בִּסְבַךְ
שְׂעָרִי הֶעָרוּם וְהָיִינוּ בָּשָׂר אֶחָד.
עַתָּה.
רַק אֲבָנִים אֲדִישׁוֹת מוּטָלוֹת
מְעַרְטְלוֹת אֶת עֶלְבּוֹן יָמַי.

5 תגובות

  • חגית מנדרובסקי

    שיר שמשלב בין חדוות העלומים ומשוב הנעורים לתקופה של התבגרות ואף הזדקנות. אמת כואבת וקשה שמכה ללא רחם דרך המלים. מעוררת הזדהות וגם חמלה לגוף המתמודד לצד הנפש… תודה לרון המקסים על עוד שיר עמוק ונוגע.

  • מרגו פארן

    מילות השיר לוקחות אותנו איתן, ואנו מטיילים ורואים את הימים הצעירים ואחר כך גם את הימים המאוחרים

  • לאה צבי (דובז'ינסקי)

    האש שבערה, הגוף שהלך בדרכו, מה שהיה בעבר לעומת העלבון של היום, שיר יפה וכואב וכמובן מעורר הרבה הזדהות, תודה רוני !

  • אריק

    רק עכשיו הוזכרה לי ההיא אבישג, ומשמה נזכרתי בשערו הנהדר של אבשלום שהביא למותו, ונדדתי לשערו של הדובר, שהוא ערוּם, כלומר, ערמומי. שיער אצל שמשון סימן לגבריות העל-טבעית, אותו שיער שקצצה דלילה החכמה, קצצה וסירסה את הגבר החזק מכולם.
    והנה הדובר שלנו לכד נשים בשערו הערום, הערמומי, כלומר בגבריותו הערמומית, שהרי השיער הוא סמל מחד גיסא או מטונימיה מאידך גיסא לגברותו ולגבורתו.
    דן אלבו כתב מעליי: "תיאור נאמן למסעותיו של הגבר בין נעוריו ובגרותו. שיר הגות החופן בה בעת ערגות תאווה." השיר רחב מאוד ופרוץ, מה שחוקרי ספרות אוהבים לקרוא לו "מפולש", להרבה קריאות ולהרבה הבנות. המבט אפִּי [ רחב, ראיית מכלול ופרט בתוכו ], ומלא שמחה וגאווה – הבית הראשון, שבהתאם שורותיו קצרות והמקצב מהיר מאוד.
    הבית השני עובר למבט בפרט מתוך המכלול [ אחד המאפיינים הבולטים של השירה/הסיפור האפי/המיתי [ ראה רומחו של אכילס, או פתיחת "מתי מדבר" של ביאליק ] – הגוף והאבנים. השיער הוא זכרון מהבית הראשון, שבא ליצור את הניגוד ההכרחי בין היה היה לבין הווה ההווה.
    ועצוב לשמוע שהדובר תופס את האימפוטנציה שלו כמוות, וכך הוא מכנה גם את שירו, שהרי אבנים אדישות, הן המצבות על קברו, על חייו. השורה האחרונה היא מיקסום [ בשפת הכלכלה המודרנית ] של המוות, שהוא גם עלבון, שהרי העירטול שלו הדובר באינאונותו, עם גופו חסר היכלת, המיניות, או כל דבר אחר ששבה נשים בסבך שערו. צריך גם לזכור את "לב של אבן" מחד גיסא או "אבנים עם לב אדם" מאידך גיסא.
    האם הארמז או ההדהוד הזה לשיר נצחון מימי ששת הימים אמיתי? האם הוא מעלה אפשרויות מעבר לשיר הקונקרטי-הסובייקטיבי? האם אטעה בפרשנות אידיאולוגית מוגזמת כביאליק לשיריו לשיריו האישיים?

השאר תגובה