HOMELAND / רונית ליברמנש ורדי

  •  
  •  
  •  
  •  
 

מאי 2020. יומן מגפה

והחורף התארך ופלש לאביב. והאנקדוטה הראשונית בדבר ספינת הקורונה שעגנה מול חופי יפן הפכה בתוך חודשיים למגפה. ולאחר מכן הרחבה ההומה תחת חלוננו התרוקנה. ולאחר מכן חודשיים וחצי של מגבלות תנועה במרחב. המשכנו לנוע ברחובות הריקים. לוחמה אורבנית. ותוך כדי כך התחלתי לתרגל צ'י גונג והמשכתי לתרגל יוגה והפנמתי את הסגר. והסגר נעשה פנימי. חלקיקי קורונות אנושיים נטולי מסכות פנים מסכנים אותי כעת. הרחבה מתחת לחלון המוגף שוב מצחינה מריחות ורעשים וקולות רמים מדי.
החוץ נעשה פנים והפנים חוץ. ובקרוב תיפתח הבריכה לרווחה ובשלב כזה או אחר אחזור לשם.
ובינתיים המיזנתרופיה נעשתה לגיטימית ואני מתענגת על כך עד מאוד.
וגם על ארבעת ספרי הספרייה שהצלחתי לשאול בשבוע שעבר (מתוכם שניים נוספים של טאנה פרנץ').
רף הסובלנות שלי לחנופה ולכתיבה יומרנית וחנפה, התאייד.
ברביעי שעבר ביקשתי שיגזזו לי פוני נזיר קצרצר.
והתפללתי לשלומה של היקרה מכל.
והמגפה תסתיים או שלא, תתחדש או שלא.
ומתישהו נעבור הלאה מכאן.
כי עיר הולדתנו האהובה לשעבר היתה ואיננה עוד. עיכלה אותנו בנסותה לדרסנו השכם והערב, בפערה בורות אינספור ורכבות ומדרכות – גורסת
גורסת
גורסת –
עד שפלטה. הלאה, הלאה מכאן. תְּחוּמִים בעל כורחנו במה שכינינו פעם "מולדת", זו עם שלמת הבטון והמלט, הרבה יותר מדי מלט – הלאה אל מחוזות השקט השפויים יחסית.
*

6 thoughts on “HOMELAND / רונית ליברמנש ורדי

  1. דן אלבו

    האם זהו ממואר או מסה קצרה, אני שואל את עצמי. הטקסט מעלה בעיות קיומיות רבות. אשר להיבט המסאי בטקסט, בסופו של דבר, גוש דן יתפקע מצפיפות, פיח, רעש, פקקים, ואקולוגיה ירודה, מחירי דיור מופקעים, ואוכלוסייתו בחלקה או ברובה תצטרך להדרים "ולכבוש" את הנגב, בהתיישבות כפרית -מושבית שתעניק לה דיור זול ואיכות חיים מעולה. הממשלה תצטרך להשקיע בבאר שבע מיליארדים כדי להפוך אותה לכרך גדול, (כמו תל אביב), שישמש מנשא לכל ההתיישבות החדשה בנגב. מחירי הדיור המופקעים מחוללים תהליכי הגירה של ישראלים צעירים לברלין, קנדה, ועתה לליסבון. נדמה לי שהחלופה להגירה לחו"ל היא התיישבות בנגב. תהליך המעבר לנגב יתפוס תאוצה רק כאשר הציבור החילוני המרוכז בשפלת החוף, הציבור שאינו שוקל עזיבה והגירה לחו"ל מסיבות דתיות וציוניות, יגיע למסקנה דומה.

    1. רונית ליברמנש ורדי

      הי דן. הכתיבה שלי היא ממוארית בשילוב תובנות פולמוסיות (ספרי 'פגומות', שראה אור בהוצאת פרדס, למשל).
      חוששת שאתה טועה. ילידי תל אביב בגילאי הביניים צפונה, לא עוזבים משום שאין בבעלותם דירות. שכן דור ההורים, בני המעמד הבינוני של פעם לפני שרוסק על ידי השליט שדוגל בקפיטליזם מילטון פרידמני, סייע.
      החזון בן גוריוני של יישוב הנגב לא קוסם לאנשי המרכז שאנחנו מכירים. שכחת את השרון ואת אזור פרדס חנה כרכור :_).
      וה"ציבור" היה שמח להגר, אבל לא תמיד זה אפשרי מסיבות משפחתיות כאלה ואחרות.
      חג שמח יחסית.

  2. רונית ליברמנש ורדי

    היי אריק,
    כפי שכתבתי בתגובה לרחל. אם המולדת איננה עוד בבחינת מולדת, ואם המטרופולין המסוים יהיה נעים למחיה בעוד כעשור (מוטל בספק), הרי שבררת המחדל שלנו היא מעבר אל השקט והירוק.
    אזכור שלמת הבטון היה אירוני. יתכן שלא הובן כהלכה.

  3. רונית ליברמנש ורדי

    רחל יקרה. בחרתי בכותרת הומלנד משום שלא רק עיר ההולדת השתנתה. חשה גולה במולדתי.
    תודה רבה וחג שמח:)))

  4. אריק

    בהיותי יליד עיר אחרת, שכבר עשור או יותר אינני טורח לבקר בה, אני מתקשה לתאר את השינויים שהתחוללו בה, לפני הקורונה ואחרי הקורונה. בעיר בה אני חי כיום, נתמזל מזלי ואני חי ברחוב צדדי, בו השקט רב על הרעש, המופר מדי פעם רק בצפירות משאיות אספקה לסופר בקצה הרחוב החד סטרי, או צפצופי נהגים.ות חסרי מנוח.
    ויחד עם זאת הצלחתי להזדהות עם הקו הבסיסי שבממואר הזה, בתובנה העמוקה שעולה ממנו על התפוררות שהי,ה ואולי מעבר אל שיהיה, אבל עדיין נטול שם, גיבוש קונצפטואלי או אפילו רגש מסוים ביחס אליו.
    ובאשר לשלמת בטון ומלט – מזמן הפסקתי לאהוב שיר ילדות זה, שלטעמי אופיו הפטישיסטי-אירוטי מעורר חלחלה בפאשיזם הטמון בו.
    חג שמח 🙂

  5. רחל בכר

    יש לי הרגשה שהפנמת הסגר חלחלה עמוק לתוכנו והמרחק יישמר גם בימים כתיקונם (לכשיגיעו).
    השתנינו. יש לפני הקורונה ואחרי, הסרת המסכות מעל הפנים כנראה תישמר כאופציה כמו בסין, גם כשיתירו לנו להסירה באוויר הפתוח.
    "כי עיר הולדתנו האהובה לשעבר היתה ואיננה עוד. עיכלה אותנו בנסותה לדרסנו השכם והערב, בפערה בורות אינספור ורכבות ומדרכות – גורסת" ממחיש לגמרי את התחושות. מה שהיה הוא לא מה שיהיה.
    חג שמח יקירה.

להגיב על דן אלבו לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *