שממיות / יאיר בן־חור

  •  
  •  
  •  
  •  


בַּשְּׁמָמָה הָאוֹרֶבֶת
שְׂמָמִית מִזְדַּחֶלֶת בְּצָהֹב
חוֹלוֹת מְעֻרְפָּלִים מַגְבִּיהִים הָרִים עַרְפִלִּיִּים
וְרוּחַ חֲרִישִׁית רוֹחֶפֶת עַל פְּנֵי הַמֶּרְחָבִים.
בֵּינוֹת לַשִּׂיחִים נֶחְבָּא לוֹ צֶמַח עִקֵּשׁ
צָחִיחַ צוֹמֵחַ בַּטְּרָשִׁים בֵּין הַמּוֹקְשִׁים.
 
בַּשְּׁמָמָה הַצּוֹרֶבֶת
שְׂמָמִית עַצְמָאִית זוֹחֶלֶת בְּלָבָן מַאֲפִיר
עַרְפִלֵּי הַלַּיְלָה עֲלוּפִים מֵהַחֹם הַכָּבֵד
סַלְעֵי מַחֲלֹקֶת שׁוֹבְתִים עַל אֵם הַדֶּרֶךְ.
אַבְנֵי יְרֹקֶת, עָלִים מֻצְהָבִים בְּגָוֶן מִשְׁתַּלֵּט
חֹם לוֹהֵט מְלַהֲטֵט, שׁוּם דָּבָר לֹא בּוֹעֵר.
 
יְשִׁימוֹן מִתְעוֹרֵר, פּוֹקֵחַ עֵינַיִם עֲצוּמוֹת
אוֹר מִשְׂתָּרֵר, מְשַׁחְרֵר מִדּוֹת מְעֻקָּמוֹת
דְּקָלִים בַּצַּמֶּרֶת מוֹעֲכִים כַּפַּיִם בְּתִפְזֹרֶת
חַמָּה מִתְבָּרֶרֶת מוֹרַחַת אֹבֶךְ הָבִיל מִקְּטֹרֶת
מַבְהִיל מַהְבִּיל הַיּוֹם עוֹבֵר עַצְלָן וַחֲסַר כֹּחַ
לֹא נִשְׁאָר רוּחַ לְאַוְרֵר, שְׂמָמִיּוֹת נָמוֹת עַל
כִּסֵּא לָבָן נֹחַ.
 
וְהַמֹּחַ רֵיק.

12 thoughts on “שממיות / יאיר בן־חור

  1. לאה צבי (דובז'ינסקי)

    אהבתי את הדימויים ומשחקי המילים, שיר שבכל קריאה מתגלה תמונה שונה. שיר נפלא !

  2. אריק

    אני בעד כתיבה אפית-תיאורית, [פואמה קוראים לסוגה הזו ] רחבת מבט, הרואה כנשר את "הכל", וגם את הפרט הקטן ביותר, זחילת השממית, או הצבע שלה, שמשתלב בצבעו של המדבר.
    והמדבר הוא חזות הפשרה, בה כל סלע הופך לבסוף לחול, ורוח חרישית נושבת על פני סלעי מחלוקת.
    נדמה לי שאפשר לקרוא את השיר כשיר אלגורי, כשיר מטאפורי [ כמו שנכתב בתגובה מעליי /מתחתיי ]. היסוד התיאורי החזק בשיר [ אין כמעט יסוד נרטיבי למעט התנועה ה"טבעית" בטבע, שאיננה נרטיב] מכיל רמזים אל עולם שונה ואולי גם זר למדבר : בין מוקשים, סלעי מחלוקת, כסא לבן, יום עצלן, מח ריק. המבט בחפצים או העלאת ניבים עבריים רבי משמעות [ סלע מחלוקת ] מובילים בהחלט אל דיבור "נבואי" בסגנון אליהו הנביא, שברח המדברה, האם את זה ראה שם?
    מצא חן בעיניי השימוש הרב בהומונים [ צימוד ] שאהוב היה על משוררי ספרד וממשיכיהם: מבהיל – מהביל, ויש עוד כמותם בשיר. הצימוד, לענ"ד, היה אחד האמצעים שעזרו למשוררי ספרד לברוח מקופסת הקונווציה, הוא היה הטרום-חרוז נושא משמעות שמאפיין את שירת ההשכלה ובוודאי את שירת ביאליק או אלתרמן. כך גם השיר מתעשר – ללא מלל נוסף, בעומקים סמנטיים או אלגוריים נוספים.. שהרי מבהיל – וכל הקודם מבהיל [ אפילו הרוח החרישית..] מהביל בעוצמת החום, להט השמש הצהובה המכָּה את האדמה. החיבור הזה, באמצעות הצימוד מחבר את מרכיבי השיר.
    ואחרון, [ אין לי בכלל מושג אם הארמז, אלוזיה, אינטרטקסטואליות, שאני מוצא עבר בדעתו של הכותב הביוגרפי, אבל המלים בשיר מובילות-מאפשרות גם קריאה כזו]: השיר מזכיר לי קצת את "מתי מדבר" ואת "עץ הזית". הראשון של ביאליק המתאר בפואמה פילוסופית-היסטורית את התשתית של עם ישראל, הנעוצה במיתוס דור המדבר שלא זכה לעלות לארץ המובטחת, והשני של אלתרמן מתאר את מאבקו של עץ הזית, שוב סמל יהודי עתיק מאוד, לשרוד על אדמת הטרשים שהשמש ממש "מבשלת אותה". המדבר הוא כור המצרף של הישראליות בעבר ובהווה.
    האם השיר הזה אופטימי? פסימי? – איך השיר מסתיים: והמוח ריק.

  3. רון גרא

    אחד השירים היפיפיים שקראתי לאחרונה., שממה אורבת, צורבת, ישימון מתעורר, השממית מזדחלת,, הופכת עצמאית,
    חַמָּה מִתְבָּרֶרֶת מוֹרַחַת אֹבֶךְ הָבִיל מִקְּטֹרֶת
    מַבְהִיל מַהְבִּיל הַיּוֹם עוֹבֵר עַצְלָן וַחֲסַר כֹּחַ
    לֹא נִשְׁאָר רוּחַ לְאַוְרֵר, שְׂמָמִיּוֹת נָמוֹת עַל
    כִּסֵּא לָבָן נֹחַ.
    והמוח ריק!!!!

  4. רחל בכר

    ברור שאין מדובר בשממית הבית, שעל פי אמונה טפלה היא מביאה מזל טוב.
    בשיר היפה הזה, השממית פעילה בלילה, אז מתרחשים כל המארבים והציד ואולי מדגישים את חוסר "תמימותה" ומבטלים את החיבה שנוטים לה בשל התועלת שהיא מביאה בבית.
    הצלחת לגרום לי לחוש את החום הקשה מנשוא (כמה שאני סובלת בקיץ) בעזרת פלטת הצבעים החמה.
    אהבתי את השימוש בפונולוגיה במילים שממה/שממית לוהט/מלהטט.
    בקיצור, אהבתי.

  5. עפרה בן-עמי

    תודה רבה על השיר הזה. כדימוי מפותח ומתגלגל על מצבן של השממיות הוא החזיר אותי לביקור במחלקת טיפול נמרץ נוירולוגית של בני אדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *