שירה

אובדן (לאליזבט בישופ) / אפרת אביב


דְּבָרִים רַבִּים אִבַּדְתִּי בְּחַיֵּי:
כַּרְטִיסִיָּה כְּתֻמָּה שֶׁל אוֹטוֹבּוּס "דָּן"
בַּכִּתָּה הָעֲשִׂירִית.
שָׁנָה לִפְנֵי כֵן אִבַּדְתִּי
בִּנְסִיעָה קְצָרָה
מִטְרִיָּה אֲפֹרָה
וְזוּג נָאֶה שֶׁל כְּפָפוֹת.
בְּגִיל שֵׁשׁ אִבַּדְתִּי גְּלוּיָה מְצֻיֶּרֶת
שֶׁצִּיְּרָה לִי אִמִּי,
וּבְגִיל 27 אִבַּדְתִּי אֶת אִמִּי עַצְמָהּ.
בְּגִיל 39 אִבַּדְתִּי אֶת עַצְמִי פַּעַם אַחַת, בִּפָּלִירְמוֹ.
קָרָה גַּם שֶׁאִבַּדְתִּי שָׂפָה,
אֵינִי זוֹכֶרֶת אֵיזוֹ,
וּבְפַעַם אַחֶרֶת אִבַּדְתִּי מַחְשָׁבָה.
בְּכָל יוֹם זוּגִי אֲנִי מְאַבֶּדֶת גַּעְגּוּעַ
וּבַיּוֹם לֹא זוּגִי- מְאַבֶּדֶת זִכָּרוֹן זָקֵן.
קוֹרֶה שֶׁאֲנִי מְאַבֶּדֶת אֶת חֶשְׁבּוֹן הַחַשְׁמַל,
אַךְ מֵעוֹלָם לֹא אִבַּדְתִּי אֶת הַכָּרַת הַתּוֹדָה.
בְּגִיל 17 אִבַּדְתִּי שֵׁם שֶׁל סֵפֶר
וּבְגִיל 28 – אֶת תָּכְנוֹ.
כְּשֶׁהִתְחַתַּנְתִּי אִבַּדְתִּי חֵרוּת
וּבַלֵּדָה הָרִאשׁוֹנָה,
אִבַּדְתִּי עֲקֵבוֹת שֶׁל חֲבֵרָה.
בְּיוֹם הָעַצְמָאוּת שֶׁל 84' אִבַּדְתִּי מַטְבֵּעַ
וּמָצָאתִי אוֹתוֹ בֵּין קִפְלֵי הַבֶּגֶד בְּיוֹם הַמָּחֳרָת.
בִּשְׁנַת 95' אִבַּדְתִּי רֹאשׁ מֶמְשָׁלָה
וְהַיּוֹם בַּבֹּקֶר אִבַּדְתִּי,
לַחֲצִי שָׁעָה,
אֶת הַשִּׂמְחָה.
 
אָמָּנוּת הָאִבּוּד
אֵינָהּ קָשָׁה:
יֵשׁ לִזְכֹּר
שֶׁאֲבֵדָה הִיא כְּמוֹ מִלָּה,
הִיא תָּמִיד מַגִּיעָה לְמָקוֹם כָּלְשֶׁהוּ.
יֵשׁ אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ מַרְגִּיעַ בְּאָבְדָן,
כְּשֶׁהוּא הוֹפֵךְ לְאָמָּנוּת.
וּבְכָל זֹאת,
הָאָמָּנוּת הַזֹּאת
גּוֹרֶמֶת לִי
לְאָבְדַן אֵמוּן.

5 תגובות

  • אריק

    קראתי בענין רב את קטלוג האובדנים או האבדות. אין אבדן אם כאבוד שם של ספר, אני חושב. אחר כן בררתי ביני לביני בכרוניקות הידועות את התאריכים שננקבו בשיר' ושמתי לב שבשיר היסוד של ה"רשת" הפוסטמודרנית , הריזום הוא התקף בניגוד יסוד ה"מדרוג" שמאפיין את המודרניזם, [מבנה על מבנה עומק]. כך הבלבלת בין אופי החפצים האובדים או בין המושאים האובדים או בין אובדן הסובייקטים מחזיר ליום ראשון הבריאה בה השפה טרם זכתה למיון ולאפיון אנושי [ תן שם לכל חיה!] מתגברת והופכת את הכל לשטוח, אחיד ובעל ערך אחיד.
    וכמו להדגיש אולי את הנסיון הפוסטמודרניסטי ואולי הארס פואטי בטקסט, חלקו השני של השיר,חלקו הקצר, חלק ה"מסקנה" מטיול ברשת הפוסטמודרניסטית [ השם המכליל לתבנית הרשת שאינה מפרידה וממיינת הוא – ריזום, שורש ] מדברת על "אמנות האיבוד" [ מה שהזכיר לי את השיר של פגיס על הפֶּסל, או תהליכי יצירת סרט באמצעות גזירה, עריכה, הדבקה – מונטאז' ] ועל חפיפה בין אבדה לאובדן, השפה הקיימת עדיין מבחינה היטב בין אבדן לבין אבדה. סה"כ מילה, זה הכל.
    אמ-מה, הטוריים מסיימי השיר מדברים על האמנות הזו שגורמת ל "אבדן האמון", במלים אחרות "אֶבֶל" במלים עוד יותר אחרות – הצהרה פילוסופית מובהקת שמתאימה לסופיסטים ביוון, לפוסטמודרניסטים כמו רורטי, או לחובבי הדהקוסטרוקציה מבית מדרשם של פוקו, דרידה, לווינס ולאקאן, חביבי העלית הישראלית האקדמית.

  • טליה

    קראתי בעניין רב את היצירה,הנושא כבד אך הכתיבה סוחפת,מרתקת וקלה.
    עקבתי בסקרנות אחר האובדן הנוסף המתגלה
    בכל שורה,
    אהבתי מאד את התיאורים הציוריים מאותו עולם
    והכביכול מציאותיים.
    סוף השיר, הותיר אותי מהרהרת בכובד ראש
    במורכבות החיים ובהתיחסות הכלל והפרט למושג אובדן.

השאר תגובה