* / עדי זקס

  •  
  •  
  •  
  •  


בֵּין הַסְּדָקִים
שֶׁל הַדְּמוּת הָעַתִּיקָה
שֶׁבָּנִיתִי בַּעֲצָמַי
חָדְרָה הַשֶּׁמֶשׁ
וְשָׂרְפָה הַכֹּל.
 
אַחַר כָּךְ נִשְׁאַרְתִּי עִם נֶשֶׁל הָעַצְמִי הַלֹּא רֵלֵוַנְטִי
רַעֲיוֹנוֹת מְרַחֲפִים
זִכְרוֹנוֹת יַלְדוּת
תּוֹדָעָה מִתְבּוֹנֶנֶת
נְטוּלַת צִפִּיָּה
לְלֹא פַּחַד
מְחֻסֶּרֶת תִּקְוָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

4 thoughts on “* / עדי זקס

  1. תמי

    קראתי את שירך וחמלתי. הן על הדמות בבית הראשון של השיר והן על מה שנותר ממנה.
    הראשונה, עתיקה, יש בה סדקים. והשמש, החיים? מעכלים אותה. וניתר נשל. וגם הוא לא רלוונטי, למרות שיש בו זכרונות, רעיונות ותודעה מתבוננת.
    מדוע הוא לא רלוונטי? האם כי לא מספיק להיות נשל? כי הנשל מסיים תהליך כי הוא עשה את שלו? האם זו תחושת הזיקנה? האם מכאן גם אני מגיעים לסוף דברי הכותבת, ללא תקוה?
    תודה על השיר מעורר המחשבה

  2. אריק

    נשלי נחש דקים, שקופים ומתפוררים, עם העלמותם, נשאר נחש גדול יותר, חזק יותר.
    אם נחש הוא סמל למיניות מחד גיסא ולבריאות, לרפואה מאידך גיסא, הרי השיר נטול השם הזה בהחלט "משחק" בסמבוליקה המורכבת שלו, בטח בתחום הפסיכואנליזה [ פרויד, יונג וכל שיטה העוסקת באנליזה עמוקה המתיחסת גם לחלומות, וגם העיסוק ב'עצמי' המאפיינת את הפסיכולוגיה ההומנית מבית מדרשו של מסלאו, וכן את הפסיכולוגיה החינוכית שאחד מדבריה הראשיים הוא פיאז'ה ], ובטח בתחומי דת קדם מונותאיסטיים ופוסט מונותאיסטים כאחד.
    המרתק בשיר אינו "סקירת יסודות הפסיכולוגיה המערבית" אלא ובעיקר הכפפתן לנירוונה ההודית, כפי שמופיע בסיום השיר:
    תּוֹדָעָה מִתְבּוֹנֶנֶת
    נְטוּלַת צִפִּיָּה
    לְלֹא פַּחַד
    מְחֻסֶּרֶת תִּקְוָה
    אין פחד ואין תקווה בנירוונה, יש היות ב"עכשיו" נצחי. כנראה, כדי להגיע ל"היות עכשיו כתודעה מתבוננת" ישנה חובת ההתנשלות, ככל חרק או נחש. שריפת השמש היא המקבילה או רפרור ל – אור היום המחטא, או לפניקס הנשרף ועולה מן השריפה או כמובן לסמלי הבריאה וההרס הקשורים בשמש.
    מבחינה ספרותית זה שיר פשוט מאוד המבוסס על רמז [נשל ] ועל ניסוח מ חדש של עקרונות הבודהיזם בסגנון מערבי. תבנית קיטוע השורות טובה מאוד, וגם חלוקת הטורים בין שני הבתים מוצלחת ביותר. מרכיב נוסף שיש לקחת מהשיר לתבנית האידיאית של השיר [ זה אינו שיר לירי, במובן שאנו רגילים לו, זה שיר פילוסופי-תרבותי עם נגיעה של "אני" ] הוא: דמות קדומה, קדם = מזרח אבל גם עתיק וגם המקום ממנו זורחת השמש.

    1. אריק

      "דמות קדומה, קדם = מזרח אבל גם עתיק וגם המקום ממנו זורחת השמש."
      כאן ראשו של הקורא המציא לו מילה, שהסתדרה נהדר עם כיוון ההבנה שלו את השיר, אבל לא מופיעה בשיר. דמות עתיקה היא הצירוף הנכון. כלומר השיר אינו מחבר בין קדם לבין הקורה בשיר, אלא ודווקא בוחר בעתיקה, שאין בה רפרור למזרח, או לשמש.
      עם זאת, העתיקות והתפוררותה וחדירת קרני השמש שלבסוף שורפת מצביעים על תהליך השינוי אותו הצגתי בפירוט בטקסט הקודם שלי. ויש בהחלט מקום לברר מהי אותה "עתיקה" ומהו תפקידה ב"עכשיו" המותיר את הנשל כ"לא רלוונטי" שאתו כל מרכיבי ה"עתיק" [הביוגרפיה] נמצאים יחד בהוויה של נירוונה.
      ברור שהשיר אינו מציין מהי אותה ישות חדשה שנולדה מתוך התפוררות ושריפה של העתיק. כאן אני ממש נגרר לפוטוריזם ולמניפסטים של מארינטי, ואולי אולי המוות הוא אותה ישות חדשה, נקיה ונטולת כל מהות שאפשר לשיים אותה.

  3. רחל בכר

    שאלתי את עצמי, מדוע הבחירה בדמות עתיקה וסדוקה שממילא סופה ידוע מראש, לאמר הכתובת היתה רשומה על הקיר).
    ההווה הוא נדבך על ההיסטוריה, זה נכון, אך אם היסודות רעועים, אין להתפלא על ההרס.
    תודה על השיר היפה והרגיש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *