שירה

בובות / טל איפרגן

בובות / טל איפרגן

אֲנִי מוֹחָה.
מוֹחָה,
שֶׁכֵּן זְמַן רַב לֹא כָּתַבְתִּי שִׁיר מְחָאָה
חָשַׁשְׁתִּי לְבַטֵּא כָּל תְּשׁוּקָה
לְמַעֲמָד טוֹב יוֹתֵר.

בְּיַלְדוּתִי, בֵּין אַרְבָּעָה קִירוֹת
אִמִּי נָהֲגָה לִתְפֹּר לִי בֻּבּוֹת
אוֹתָן הִלְבַּשְׁתִּי בְּשִׂמְלוֹתַי הַבְּלוּיוֹת
נָהֲגָה לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת
וּלְצַיֵּר לִי סִבּוֹת
בִּזְכוּתָן אֲנִי כָּאן.

בְּשׁוּם אֹפֶן אֵינִי מְטִיחָה
שְׁתֵי כַּפּוֹת יָדַי הָעוֹבְדוֹת
(כְּבָר שָׁנִים הֵן עוֹבְדוֹת, עוֹד מֵאָז הַבֻּבּוֹת)
מְלֵאוֹת צַלָּקוֹת
אַךְ אֵין לִי אֶצְבַּע אַחַת מַאֲשִׁימָה.
כָּעֵת,
אֲנִי רַק מוֹחָה:
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁיְּלָדִים לֹא צְרִיכִים לִרְאוֹת.

ניקוד: חני צפריר

שיר מחאה נוגע ללב על מה שילדים "לא צריכים לראות" ועל ילדות מאחורי חלונות מוגפים, אולי כדי לא להיחשף למעמדות אחרים, ולבתים שבהם הבובות זוהרות יותר. ניכר שהאם בשיר התאמצה מאוד להעניק לבתה ככל שיכלה, וגם "לצייר לה סיבות" לגבי כדאיות החיים. אולם הילדה שבגרה, אומרת במפורש כי היא איננה מאשימה אלא מוחה – כשההבדל בין שתי הטענות ברור.

15 תגובות

  • עפרה בן-עמי

    השיר טוב מאוד בעיני. ברצוני להציע פרשנות שונה מזו שנכתבה תחתיו. קראתי את השיר כמחאה על עוני כחוויית ילדות מעצבת. בניגוד לשירה המתבוננת לאחור אל ילדות שבה אומנם היה עוני אבל על הכול חיפו חום ואהבה, מבטה של איפרגן מסרב להיות רומנטי: עוני מותיר אחריו צלקות עמוקות שאינן נמחות. נקודה. כן התרשמתי כי האם מגיפה את החלונות כי התביישה בחשיפת עונייה בפני עיניים זרות ואולי בניסיון להגן מפני לעג כלפי ילדתה המשחקת בבובות בלויות, ולא כדי לחסום אותה מלראות בובות זוהרות או מעמדות חברתיים אחרים, אליהם נחשפה, מן הסתם, ברחוב, בגן, בביה"ס. ההבחנה בשיר בין האשמה לבין מחאה מסיטה את הזרקור מהאם הענייה, שכנראה עשתה כמיטב יכולתה, אל החברה או השיטה המאפשרת לילדים לחיות בעוני.

  • חני

    אני מניחה שמצב כזה להסתיר את האמת המכאיבה כפי שהיא, כלומר, על סמך עובדות בלבד ולא על סמך פרשנות הוא מצב קלאסי שתמיד היה. הכוונה טובה ולפעמים אני סבורה שבגילים מסוימים ,אכן, רצוי להימנע מלשתף את הילדים עם עובדות מציאותיות קשות.

    • טל איפרגן

      חני, תודה. אני מסכימה אתך לחלוטין. תגובתך הזכירה לי את הסרט 'החיים יפים' שבו ההומור והגישה החיובית של האב, רק הם, מסייעים לילד לשרוד את המציאות האיומה.

  • לאה הרפז

    טלי, שיר מרגש ואומנתי כל כך שלא ניתן "להמציא" לצורך הפואזיה או הליריקה, אם תרצי. את התחושה הזו ניתן רק לזכור, בכל הגוף, העיניים, בידיים ובכל זיכרון אפשרי אחר ואת צודקת, כל כך צודקת. לא הכל ילדים צריכים לדעת או לחוות, אבל זו המציאות. שיר חזק מאוד טלי.

    • טל איפרגן

      לאה הרפז, ריגשת אותי. הכלת את השיר על סך היבטיו. בחכמה. תודה.

  • זאב פלדינגר

    שיר מדהים. בילדותנו מנסים לחנך אותנו לראות את הסיבות שבזכותן אנו כאן, אך כשאנחנו גדלים אנו מבינים שייתכן שמגיע לנו יותר, ומותר לנו למחות. ועדיין מצויין שאין האשמה שזה כך. ממש אהבתי את השיר. ממש.

  • נילי אמיר-סגל

    טל יקרה
    הצלחת לגעת בי דווקא ב"ידיים המצולקות" שבהן את כותבת שיר שכולו בהחלט מחאה.
    ואמך העניקה לך ציורים לכל החיים כנראה.
    אפילו "שיש דברים שילדים לא צריכים לראות", את נוגעת ועוד איך נוגעת.
    תודה לך.

    • טל איפרגן

      נילי, תודה חמה לך. שמחה שהשיר נגע בך. אכן אמי היקרה העניקה לי ציורים לכל החיים, היא זו שלימדה אותי חכמת אדם מהי ותקווה מהי. תודה לך שוב.

  • שושי קלאס

    נָהֲגָה לִסְגֹּר חַלּוֹנוֹת
    וּלְצַיֵּר לִי סִבּוֹת
    בִּזְכוּתָן אֲנִי כָּאן…
    משפט המפתח, לדעתי, ממנו נובע כל המסר של השיר.
    זו הסיבה שאת לא מאשימה..שאת לא מטיחה…
    נכון, את מוחה היום שיש דברים שילדים אינם אמורים לראות. כמה נכון וכמה
    עצוב, שלדאבוננו כל הילדים בכל זאת זאת חווים זאת באיזהשהוא רגע…
    אבל בשורה התחתונה בזכות מעשיה של אמך א ת כ א ן
    ובזאת את אומרת הכל..את כל האהבה והתודה שאת רוכשת לאמך שעטפה אותך באהבה…וגוננה עלייך
    בדרך שנראתה לה כטובה ביותר כדי למנוע ממך סבל מיותר
    שיר חזק מטלטל, ובו בזמן שזור בחוטי אהבה וחום המרככים אותו.

  • טל איפרגן

    שושי יקרה. תבונת תגובתך טלטלה אותי. לטובה ולשמחה. תודה.

השאר תגובה