שירה

החלמה / מרדכי גלדמן

החלמה / מרדכי גלדמן

הָרֶגֶל הֶחְלִימָה
יִסּוּרֶיהָ כְּבָר נִשְׁכָּחִים
וְשׁוּב אֲנִי עַל אוֹפַנַּי
שׁוּב עַל הַסּוּס
רוֹכֵב בַּבֹּקֶר אֶל הַיָּם הַפָּתוּחַ
שָׁם פִּיתְיָה לוֹחֶשֶׁת בְּאָזְנַי
מָה הִיא לוֹחֶשֶֹת בְּאָזְנַי?
כָּל הַמִּפְרָשִׂיּוֹת צָפוֹת
בְּמִשְׁטָח שֶׁל תְּכֵלֶת זוֹהֶרֶת
וְרוּחַ לֹא קָמָה לְהָשִׁיטָן
מִפְלֶצֶת הַמַּיִם נִסְתֶּרֶת בִּתְהוֹמָהּ
הַטְּרָגֶדְיָה נִדְחֵית בְּחֹדֶשׁ
וְכָל הַשַּׁיָּטִים דּוֹמְמִים בַּמֶּרְחָק
נַעֲשִׂים יֵשֻׁיּוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת מוּאֶרֶת
וּתְכֵלֶת בִּתְכֵלֶת נִמְהֶלֶת
וְעֶצֶם הַשְּׁלִילָה נִשְׁלֶלֶת
טוּב לֵב הָזוּי נוֹבֵעַ מֵהֶם
וּמַשְׁכִּיחַ כָּלִיל אֶת הַזִּקְנָה וְהַמָּוֶת
הַמְּשַׁחֲרִים לְפִתְחִי
מֵהַזִּקְנָה,לְפֶתַע, נוֹתָר רַק "ז"
וְשִׁיר בְּמוֹחִי כְּצִפּוֹר הַמְּאַחֶרֶת
אַחֲרֵי לַהֲקָה שְׁחֹרָה
הַנְּמוֹגָה בַּמֶּרְחָב, דּוֹאָה וְדוֹהָה

ניקוד: חני צפריר

מסע אופניים לשפת הים שמתאפשר הודות ל"רגל שהחלימה" מהווה מפלט, ולו זמני, מן הפחד מפני בגידתו ההכרחית, הבלתי נמנעת, של הגוף. צלה האפל של ה"טרגדיה" הבלתי נמנעת נוכח בעוצמה, כשבה בעת הדובר שואב אופטימיות מחויכת מן היכולת לרכוב על אופניו ולהתבונן בים הנתון לזוהר תכלת אפיפאני . ים התכלת השלו מדחיק מהזיכרון את "מפלצת המים" – את התהום. התהום היא מטאפורה לזקנה ומווות אך גם לכל סערותיו הזועפות של הים שלרגע שקטו. הסירות הצפות דוממות מזכירות את הטרגדיות של יוריפידס
שעוסקות באיפיגניה שאגממנון נדרש להקריבה כדי שהרוח תשיט את ספינותיו לטרויה. אפילו הים השקט יכול להיות מפלצתי. הטוב הוא זמני, אשלייתי וחולף.

16 תגובות

  • חני

    הים יכול להיות שקט או סוער, אבל את הכיוון קובע משיט הספינה. לדעתי, זו מטאפורה המסמלת שאפילו חיי אדם קצובים, אופן כיוון חייו של האדם הוא כמו של משיט הספינה, והם אלה שקובעים את טיב חייו.

  • לאה הרפז

    "…וּמַשְׁכִּיחַ כָּלִיל אֶת הַזִּקְנָה וְהַמָּוֶת
    הַמְּשַׁחֲרִים לְפִתְחִי…"
    הכחול הזה הנמהל בכחול, התכלת בתכלת, הכל יכול להיות הזיה שתשגיח את הגיל, את המות האורב מעבר לפינה והקסם הזה סוחף ועושה את הכאב של הרגל שהחלימה למשהו רחוק רחוק ומה שמתקיים זו המהילה הקסומה הזו.
    שיר קסום ועם זאת הרי דווקא הקסם הזה, ההזיייה מספרים לנו על המות הממתין מעבר לפינה. את המציאות. אבל זה המקסם למענו שווה לשאת את הכאב ואת הסבל.

  • דוד אדלר

    שיר נהדר של נוף ותמונת נפש נשקפת. רק שורה אחת הפריעה לי (מסיבות "פואטיות" גרידא ולא מסיבות של שמרנות או סיבות אחרות) – נחשו איזו שורה.

    • אורנה ריבלין

      שיר מקסים ומכשף . צירופיו כמו: "מפלצת המיים נסתרת בתהומה"…. "וכל השיטים דוממים במרחק נעשים ישויות של תכלת מוארת"…. יכולים לדחות ואף לבטל את הקץ – הלוואי .
      יופי של שיר . תודה למרדכי גלדמן ולעוסקות במלאכת ליריקה .

  • רוחה שפירא

    השיר וכותרתו מתארים מצב של שינוי ותנועה. גם המילה "שוב" החוזרת בתחילת השורות הראשונות משיבה את המשורר "רוֹכֵב בַּבֹּקֶר אֶל הַיָּם הַפָּתוּחַ" חוזר בקצב גלי אל חופי הים הליריים, המעירים זיכרון גיבורי אגדות מיתולוגיים. וכך בכוחות הנפש והמחשבה השירית, חומרי העולם הזה – "נַעֲשִׂים יֵשֻׁיּוֹת שֶׁל תְּכֵלֶת מוּאֶרֶת/ וּתְכֵלֶת בִּתְכֵלֶת נִמְהֶלֶת". עד כאן השיר מצייר תנועה של רגש, קול וצבע הנמזגים דרכו לתמונה של הלך נפש מואר ברוח המקום.
    השורה – " מֵהַזִּקְנָה,לְפֶתַע, נוֹתָר רַק "ז"", כמעט מטביעה את התיאור הלירי של המיית הלב והנהִיה אחר דימויי הגוף, הנוף והנפש. ה"ז" גם אם הוא רק צליל, וגם אם הוא דימוי גשמי כזה או אחר, ואפילו הוא רק אות ראשונה במילה ז-ק-נ-ה, בשיר הזה המלא אווירה מדיטאטיבית, הוא נותר רק "ז" שלא מן העניין.

    • גלדמן מרדכי

      רוחה לצערי לא השלמת את חוק לימודייך אצלי. למדת אצלי כתיבת שירה אבל לא מספיק.
      מושג השירה שלך עדיין סנטימנטאלי מידי.

      • רוחה שפירא

        מוטי, גם השגותיך וצערך על אי סיום חוק לימודיי אצלך הם פשטניים שלא לומר "סנטימנטליים" בדרכך, וכל זאת בהקשר לתגובתי לשירך המדובר.
        "דוקא מאד מן העניין" – תגובתה של יעל משה המנסה לענות להערתי בהקשר למשחק האותיות והמושגים שבצירופיהן, במילה זִקנה: קִינה, קֵן, זקן, קִנהּ, קָנֶה וה -"ז" (ואולי גם "זה") – גם אני ניסיתי להתחבר למצלול שלהם ולמשמעותם בתוך השיר, אבל לא יכולתי. ועדיין אני חושבת שהשורה הנ"ל בניסוחה מפריעה לחווית השיר. בברכה ~רוחה

  • יעל משה

    דוקא מאד מן הענין- שכן אם תקחו מהזקנה את הקנה- קינה בהעדר כלי ניקוד במערכת התגובות הזו- ישאר לכם ז'- שהוא הכל ולא כלום! מיץ החיים, אפסותם ומעשה הרצון הכביר המתגשם בהם- כולם מגולמים באות הזו ההופכית לכאורה ל"אווירה המדיטטיבית". מי שמתכחש ברגעים כאלו לכל מנעד החיים, בתואנה שהרגע גבוה מדי לעיסוק בהם, מחמיץ, לדעתי, את הרגע. ומדוע לקבל, בעצם, את העיסוק בברכו המחלימה של הדובר ולא את העיסוק באוניו? הרי על זה כל העסק. שם נקודת האמת שאליה תודעת הדובר מעזה להגיע לאחר שהתחילה את סיורה הפנימי מהברך הנייטרלית והמהוגנת לדיבור. השיר מזגזג בין גוף לרוח ולנפש וזה בדיוק המקום, בסיס הקיום הפיזי, בו הם נפגשים: מיכל הגוף הזמני והנשמה והנפש הממלאות אותו. הנפש חרדה מהתפוררותו ומקוננת על כך, אך הנשמה מתבוננת החוצה אל ההווה ומזכירה לה כי כרגע הוא עדיין קיים וכי הצער על החולף מאיין את החיים במובן שהוא מונע מהאדם אחוז הקינה לחוש אותם במלואם. על אף גסותה שלמראית עין, השורה הזו מספקת לנו את ההומור, הפכחון והחמלה הנחוצים לשם שאיפת האויר הבאה.
    עוד שורות אהובות- "הטרגדיה נדחית בחדש"- הטרגדיה כעוד סידור ביומן, "טוב לב הזוי…"- הזוי על כל משמעויותיה, ודימוי השיר כציפור אחרונה בלהקה מתרחקת ומתעמעמת של חרדות. תודה!

  • ציפי הראל

    אני עדיין ובינתיים לא מצליחה להכיל את מלוא השיר, שבויה ומהופנטת מידי ב-
    וּתְכֵלֶת בִּתְכֵלֶת נִמְהֶלֶת
    וְעֶצֶם הַשְּׁלִילָה נִשְׁלֶלֶת

  • זאב פלדינגר

    בקריאה ראשונה של השיר ראיתי בו בתחילה החלמה, ספק מפציעה או מחלה, ספק ממשהו אחר, אך יחד עם זאת ישנן חרדות כלפי העתיד הלא ברור ומהזיקנה הבלתי נמנעת

  • דויד סמוכה דודי

    טוב שהחלמת וחזרת לכושר,
    עדיין חושש מהבלתי נודע

  • נילי אמיר-סגל

    אהבתי מאד את שלוש השורות האחרונות המסיימות את השיר – היה מעניין לקרוא את התגובות הרבות. סימן שהשיר דיבר בעוצמה וזה כוחו. אשר לשורה השנויה במחלוקת ברור שהיה פה רמז הומוריסטי עדין למדי, לא כן? תודה לכותב השיר שמדבר עד עצמו.

השאר תגובה