שירה

רקמת החיבור / ענבר שפרוני

רקמת החיבור / ענבר שפרוני

"זוֹ תּוֹפָעָה מֻכֶּרֶת הַמְּכֻנָּה: תִּסְמוֹנֶת הַכְּאֵב הַכְרוֹנִי"
אָמַר הָרוֹפֵא וְהֵסִיר מִשְׁקָפָיו. פִּתְאֹם
שְׁתֵּי עֵינָיו- שְׁנֵי שְׂדוֹת קְרָב
בְּזוּזִים. לִחְלֵחַ, נִגֵּב בְּמַטְלִית וְהִרְכִּיב מֵחָדָשׁ.
"זֶה לֹא מְסֻכָּן אֲבָל אֵין לְזֶה תְּרוּפָה".

דְּבָרָיו הֵצִיפוּ אֶת הַחֶדֶר מַיִם חֲמִימִים. נִשְׁטַפְנוּ בָּהֶם שְׁלָשְׁתֵּנוּ- אֲנִי, הָרוֹפֵא וְאִמִּי. הִבַּטְתִּי בָּהּ. הִיא הִבִּיטָה בִּי. לְהֶרֶף רֶגַע שׁוּב נָשַׁמְנוּ נְשִׁימָה אַחַת. הָאוֹר עִמְעֵם קַוִּים לִכְתָמִים.
לֹא יָדַעְנוּ אָז לִקְרֹא אֶת הֶעָתִיד, גַּם לֹא בִּקַּשְׁנוּ לְפַעַנְחוֹ.
בְּיוֹצְאֵנוּ מִן הַחֶדֶר נִשְׁפְּכוּ הַמַּיִם הַחוּצָה גַּלִּים-גַּלִּים, וְאִתָּם אֲנַחְנוּ וְאִתָּנוּ דְּבָרָיו שֶׁל הָרוֹפֵא, הַמִּשְׁתַּבְּרִים עֲדַיִן בֵּין קִירוֹת
הַגּוּף
הַבַּיִת
הָעוֹלָם
שָׁנִים אַחַר כָּךְ וְעוֹדִי מִתְרַגֶּלֶת לַחַמְצָן הַקַּר בִּנְחִירַי, לְמַגַּע הָאֲוִיר, לְכִווּן הַָאֲנָךְ.

הִנֵּה הַגּוּף הַמֻּנָּח: קַרְסֹל, בֶּרֶךְ, עַמּוּד שִׁדְרָה, כַּף יָד.
הַמִּפְרָקִים נוֹשְׂאִים אֶת גַּעְגּוּעַיִךְ, בַּת תְּמוּתָה.
אֶת כֹּבֶד גּוּפֵךְ,
אֶת אֶפְשָׁרוּת מוֹתֵךְ.
שְׁקוּפָה כְּשַׁפִּירִית הִיא רִקְמַת הַחִבּוּר שֶׁלָּךְ
אֶל הָעוֹלָם הַזֶּה.
קְלְלָתֵךְ הִיא בִּרְכָּתֵךְ;
פִּתְחִי לָהּ אֶת הַדֶּלֶת
עֲשִׂי לָהּ מָקוֹם בְּבֵיתֵךְ.

ניקוד: חני צפריר

*בשורת הרופא ניחתת וגוררת תגובה מפתיעה: המאזינות מוצפות במים חמימים. מגע חמים הוא דווקא מגע נעים, ולכאורה לא מתאים לסיטואציה המתוארת. הרופא מתואר כמי שמפגין אזלת יד, והגוף הדואב מבהיר שוב ושוב לדוברת את היותה בת תמותה. ואף על פי כן הרצון לחיות הוא עז, והקללה היא ברכה משום שהחד-פעמי יקר ערך.

9 תגובות

  • לאה הרפז

    הניתוח למעלה מעולה ואין לי הרבה להוסיף עליו אבל… השיר הזה מדבר בשתי שפות, השפה האחת בשפה השירית ואותה ניתחת כבר ובשרה הצורנית, והיא בעצם המעניינת כן.
    דבריו של הרופא ממוסדרים במבנה שירי ואילו ההתרשמות בשורות ארוכות פרוזאיות ואילו הסוף במלים בודדות או מעטות , אני רואה בצורה הזו זעקה.

  • חני

    הפער בין שתי צורות הדיבור בשיר שלפנינו מזכיר לי שיר של לאה גולדברג המקפיד אחרי כללי הסונטה וכתוב לפיה , בעוד שתכנו הרגשי מתפרץ, זועק, מלא רגש.

  • רוחה שפירא

    "תִּסְמוֹנֶת הַכְּאֵב הַכְרוֹנִי", "אֲנִי, הָרוֹפֵא וְאִמִּי", "הָאוֹר עִמְעֵם קַוִּים לִכְתָמִים", כל אלו ואחרים מתחברים בשיר הזה, לסימנים תמרורי דרך לגבולות הקיום המוצבים כאן כמו שלד של מבנה ארכיטקטוני:
    קִירוֹת
    הַגּוּף
    הַבַּיִת
    הָעוֹלָם
    הדיבור השירי -חושי ותודעתי בעת ובעונה אחת, רוקם שפה מתבוננת , אישית ומדוייקת – "שְׁקוּפָה כְּשַׁפִּירִית הִיא רִקְמַת הַחִבּוּר שֶׁלָּךְ". ענבר מחברת אותנו אל המשמעות המופלאה שבין הבינה והדעת לבין הכאב והיופי של החיים והמוות.
    תודה רבה לענבר ול"ליריקה".

  • רוחה שפירא

    "תִּסְמוֹנֶת הַכְּאֵב הַכְרוֹנִי", "אֲנִי, הָרוֹפֵא וְאִמִּי." "לְהֶרֶף רֶגַע שׁוּב נָשַׁמְנוּ נְשִׁימָה אַחַת. הָאוֹר עִמְעֵם קַוִּים לִכְתָמִים."
    – כל אלו ואחרים הם תמרורי דרך וסימנים לגבולות הקיום המוצבים בשיר כמו שלד מילים של מבנה ארכיטקטוני:
    "קִירוֹת
    הַגּוּף
    הַבַּיִת
    הָעוֹלָם"
    ענבר מדברת בשפה אישית, חושית, מתבוננת ויוצרת ערך מוסף, תודעתי ורגשי -"שְׁקוּפָה כְּשַׁפִּירִית הִיא רִקְמַת הַחִבּוּר שֶׁלָּךְ" לעולם המופלא שבין הבינה והדעת לבין היופי והכאב של החיים והמות. תודה!

  • זאב פלדינגר

    מה שנראה לי כיקר ערך הוא הכאב הכרוני הלא מסוכן. מתוך כאב יכולה לבוא יצירה. השלמה עם כאב, עם מוות, עם קללה שניתן לראות אותה כברכה. שיר יפה ומיוחד.

השאר תגובה