פַּאי תַּפּוּחִים / לי שיר
צָרִיךְ לִקְנוֹת חֶמְאָה
הַרְבֵּה חֶמְאָה לִקְנוֹת
וְתַפּוּחִים
וְאֹפֶה עוּגָה
וְאֶזְרֶה סֻכָּר וְקִנָּמוֹן
עַל הַפְּצָעִים
וַאֲרַפֵּד
בִּשְׁתֵּי שִכְבוֹת בָּצֵק
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי קַר
ניקוד: יאיר בן -חור
השיר חוקר את המקום שממנו מתחילה כתיבת שירה. זהו מקום מטפורי, ועם זאת הוא ממוקם במקום ממשי בגוף, סביב הפה, האזור בגוף שבו מתמקד הדחף האוראלי. הניסיון לכתוב ממקום של ראשית השירה מכתיב שימוש בשפה "מדרגה אפס של הכתיבה", שפה שלכאורה היא חפה מכל לשון פיגורטיבית, ומבקשת להיות בעצמה גוף. באופן הפוך, השיר הוא מה שמעניק גוף – תפוחי, מסוכר, מנחם – לכותבת עצמה.
לי שיר
בגלל שאני יודעת שלי כמוני למדה אמנות והרבה תמונתיות יש בשיר הזה, אני כל הזמן רואה את השומן שבוייס התעטף בו כמקור לחום,זו אסוציאציה שלי, אני לא יכולה להימלט מכך שהשיר והאמנות תמיד מנחמות נותנות חום, ריפוי ויוצרות קשר, כמו שעוגה עושה.
משהו שאני ראיתי בשיר, למרות שאני לא בטוח שגם לכך התכוונה המשוררת: כתיבת שירה יכולה להוות כנחמה על פצעים נפשיים. זורה עליהם סוכר וקינמון, שזה כמובן ההפך מלזרות מלח על הפצעים.
כה מעניין לכתוב בשפה פשוטה לכאורה, שיר קצר שמבטא הרבה כאב וחיפוש נחמה וחום.
אותי, באופן אישי, מאוד מעניין להיחשף לדרכי החשיבה של היוצרים, ההארה של לי שיר האירה לי
אני תוהה אם נכון לכותבת שיר לפרסם את כוונותיה בשיר, ואח"כ להביאם לליריקה. גדולתו של שיר שכל אחד נותן לו את הפרשנות. ברגע שכבר יודעים למה התכוונה המשוררת, זה פוגם ביכולת הניתוח שאינה חפה מהשפעה..
לאה, הגבתי גם בפייסבוק. פרסמנו את פרשנותה של הכותבת. הקריאה שלך מעניינת.
לטעמי בשיר הזה, הפאי תפקידו אינו כתפקיד המזון המנחם, או כמו שמישהי כתבה כאן שבניגוד לגברים הפאי מנחם. בשיר הזה הסכר אמור להמתיק את הפצעים הפתוחים (בניגוד לזריעת מלח) והבצק, שתי שכבות ממנו יכסו את האזורים שהגוף חשוף וללא עור, כלומר את הפגיעות. כך אני קראתי את השיר הזה.
זריית מלח אולי? (מה יצמח ממלח זרוע?)
בניגוד לגברים הפאי לא מאכזב (:
הזדהיתי, תודה
אדם מוצא במזון רוגע ראשוני, שכחה מכל צער,
הוא מחמם לב שקפא, ומתיקות הפאי מנחמת,
משביעה כל דווי.
שאפו!