שירה

זיכרון / יפעת גדות

זיכרון / יפעת גדות

אֲנִי מוֹחֶקֶת סִימָנֵי חַיִּים בַּבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ
וְלִבִּי מִתְמַלֵּא בִּפְחָדִים
אֵיךְ תֵּדַע לִמְצֹא אוֹתִי בֵּין חֲלָלָיו הַמִּשְׁתַּנִּים
פּוֹרַרְתִּי אַבְנֵי בֵּטוֹן
וּפִזַּרְתִּי לְאֹרֶךְ הַחֹשֶׁךְ
שֶׁתִּרְאֶה דַּרְכְּךָ כְּשֶׁתָּשׁוּב

ניקוד: רונן יצחק

"זיכרון" הוא שיר על אי-היכולת להביט נכוחה ולהשלים עם מצב נתון. אם "שירי פרדה קלאסיים" מביעים כעס, געגועים או השלמה, הרי ששיר זה עיקרו סירוב נחרץ לוותר על בן הזוג. נראה שהשיר מתאר פינוי של בית, או סילוק חפציו של אדם שנפטר או פינוי החפצים בעקבות גירושין. וכמו עמי ותמי באגדה המפורסמת, הדוברת מותירה שביל של אבני ביטון מפוררות, כדי שבן הזוג יוכל למצוא את דרכו חזרה.

8 תגובות

  • זיוה גל

    מטאפורה אחת מרכזית שעליו בנוי השיר, מה שממקד אותו "בבית שבנינו"
    בבית הזה מפזרת המשוררת את הפחדים בדימויים : "חלליו המשתנים" "אבני בטון" (מפוררים)
    "לאורך החושך" = יפה מאוד
    שלא כמו באגדה שמפזרים אבנים בהירות מתוך השטח כאן הן שברים מתוך הבית.
    כי הרי בבית הזה נמחקו סימני חיים.
    למה מחכה הדוברת ולמי היא מחכה נותר בגדר חידה, מעבר לרמיזה – "בבית שבנינו"
    והאם באמת שווה ההמתנה / לא המתנה.

  • איתן

    עוצמת פער בין קטבים מורגשת בשיר. בקוטב האחד המשוררת מוחקת סימני חיים בבית שבנינו, ובקוטב השני היא מפוררת אבני בטון , מפזרת אותם בחושך בתקווה "שֶׁתִּרְאֶה אֶת דַּרְכְּךָ שֶׁתָּשׁוּב".

  • נילי אמיר-סגל

    מוזר מאוד, אני קוראת כרגע את ספרה של חביבה פדייה "חותמות" ובו יש כמה סיפורים קשים על פרידה ופירוק הבית.
    אבל בשיר הזה התמציתיות שלו מותירה אותי פעורת פה לנוכח השימוש באגדה של עמי ותמי והניגוד הבולט לה, שבא לידי ביטוי ב"אבני הבטון" המפוררות כדי לתת סימן לאהוב שיחזור ואולי לא יחזור לעולם. שיר כואב חזק מאוד.

השאר תגובה