תּוּתֵי בַּר / איתי עקירב

  •  
  •  
  •  
  •  

תּוּתֵי בַּר / איתי עקירב

אֶת הָרָעָב
הַחִפּוּשׂ חֲסַר הַמְּנוּחָה
בְּיַעֲרוֹת־הָעָד אַחַר תּוּתֵי בַּר, דָּם
מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּכְתִּים אֶת הַחֻלְצָה הַלְּבָנָה
שֶׁיַּחְטִיא מֵהַגּוּף הַזֶּה ז', שֶׁחוֹטֵא לְעַצְמוֹ, שֶׁמַּרְדִּים
אֶת הַפְּצָעִים שֶׁבַּפֶּה: פְּרָחִים, פְּרָחִים, פְּרָחִים רְדוּמִים שֶׁרַק רוֹצִים
לְהִפָּתַח, שֶׁמַּחְבִּיא מִתַּחַת לַכָּרִית גְּלָמִים שֶׁל עָשׁ, יְצָרִים, גִּדְמֵי
נַרְקִיסִים, בָּשָׂר – אֶת עַצְמוֹ הוּא מַחְבִּיא, גּוּף שָׁלֵם וְעָקָר
שֶׁנֶּאֱחָז בַּאֲוִיר שֶׁלֹּא נִתְפָּס, מִתְחַטֵּא בֶּעָפָר,
מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּקוֹם הַנּוֹשֵׁם, מָקוֹם
שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שׁוּב
תָּמִים עִם

ניקוד: יאיר בן־חור

יערות עד. תותי-בר. דימויים שאינם אופייניים למדינה היוקדת, עתירת החמסינים הזאת. אם ב"תותי-בר" של ברגמן עורך הגיבור הקשיש חשבון נפש נוקב, הרי שבשיר הנוכחי, שנע בין היזכרות בעבר להווה הדובר, שפעם הקיז את דמו ובלבד שיצליח להרגיש, משתדל כיום ככל יכולתו "לחפש את המקום הנושם", המאפשר חיים.

5 thoughts on “תּוּתֵי בַּר / איתי עקירב

  1. רחל בכר

    כמו רוחה שפירא שהגיבה מעלי, תהיתי באותן סוגיות וכמוה אני חושבת שזה סוד קסמו של השיר.
    השתעשעתי באפשרות להפוך את השיר למחזורי, להמשיך כך:
    תָּמִים עִם
    הַחִפּוּשׂ חֲסַר הַמְּנוּחָה
    בְּיַעֲרוֹת־הָעָד אַחַר תּוּתֵי בַּר, דָּם
    מַשֶּׁהוּ שֶׁיַּכְתִּים אֶת …

  2. איתן

    קסם של שיר , קסם של סיום "מְחַפֵּשׁ אֶת הַמָּקוֹם הַנּוֹשֵׁם, מָקוֹם שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שׁוּב תָּמִים עִם " ….. וכל שוחר שירה טובה נשאר עם כיסופיו להית שבוי עם התמים, הטהור הנקי אותם הוא מבקש לנשום.

    תודה למשורר.

  3. רוחה שפירא

    שיר מעניין מאוד. כמה דברים בסימני הפיסוק ומבני המשפטים בשיר, מבלבלים ומתעתעים גם אם יש בו כוונה נסתרת להיות כזה.
    השורות המתחילות "אֶת הָרָעָב/ הַחִפּוּשׂ חֲסַר הַמְּנוּחָה/ בְּיַעֲרוֹת־הָעָד אַחַר תּוּתֵי בַּר,.." בעצם ממשיכות את 3 השורות האחרונות – "מְחַפֵּשׂ אֶת הַמָּקוֹם הַנּוֹשֵׁם, מָקוֹם/ שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לִהְיוֹת שׁוּב/ תָּמִים עִם" שהן בעצם הנושא והנשוא של סיפור השיר.
    יש משהו מושך ומסתורי בסיפור השירי המתפתח דרך סימנים ואותות שהן גם אותיות כמו "אֶת הַפְּצָעִים שֶׁבַּפֶּה: פְּרָחִים, פְּרָחִים, פְּרָחִים רְדוּמִים שֶׁרַק רוֹצִים/ לְהִפָּתַח, … כאן ההיגוי המודגש של האות פא שהיא גם סימן לפה הפותח.
    לגבי חלק השורה "שֶׁיַּחְטִיא מֵהַגּוּף הַזֶּה ז', שֶׁחוֹטֵא לְעַצְמוֹ," – עולה בי השאלה, האם התכוון המשורר במילה "שיחטיא" -יגרום לו לחטוא או להחטיא את המטרה, וגם ובעיקר ה-ז' -האם הכוונה לאות ז' של "הזה" או-ו גם לזין עצמו, ואם כן למה לא לקרוא לו בשמו?
    ואחרי כל השאלות, אולי סוד קסמו של השיר היפה הזה, הוא מה שהוא מחביא ש" שֶׁנֶּאֱחָז בַּאֲוִיר שֶׁלֹּא נִתְפָּס".. תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *