ארכיון תגיות: אוולין כץ

לילה אחר / אוולין כץ

לילה אחר / אוולין כץ

מִטָּה נוֹחָה מֶטֶר חֲמִשִּים עַל שְׁנַיִם
מִזְרַן מְלָכִים, שְׁלוֹשִׁים וּשְׁמוֹנָה סֶנְטִימֶטְרִים,
רַךְ מְפַנֵּק רמ"ח אֵיבָרַי.

לִפְנֵי יוֹבֵל שָׁנִים
חֲצִי מִטַּת בַּרְזֵל
מִמַּחְסְנֵי הַסּוֹכְנוּת הַיְּהוּדִית
מִזְרַן קַשׁ – רֵיחַ שָׂדוֹת וּפַרְדֵּסִים רְחוֹקִים
סֵפֶר – מִצְרָךְ יָקָר הָיָה,
עָבַר מִיָּד לְיָד,
הוּאַר בְּלַהֶבֶת הָעֲשָׁשִׁית
בַּעֲרָבִים אֲרֻכִּים וְקָרִים.
רוּחַ פָּרְצָה בֵּין אַרְבָּעָה כָּתְלֵי הַפַּחוֹן
בִּקְּשָׁה לַחְבֹּק אוֹרָהּ בְּחֵיק
כְּנָפֶיהָ שׁוֹרְקוֹת בְּעֹז.

תַּן יִלֵּל בְּקוֹל,
יֶלֶד יִבֵּב אֲרֻכּוֹת.
הִתְכַּרְבַּלְתִּי בֵּין קִפְלֵי שְׂמִיכָה אֲפֹרָה מְחֻסְפֶּּסֶת –
לֹא חַם דַּיּוֹ
אִמָּא עָבְרָה, אָטְמָה פְּתָחִים בְּצִדֵּי הַפַּחוֹן.

הַלַּיְלָה כָּבַשׁ אָז בִּמְהֵרָה רֹאשֵׁינוּ הַצְּפוּפִים.
מַחֲצִית הַמִּטָּה כְּבָר לָבְשָׁה חֲלוּדָה.

ניקוד: חני צפריר

הניגוד בין העבר להווה, הוא ליבת השיר. השינה הנוחה והמפנקת בהווה, לעולם תשמש תזכורת לחוסר שאפיין את העבר, את העוני והצפיפות. הכניסה ל"עולם האחר" היא מיידית וטוטאלית, משום שהפרטים בונים את האווירה: העששית, מיטת הסוכנות המפורסמת, שקיבל כל עולה חדש (מיטה פשוטה וכבדה בעלת מסגרת ברזל). ההסתכלות על העבר אינה נוסטלגית, אין התרפקות או שמחת עניים, אלא אי-יכולת לשכוח, את העבר, כאשר חרף הצפיפות וניסיונותיה של האם לאטום את הפחון, עדיין היה קר מידי
כמו כן, למקרא שירה של אוולין כץ, אי-אפשר שלא להיזכר ב"שיר זוהרה אלפסיה" מאת ארז ביטון, וכבר הפרשנות מתרחבת

תעודת זהות- סיפור אהבה אחר / אוולין כץ

תעודת זהות- סיפור אהבה אחר / אוולין כץ

לְאַחַר שֶׁקָּרַע אוֹתִי הַיָּם
מֵרֶחֶם אֶרֶץ הֻלַּדְתִּי," תּוּנִיס הַיְּרֻקָּה,"
כָּתַבְתִּי צָרְפָתִית. שְׂפָתִי, שְׂפַת אִמִּי
עִבְרִית, בַּחֲטַף-פַּתָּח לֹא הִכַּרְתִּי.
אוֹתִיּוֹתֶיהָ קְדוֹשׁוֹת הָיוּ אֲסוּרוֹת לִבְנוֹת מִינִי

טֶרֶם הֵרַחְתִּי נִיחוֹחֵי שִּׁטִּים בְּעֵמֶק הַיַּרְדֵּן,
בְּדַרְדַּר קַקְטוּס פּוֹרֵחַ בַּמִּדְבָּר
לֹא נָגַעְתִּי.
בֵּין שִׁבֳּלֵי מִלִּים יָדַי חִפְּשּׂוּ דַּרְכָּן, וְהֵן
לְכָבְשְׁנִי בִּקְּשׁוּ, לְבַשֵּׂם עֵטִי וּשְׂפָתִי.

וַיְהִי יוֹם אֶחָד,
וַיְהִי אוֹר!
בַּחֲלֹף זְמַן, הָאוֹתִיּוֹת עָנְדוּ לְרֹאשָׁן
נִקּוּד, כֻּלּוֹ חֻלֵּי חֻלִּין,
בְּרִקּוּד הָלְכוּ לָהֶן, בְּמִכְתָּב, בְּאַהֲבָה, בְּכַעַס
אַף בְּגִדּוּף אָצוּ רָצוּ.

אַךְ צְלִילֵי קוֹלִי מִתְנַגְּנִים עֲדַיִן
כִּתְעוּדַת זֶהוּת מְכֻרְבֶּלֶת,
פּוֹרֶצֶת מִכִּיסֵי לְשׁוֹנִי לֹא תְּפוּרִים עֲדַיִן.

ניקוד: חני צפריר

*במדינת ישראל חיים בני אדם שהגיעו מאין ספור ארצות. שיר זה מתאר את הקריעה התרבותית "מתוניס הירוקה" ואת האופן שבו הדוברת התייחסה לשפה העברית ורכשה אותה. הדוברת נאלצה להפוך את שפת הקודש למותרת, על ידי "חילולה". כמו כן, בסוגיה טעונה זו מעורב גם חוסר הגמישות, שלא לומר שיפוטיות, של הממסד הישראלי כלפי רב- לשוניות. רק בשנות התשעים, (בעקבות גל העלייה מרוסיה), נקבע רשמית שישראל איננה מדינה חד-לשונית. הקשיים הללו והמורכבות הזו משתקפים בשיר, וחותמים אותו בהיסוס: תעודת הזהות של הדוברת עדיין "מכורבלת".