אֱלֹהִים,
לוּ שָׁעִיתָ
לְמִנְחָתוֹ שֶל קַיִן
קָרְבָּנֵנוּ הָיָה מִפְּרִי הָאֲדָמָה –
קָרְבָּן יָרֹק
קָרְבַּן חַיִּים וּצְמִיחָה.
אֲבָל אַתָּה שָׁעִיתָ
לְמִנְחָתוֹ שֶל הֶבֶל
וְקָרְבָּנֵנוּ עַד הַיּוֹם
מִן הַבָּשָׁר וּמִן הַדָּם –
קָרְבַּן אָדָם
קָרְבַּן שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן.
ניקוד: יאיר בן־חור
שירו של איתן קלינסקי הוא שיר טרוניה, ביקורת גלויה המופנית לאלוהים שבגלל העדפה מוטעית לדעת הדובר, אנחנו בני האדם משלמים ביוקר עד היום, משלמים בדם ובשכול.
מוקדש באהבה רבה לאבי, ראובן קלינסקי, בן פתח תקווה, שהתייתם מהוריו וגדל בבית היתומים דיסקין בירושלים.
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
לֹא הָיְתָה לְאַבָּא עִיר הָאֱמֶת
הַר ה'
לֹא הָיָה לְאַבָּא הַר הַקֹּדֶשׁ.
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה – אָהֳלָהּ בְּפָנָיו
חִוְרוֹן עִוְעִים
וְלֵילוֹת פּוֹשְׁטִים כָּל מוֹסְרֵי צַוָּארָם
לִתֵּן בְּצַוַּאר צֶלֶם שָׁדוּף
בִּנְתִיב בַּלָּהוֹת נוֹזֵף וּמִתְפַּתֵּל
בֵּין כָּתְלֵי בֵּית הַיְתוֹמִים דִיסְקִין.
וּבַמֶּרְחָק הַנֶּעֱלָם מִירוּשָׁלַיִם שֶל מַטָּה
עָלָה אָבִי בְּקַו הָאֹפֶק,
עֵירֹם וְעֶרְיָה מֵאֱמוּנָה,
לְהִשָּׁפֵט בְּמַעֲלוֹת שָׁמַיִם.
קוֹלוֹ הַמַּתַּכְתִּי וּלְעִתִּים הַמְגַמְגֵּם
נִסֵּר אַט־אַט כֵּס מָרוֹם –
לֹא עֶלְבּוֹן שְׁנוֹת יַלְדוּת
גְּנוּבָה וּמְיֻתֶּמֶת בִּירוּשָׁלַיִם
תָּבַע שָׁם אַבָּא,
גַּם לֹא עֶלְבּוֹן
עֵינַיִם רְעֵבוֹת לְלֶחֶם
בְּבֵית הַיְתוֹמִים דִיסְקִין –
רַק אֶת שְׁתִיקָתוֹ הָאִלֶּמֶת
הִנִּיחַ כְּשַׁי לְעוֹלָה
לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה.
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה
נָזְפָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
וְאָסְפָה לְחֵיקָהּ אֶת אַבָּא.
ניקוד: יאיר בן־חור
בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים, מֹשֶׁה וּמוּסָה מְבַקְּשִׁים
עָנָן לָבָן חָפְשִׁי עַל רֹאשָׁם
בְּלִי רַעַשׁ הֶהָרִים בַּלֵּילוֹת
בְּלִי דְּגָלִים לֵאִים
בְּלִי תִּקְווֹת אַלְמָנוֹת
בְּלִי אַהֲבוֹת יְתוֹמוֹת.
בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים, מֹשֶׁה וּמוּסָה מְבַקְּשִׁים
רַק לֹא עוֹד אֱלֹהִים חָמוּשׁ
בְּמִסְדָּר שֶׁל צְרִיחַת עוֹרְבִים רְעֵבִים.
בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
שָׂרָה וְהָגָר מְבַקְּשׁוֹת
אִם אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֱלֹהִים שָׁקֵט וְחוֹמֵל
שֶׁיָּרִיחַ אֶת רֵיחַ לִבָּן בִּפְרִיחָה מְבִינָה
יְנַחֵם אֶת רַחֲמָן בְּחַיִּים וְלֹא יִכְרֶה שָׁם קְבָרִים
לִילָדִים־חַיָּלִים שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לְצַיֵּר חֲלוֹם
מִהֲרוּ לִהְיוֹת עֵצִים קְפוּאִים זְקוּפֵי מָוֶת
וַאֲפֵלַת נֶצַח קָרָה סְבִיב מְנוּחָתָם הַזְּקוּפָה.
בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
שָׂרָה וְהָגָר מְבַקְּשׁוֹת
רַק תְּנוּ לָנוּ אֶת אֱלֹהֵי שַׁדַּי פּוֹרֵחַ בָּאָבִיב
וְלֹא סְתָו עָדוּי בֶּאֱלֹהֵי צְבָאוֹת גָּדוֹל וְנוֹרָא
בָּהָר שֶׁאֵין בּוֹ בַּיִת.
ניקוד: יאיר בן־חור
השיר־תפילה של איתן קלינסקי מבטא ייחולים מתמידים לשקט, לשלום ולמנוחה. שני העמים מבקשים מאלוהים שיחוס ויגלה חמלה כלפיהם, וייתן להם לחיות בטוב ולגדל ילדים ולא חיילים. הכול רוצים אל פורח באביב ולא חמוש במוות.
אִשְתִּי תּוֹלָה זֵעֲתִי לְיִבּוּש
סוֹחֶטֶת אֶת כָּל הַמַרְאוֹת מִמַּדַּי
שֶעוֹד אֶתְמוֹל עִם שַחַר
תָּפְסוּ מָקוֹם טוֹב
בָּאֶמְצַע עַל הַגַּג
וּמִלְאוּ הֶחָגוֹר בְּשַוְעַת אִמָּהוֹת
שֶעָלְתָה מִסַּבְּרָה וּמִּשָּתִילָה.
עַכְשָו אֲנִי מְהַלֵּךְ בְּבֵיתִי
אוֹסֵף אֶת כָּל חֲלָקַי
לְתוֹך נַעֲלֵי בַּיִת
וְחֻלְצָה לְבַנָּה מְעֻמְלֶנֶת.
הָעֶרֶב אֲנִי נָקִי
מִבְּכִי תִּינוֹקוֹת
וּמְרִיטַת שְעָרוֹת,
הָעֶרֶב אֲנִי נָקִי
לְנַשֵּק לְבִתִּי
וְלִשְכַּב עִם אִשְתִּי.
12.12.1982
ניקוד: יאיר בן -חור
שירו של איתן קלינסקי מדבר על מעשי היומיום, שמחפים על מעשי הזוועה (סברה ושתילה). חיי המשפחה והחיק החם, מהווים מסגרת המספקת הצדקה למעשים הגורמים ל"שוועת אימהות" אחרות, של ה"אויב". הבת, האישה, האם – כולן משתפות פעולה. מעין "ליידי מקבתיות" בטרגדיה המקומית שלנו.
(השיר נכתב בתום שירות מילואים במלחמת לבנון ב-1982.)
שְׁלוֹשִים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בְּתַפּוּחֵי זָהָב
הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים
כִּבְמַשְכִּיּוֹת כֶּסֶף
עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אָפְנָיו.
שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶל רַבִּי
שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי
הַלָּשׁוֹן – קֻלְמוֹס הַלֵּב
הַשִּׁירָה – קֻלְמוֹס הַנֶּפֶשׁ.
שְׁלוֹשִׁים יוֹם
בְּסִמְטְאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין
הוּסְגוּ אָחוֹר
כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי
מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ
כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוֹסֵי הַלֵּב
וְקֻלְמוֹסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.
בִּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין
אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס
לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.
הַיּוֹם
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת
שֶׁמֵּיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם
וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת
מְמַלֶּטֶת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחֹרָרִים
עֲרָבִי מַסְרִיחַ…..יָא חָרָא…..יָא מַנְיָאק.
19.8.1977
ניקוד: חני צפריר
באופן יוצא דופן, העורכות בחרו לפרסם הפעם, שיר שכבר ראה אור, מפאת מה שהן כינו "הרלוונטיות המצמררת שבו".
השיר נכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון שלי כחייל בשירות מילואים.
היום אני מורה גמלאי.
חלפו למעלה משלושים שנה מאותו יום, שבו המלים התיצבו על דף של החזרת ציוד לאפסנאות, ביום האחרון לשירות המילואים שלי בשכם . רק דבר אחד השתנה, אני כבר למעלה מחמישים שנה מורה ללשון עברית מובסת .
השיר פורסם לראשונה בספר "מורה ללשון עברית מובסת" בעריכת נתן יונתן , בהוצאת "ספרית הפועלים", 1988.
איתן קלינסקי