אני ואת / איתן קלינסקי

לאתי בהגיעך לגבורות ולציון 64 שנות חברות

אֲנִי וְאַתְּ בִּמְחִלָּה רַכָּה
בְּתוֹךְ עַלְוַת לִטּוּפִים לָחָה
עַד סוֹף כָּל הַמֶּרְחַק
לִקְרַאת מַה שֶׁלֹּא נִמְנַע
הַפַּעַם לֹא נְמַהֵר
נֵלֵך לְאַט לְאַט .

רכות וליטופים "עד סוף כל המרחק" בשיר אהבה נוגע ללב.

פַּת חֲרֵבָה שֶׁל אַהֲבָה / איתן קלינסקי
 
בְּלַיְלָה מִתַּמֵּר הֶבֶל חָם מִפְּרִימוּס רוֹעֵשׁ בַּחֲלוֹם
מְנוֹרַת נֶפְט מְפֻיַּחַת שָׁבָה אֵלַי מִמַּסָּע מְעֻנָּן
הִגִּיעַ גַּם קֶמֶט חָרוּשׁ שֶׁל אַבָּא אַחֲרֵי שָׁנִים רַבּוֹת שֶׁהוּא עִם אִמָּא שָׁם
מְדַבְּרִים אֵלַי בְּשָׁפָה מְעַַשֶּׁנֶת פֶּחַם מִסִּיגָרְיוֹת "מָטוּסְיָאן"
סִיגָרְיָה מַדְלִיקָה סִיגָרְיָה בְּרֵאוֹת מַצְרִידוֹת רַק מִלִּים מִשְׁתָּעֲלוֹת הַמַּרְעִידוֹת אֶת הַקִּירוֹת,
מִיָּד הִגִּיעָה גַּם דִּמְעָה שֶׁל אִמָּא מְדַבֶּרֶת אֵלַי בְּשָׁפָה אִלֶּמֶת
עֲטוּפָה בְּאַשְׁדּוֹת שֵׂעֲרָהּ שֶׁהִלְבִּין תַּלְתַּלִּים שְׁחוֹרִים מוּבָסִים
הִיא בָּאָה אֵלַי עֲדוּיָה בִּבְרִית חֲשׁוּכַת מַרְפֵּא עִם אֶגְלֵי זֵעַת יְמֵי עֲבוֹדָה
שֶׁלֹּא הָיָה לָהֶם סוֹף בְּקִיוֹסְק דָּמוּעַ
שֶׁהִתְכַּוֵּץ בְּפִנָּתוֹ, נָפַח נִשְׁמָתוֹ,
כִּי לֹא עָמְדוּ לוֹ כּוֹחוֹתָיו מוּל חָדָשׁ שֶׁהָלַם בַּגָּזוֹז הַמְּאֻדָּם הִכָּה אֶת הָאֶסְקִימוֹ לִימוֹן
וְנוֹתְרָה לָה שׁוֹתֶקת-אִלֶּמֶת
רַק בְּרִית חֲשׁוּכַת מַרְפֵּא עִם הַפַּת הַחֲרֵבָה שֶׁל הָאַהֲבָה
עֲלֶיהָ אַבָּא וְאִמָּא שׁוֹמְרִים מִכָּל מִשְׁמָר גָּם שָׁם
כִּי לֹא דָּהָה הַיּוֹפִי שֶׁלָּבַשׁ תַּכְרִיכִים נָחִים בֵּין הָאֲבָנִים.

שיר אהבה להורים העמלים שעברו מן העולם, כי "לא דהה היופי" ממרחק השנים, ולא התכווץ הגעגוע.

הסהר עורג / איתן קלינסקי

הַדָּם מְפַכְפֵּךְ בַּקְּמָטִים שֶׁחָרְשׁוּ גַּם אֶמֶשׁ אֶת הַפָּנִים
מִתְחַנֵּן שֶלֹּא יַפְרִיעוּ לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לִהְיוֹת צָעִיר.
תַּחֲנוּנָיו הִתְפּוֹרְרוּ כְּבָר מִזְּמַן לְאָבָק
בַּהֲלִיכוֹתָיו אֶל מוּל הַמָּחָר
הַנֶּעֱרָג –
עֶרְגָּה מוּבֶסֶת עַל מִפְתַּן כֹּחוֹ שֶׁל הַסּוֹף
הַמְהַתֵּל בְּכַף רֶגֶל מְבֻטֶּנֶת
עָלֶיהָ מְדַדָּה זְקֵנָה חוֹלֶמֶת נֶפֶשׁ צְעִירָה,
בְּלֵיל סַהַר עוֹרֵג לַחוֹלֵף שֶׁנֶּעֱלַם
לִקְרַאת הַפְּּגִישָָה עִם צַעַר תּוֹהֶה, בּוֹהֶה וְנֶעֱזָב
כְּשֶׁהַשַׁעַר יִנָּעֵל.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר ערגה לנעורים שאבדו.

בעשרים ותשעה באוקטובר אלף תשע מאות חמישים ושש / איתן קלינסקי

(שישים שנה למלחמת סיני, המלחמה הראשונה שלי)

בְּעֶשְׁרִים וְְתִשְׁעָה בְּאוֹקְטוֹבֶּר
אֶלֶף תְּשַׁע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וָשֵׁשׁ
בַּמִּדְבָּר שֶׁבּּוֹֹ הַסְּנֶה בָּּעַר וְלֹא כָּבָה
אֲנִי, יֶלֶד־חַיָּל בְּמַדִּים חֲמוּשִׁים,
פָּגַשְׁתִּי בַּמִּדְבָּר שֶׁלְּיַד יַלְדוּתִי סְנֶה שֶׁכָּבָה.
אֲנָשִׁים נָעֲלוּ עֵינֵיהֶם בִּבְרִיחֵי חוֹלוֹת סִינַי
רוּחַ חוֹלִית מֵעַל פְּּנֵיהֶם עָלְתָה בָּעָב
עִקְבוֹתֵיהֶם כָּבוּ.
 
עִקְבוֹת בֶּנִי מִפֶּתַח תִּקְוָה שֶׁחָלַם לִהְיוֹת רוֹפֵא
וַחֲלוֹמוֹ מִתַּמֵּר בַּעֲנַן אָבָק שֶׁבָּלַע הָהָר שֶׁמִּמֶּנּוּ יָרְדוּ פַּעַם
עֲשָׁרָה דְּבָרִים לַחַיִּים.
עִקְבוֹת חַיָּל מִצְרִי יָחֵף בְּחוֹל יָרֵחַ קַר,
שֶׁחֲלוֹמוֹ לֹא יָדַעְתִּי, חֲלוֹם שֶׁנֶּעֱקַר
בְּטֶרֶף וְיַמַּת זְבוּבִים
עָטִים עַל הֶחָרוּךְ וְהַשָּׁרוּף
לְמַרְגְּלוֹת הַר הַחַיִּים
שֶׁהָיָה לְהַר הַמֵּתִים.
 
כַּפּוֹת מָוֶת מִצְרִי וְיִשְׁרְאֵלִי לוֹפְתוֹת פִּסּוֹת תְּמוּנָה
מְחַיֶּכֶת לְיָרֵחַ עִוֵּר וְשֶׁמֶשׁ דּוֹמַעַת
רִיסֶיהָ רְטֻבִּים מִדִּמְעוֹת תִּינוֹק
בּוֹכֶה לְאַבָּא שֶׁיָּשׁוּב מַהֵר הַבַּיְתָה
קְרוּעוֹת מֵעֵינֵי רַעְיָה שֶׁהָאַהֲבָה נָסָה מֵחֵיקָהּ
אֶל הַסְּנֶה שֶׁעָצַם עֵינָיו בַּמִִּדְבָּר.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מתאר את היום השני למלחמת סיני, שבסיומה נהרגו 172 חיילים ישראלים ועוד אלפים רבים של חיילים מצרים. קלינסקי מתאר את הרגשתו בתור חייל באותה מלחמה קשה. השיר פורסם לראשונה לפני שישים שנה ב"חותם", מוסף שבועי של העיתון "על המשמר".

לו שעית / איתן קלינסקי

אֱלֹהִים,
לוּ שָׁעִיתָ
לְמִנְחָתוֹ שֶל קַיִן
קָרְבָּנֵנוּ הָיָה מִפְּרִי הָאֲדָמָה –
קָרְבָּן יָרֹק
קָרְבַּן חַיִּים וּצְמִיחָה.
אֲבָל אַתָּה שָׁעִיתָ
לְמִנְחָתוֹ שֶל הֶבֶל
וְקָרְבָּנֵנוּ עַד הַיּוֹם
מִן הַבָּשָׁר וּמִן הַדָּם –
קָרְבַּן אָדָם
קָרְבַּן שְׁכוֹל וְאַלְמוֹן.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירו של איתן קלינסקי הוא שיר טרוניה, ביקורת גלויה המופנית לאלוהים שבגלל העדפה מוטעית לדעת הדובר, אנחנו בני האדם משלמים ביוקר עד היום, משלמים בדם ובשכול.

ירושלים של אבא / איתן קלינסקי

מוקדש באהבה רבה לאבי, ראובן קלינסקי, בן פתח תקווה, שהתייתם מהוריו וגדל בבית היתומים דיסקין בירושלים.

יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
לֹא הָיְתָה לְאַבָּא עִיר הָאֱמֶת
הַר ה'
לֹא הָיָה לְאַבָּא הַר הַקֹּדֶשׁ.
 
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה – אָהֳלָהּ בְּפָנָיו
חִוְרוֹן עִוְעִים
וְלֵילוֹת פּוֹשְׁטִים כָּל מוֹסְרֵי צַוָּארָם
לִתֵּן בְּצַוַּאר צֶלֶם שָׁדוּף
בִּנְתִיב בַּלָּהוֹת נוֹזֵף וּמִתְפַּתֵּל
בֵּין כָּתְלֵי בֵּית הַיְתוֹמִים דִיסְקִין.
 
וּבַמֶּרְחָק הַנֶּעֱלָם מִירוּשָׁלַיִם שֶל מַטָּה
עָלָה אָבִי בְּקַו הָאֹפֶק,
עֵירֹם וְעֶרְיָה מֵאֱמוּנָה,
לְהִשָּׁפֵט בְּמַעֲלוֹת שָׁמַיִם.
 
קוֹלוֹ הַמַּתַּכְתִּי וּלְעִתִּים הַמְגַמְגֵּם
נִסֵּר אַט־אַט כֵּס מָרוֹם –
לֹא עֶלְבּוֹן שְׁנוֹת יַלְדוּת
גְּנוּבָה וּמְיֻתֶּמֶת בִּירוּשָׁלַיִם
תָּבַע שָׁם אַבָּא,
גַּם לֹא עֶלְבּוֹן
עֵינַיִם רְעֵבוֹת לְלֶחֶם
בְּבֵית הַיְתוֹמִים דִיסְקִין –
רַק אֶת שְׁתִיקָתוֹ הָאִלֶּמֶת
הִנִּיחַ כְּשַׁי לְעוֹלָה
לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה.
 
יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה
נָזְפָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל מַטָּה
וְאָסְפָה לְחֵיקָהּ אֶת אַבָּא.

ניקוד: יאיר בן־חור

בהר שאין בו בית / איתן קלינסקי

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים, מֹשֶׁה וּמוּסָה מְבַקְּשִׁים
עָנָן לָבָן חָפְשִׁי עַל רֹאשָׁם
בְּלִי רַעַשׁ הֶהָרִים בַּלֵּילוֹת
    בְּלִי דְּגָלִים לֵאִים
        בְּלִי תִּקְווֹת אַלְמָנוֹת
            בְּלִי אַהֲבוֹת יְתוֹמוֹת.

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים, מֹשֶׁה וּמוּסָה מְבַקְּשִׁים
רַק לֹא עוֹד אֱלֹהִים חָמוּשׁ
בְּמִסְדָּר שֶׁל צְרִיחַת עוֹרְבִים רְעֵבִים.

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
שָׂרָה וְהָגָר מְבַקְּשׁוֹת
אִם אֶפְשָׁר לְקַבֵּל אֱלֹהִים שָׁקֵט וְחוֹמֵל
שֶׁיָּרִיחַ אֶת רֵיחַ לִבָּן בִּפְרִיחָה מְבִינָה
יְנַחֵם אֶת רַחֲמָן בְּחַיִּים וְלֹא יִכְרֶה שָׁם קְבָרִים
לִילָדִים־חַיָּלִים שֶׁלֹּא הִסְפִּיקוּ לְצַיֵּר חֲלוֹם
מִהֲרוּ לִהְיוֹת עֵצִים קְפוּאִים זְקוּפֵי מָוֶת
וַאֲפֵלַת נֶצַח קָרָה סְבִיב מְנוּחָתָם הַזְּקוּפָה.

בַּמִּדְרוֹן הַסּוֹאֵן שֶׁל אֱלֹהִים
שָׂרָה וְהָגָר מְבַקְּשׁוֹת
רַק תְּנוּ לָנוּ אֶת אֱלֹהֵי שַׁדַּי פּוֹרֵחַ בָּאָבִיב
וְלֹא סְתָו עָדוּי בֶּאֱלֹהֵי צְבָאוֹת גָּדוֹל וְנוֹרָא
בָּהָר שֶׁאֵין בּוֹ בַּיִת.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר־תפילה של איתן קלינסקי מבטא ייחולים מתמידים לשקט, לשלום ולמנוחה. שני העמים מבקשים מאלוהים שיחוס ויגלה חמלה כלפיהם, וייתן להם לחיות בטוב ולגדל ילדים ולא חיילים. הכול רוצים אל פורח באביב ולא חמוש במוות.

הערב אני נקי / איתן קלינסקי

אִשְתִּי תּוֹלָה זֵעֲתִי לְיִבּוּש
סוֹחֶטֶת אֶת כָּל הַמַרְאוֹת מִמַּדַּי
שֶעוֹד אֶתְמוֹל עִם שַחַר
תָּפְסוּ מָקוֹם טוֹב
בָּאֶמְצַע עַל הַגַּג
וּמִלְאוּ הֶחָגוֹר בְּשַוְעַת אִמָּהוֹת
שֶעָלְתָה מִסַּבְּרָה וּמִּשָּתִילָה.
עַכְשָו אֲנִי מְהַלֵּךְ בְּבֵיתִי
אוֹסֵף אֶת כָּל חֲלָקַי
לְתוֹך נַעֲלֵי בַּיִת
וְחֻלְצָה לְבַנָּה מְעֻמְלֶנֶת.
הָעֶרֶב אֲנִי נָקִי
מִבְּכִי תִּינוֹקוֹת
וּמְרִיטַת שְעָרוֹת,
הָעֶרֶב אֲנִי נָקִי
לְנַשֵּק לְבִתִּי
וְלִשְכַּב עִם אִשְתִּי.

12.12.1982

ניקוד: יאיר בן -חור

שירו של איתן קלינסקי מדבר על מעשי היומיום, שמחפים על מעשי הזוועה (סברה ושתילה). חיי המשפחה והחיק החם, מהווים מסגרת המספקת הצדקה למעשים הגורמים ל"שוועת אימהות" אחרות, של ה"אויב". הבת, האישה, האם – כולן משתפות פעולה. מעין "ליידי מקבתיות" בטרגדיה המקומית שלנו.

(השיר נכתב בתום שירות מילואים במלחמת לבנון ב-1982.)

מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת / איתן קלינסקי

שְׁלוֹשִים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בְּתַפּוּחֵי זָהָב
הָעוֹלִים מִפִּיּוֹתֵיהֶם תְּלוּיִים
כִּבְמַשְכִּיּוֹת כֶּסֶף
עֵת דְּבָרָם דָּבוּר עַל אָפְנָיו.

שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית
קִשַּטְתִּי לְשׁוֹנָם שֶל תַּלְמִידַי וִילָדַי
בַּהֲגִיגֵי לְשׁוֹנוֹ שֶל רַבִּי
שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן מִלָּאדִי
הַלָּשׁוֹן – קֻלְמוֹס הַלֵּב
הַשִּׁירָה – קֻלְמוֹס הַנֶּפֶשׁ.

שְׁלוֹשִׁים יוֹם
בְּסִמְטְאוֹת שְׁכֶם וְגִ'ינִין
הוּסְגוּ אָחוֹר
כָּל קִשּׁוּטֵי לְשׁוֹנִי
מֵרָחוֹק נֶעֶמְדוּ
כָּשְׁלוּ בְּכָל קֶרֶן רְחוֹב קֻלְמוֹסֵי הַלֵּב
וְקֻלְמוֹסֵי הַנֶּפֶשׁ לֹא יָכְלוּ לָבוֹא.
בִּשְׁכֶם וּבְגִ'ינִין
אֲנִי מוֹרֶה מוּבָס
לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת.

הַיּוֹם
אֲנִי מוֹרֶה לְלָשׁוֹן עִבְרִית מוּבֶסֶת
שֶׁמֵּיתָרֶיהָ נִקְרְעוּ בַּקַּסְבָּה שֶׁל שְׁכֶם
וּנְגִינָתָהּ הַסְּדוּקָה וְהַמְּצַמְרֶרֶת
מְמַלֶּטֶת מִנְּקָבֶיהָ הַמְּחֹרָרִים
עֲרָבִי מַסְרִיחַ…..יָא חָרָא…..יָא מַנְיָאק.

19.8.1977

ניקוד: חני צפריר

באופן יוצא דופן, העורכות בחרו לפרסם הפעם, שיר שכבר ראה אור, מפאת מה שהן כינו "הרלוונטיות המצמררת שבו".
השיר נכתב על דף החזרת ציוד ביום האחרון שלי כחייל בשירות מילואים.
היום אני מורה גמלאי.
חלפו למעלה משלושים שנה מאותו יום, שבו המלים התיצבו על דף של החזרת ציוד לאפסנאות, ביום האחרון לשירות המילואים שלי בשכם . רק דבר אחד השתנה, אני כבר למעלה מחמישים שנה מורה ללשון עברית מובסת .
השיר פורסם לראשונה בספר "מורה ללשון עברית מובסת" בעריכת נתן יונתן , בהוצאת "ספרית הפועלים", 1988.

איתן קלינסקי