ארכיון תגיות: גיא חצרוני

בוקר של שגרה / גיא חצרוני

 
אביב. החלון במקלחת פתוח עכשיו בלילות שכבר אינם קרים כמו קודם. בבוקר בוקעים ממנו רחשי הציפורים ומעירים אותי, מסמנים לי שנגמר הלילה וזה בסדר להתעורר. שולח יד לחפש את המשקפיים בין החפצים העומדים בבלגן על השידה שליד המיטה, מרים את הטלפון – מה חדש בעולם? ווינט קודם כול, הפסקת אש בעזה, יופי, קצת שקט, הגיע הזמן. בעוד עשר דקות הטלפון של זוגתי יצלצל להשכמה, ואני ממהר לסור למקלחת לצחצח שיניים ולהתקלח. המקלחת תהיה תפוסה אחר כך ולא אספיק להתארגן לפני שאני מעיר את נדבי.
שקט בבית. אני עולה לקומה השנייה, פותח את החלון אצל נדב. האוויר נעים בחוץ. אני נשכב לידו, אוסף את עצמי מחדש לאחר הטיפוס במדרגות, לאט־לאט שנתו נפרמת והוא מוכן לקום. אני זורק על מיטתו את בגדי בית הספר והוא מתיישב על המיטה בעיניים עצומות, מגשש בידיו ומחפש את הבגדים. מתלבש בעצלתיים, מוצא את המשקפים שלו על השולחן ומרכיב אותם. נדב יוצא ראשון מהחדר ואני אחריו, יורדים למטה. הוא מתיישב על הכורסה שלי, אני מוציא מהתיק שלו את קופסת האוכל ואת בקבוק המים, רוחץ, מחליף במים טריים, שם שתי פרוסות בטוסטר ומכין חביתה לכריך לבית הספר. מנתק את הטלפון של נדב מטעינה ומכניס לתיק שלו עם קופסת האוכל והמים.
עכשיו מכין לעצמי חביתה. מאז חליתי והפסקתי לאכול כמעט הכול, עברתי משתי ביצים לשלוש ביצים בבוקר – הדבר היחיד כמעט שאני מסוגל לאכול עכשיו. אני מקשקש לי את החביתה ומתיישב לאכול מול הטלוויזיה, שם מתנגנים הסרטים של נדב. יונת מכינה לנדב קערת דגנים והוא מתיישב ליד השולחן לאכול. עד 7:32 יש עוד זמן, נדב נשכב על הספה, הראש על אימא, ואני יוצא להשקות את העציצים ולטאטא את המרפסת. ב־7:32 בדיוק אנחנו מכבים את הטלוויזיה ויוצאים. אני עם שקית זבל ביד, נדב עם תיק כבד על הגב – פותחים את הדלת והעיתונים מחכים לנו על הרצפה. ישראל, השכן הנכה שהתיידד עם יונת, מניח אותם על מפתן הדלת בכל בוקר. מכניסים את העיתונים פנימה ויורדים. אנחנו הולכים לכיוון בית הספר, וכשמגיעים למישור יונת, שמתקשה לשמור על קצב אחיד בהליכה, פורצת בריצה קלה עד סוף השביל, נדב ואני משוחחים בשקט עד שמגיעים לצומת, נדב פונה ימינה לכיוון בית הספר ואנחנו ממשיכים שמאלה לכיוון בית הקברות, לצעדה היומית. אנחנו לא עוקפים את בית הקברות אלא נכנסים אליו. יונת חייבת לשבת מדי פעם בפעם, ובבית הקברות יש לה על מה לשבת בכל מקום. מחר ערב יום הזיכרון, התקינו כאן סככה זמנית ענקית מרשת צל כחולה, להקל על הבאים לטקסים או סתם לפקוד את קברי יקיריהם. אנחנו ממשיכים ומשלימים את המסלול הקבוע. יונת עולה הביתה ואני ממשיך בצעדה ארוכה ומהירה אל הפַּרק העירוני. השעה עוד לא שמונה והשמש כבר קופחת, בעוד חודש כבר אי אפשר יהיה ללכת בשעה הזאת, לא רק החום יעלה, גם הלחות תהיה כבדה מנשוא, ואני בטח אעביר את הצעידות לשעות הערב. לפני שהמחלה פרצה, הייתי רץ בחמש בבוקר. הייתי קם, יוצא לריצה, חוזר ומתקלח לפני שמישהו מבני הבית הספיק להתעורר. ולא רק בגלל השמש והחום, גם בגלל שהרחובות עוד שוממים (יחסית) בשעות האלה והרבה יותר נעים לרוץ על המדרכות ולחצות מעברי חצייה בלי צורך להמתין דקות ארוכות עד ששיירת מכוניות תעבור.
 
חוזר הביתה. תכף עאדל יבוא משכם להביא לי את הקבלה מהחודש שעבר. הוא בדרכו לפגישה חשובה בתל־אביב היום. עאדל מבקש לעלות ולהשתמש בשירותים. הלילה ישן שעתיים בלבד, הרמדאן החל היום והוא קם לפנות בוקר להתפלל ולאכול ולשתות. במהלך שעות היום הוא צם עד לסעודת האיפטאר בערב. הוא מתלונן שכל הדרך מהמחסום הצבאי, שער הכניסה לישראל בשבילו, ועד לבית שלי היו פקקים נוראים. "לא ראיתי עומס כזה אף פעם", הוא אומר, "אולי זה בגלל המלחמה בעזה?"
"לא", אני עונה לו, "זה כנראה בגלל השבוע הקצר, יום הזיכרון בעוד יומיים ויום העצמאות מייד אחריו".
"אה באמת? שכחתי מזה לגמרי", הוא אומר, "אני עסוק ברמדאן שלי ושוכח את כל מה שמסביב", התנצל.
אימא מתקשרת לבקש שאקבע לה תור לרופא, אבל באתר האינטרנט אפשר לקבוע להיום או למחר, ואז רק לעוד שלושה שבועות… ואימא רוצה תור לשבוע הבא. אני מייעץ לה להתקשר למרפאה ולבדוק מה פשר העניין, לא ייתכן שהמרפאה שלה יוצאת לפגרה במהלך רוב חודש מאי.
רוח שרבית נכנסת מהחלון, השעה עשר בבוקר ומד הטמפרטורות במרפסת מראה 34 מעלות.
אני הולך לקנות בשר. שגב, שעזב לאחרונה את הבית לטובת דירת רווקים שכורה, אמר שאולי יבוא ביום העצמאות, אני צריך שיהיה בשר בבית. כשהילד אצלי הוא רוצה בשר על האש, ועדיף צלעות כבש.
חנות הבשר במרחק מאתיים מטרים מהבית. עד לאחרונה הייתי חלש מדי להליכה והייתי צריך להקיף כמה רחובות ולעבור שני רמזורים במכונית כדי להגיע אל מול החנות, ועכשיו אני כבר יכול שוב ללכת ולסחוב את השקיות בדרך חזרה. אצל הקצב מתכוננים ליום העצמאות, מכינים עוד ועוד מגשים עם שיפודים, כנפיים ומה לא. חששתי שיהיה עמוס לקראת החג, אבל זו חנות שכונתית וכולם בעבודה בשעה הזאת.
אורנית מתקשרת, היא באזור ורוצה לקפוץ, הייתה אמורה להעביר שיעורי עברית לתלמידים ערבים באזור אבל הם לא הגיעו עקב הרמדאן ולא הודיעו מראש, אז היא מצאה את עצמה לבדה בכיתה. יש לה כמה שעות לשרוף עד לשיעור הבא במכללה אחרת. "הקפה אצלך טעים יותר", היא מתרצת ואני כמובן שמח לחברתה ומזמין אותה לבוא. ב־12:00 יש לי שיחת ועידה.
אחר כך אלך לנוח. מחר שוב כימו.

גיא חצרוני ממליץ: אדם הולך הביתה

אדם הולך הביתה / יורם עשת-אלקלאי. הוצאת כתר 2010

מאת: גיא חצרוני (מערכת ליריקה)
 
סיפור פציעתו ושיקומו כנגד כל הסיכויים במלחמת יום הכיפורים. יורם עשת-אלקלאי נפצע בראשו והתבוסס בחולות סיני עם חלקי מוחו מפוזרים סביבו וחור פעור בגולגלתו מפגיעת פגז שאותו לא שמע. זהו סיפור אופטימי על רצון לחיות ומאבק עיקש ועל סביבה תומכת. והוא מגלה טפח מחווית פצוע / נכה מלחמה בארץ שיודעת כל כך הרבה פצעים ומלחמות.
הסופר מספר בגוף ראשון ושוזר נקודות מבט של הסובבים אותו להשלמת התמונה, ומידי פעם מקפיץ אותנו קדימה בזמן, וכך למרות שאנחנו יודעים שהסוף הוא טוב, אנחנו סקרנים לשמוע עוד ועוד על הצעדים הקטנים של השיקום.
הספר ריתק אותי ונגע לליבי מתחילתו ועד סופו.
 
אצטט את המשפט האחרון בספר:
 
״ואיני יכול לסיים ללא הבעת תקווה שבדילמה הנצחית שבין מלחמה לשלום יזרעו הדברים שסופרו כאן מידה של ספק בלבם של המנהיגים והגנרלים הקובעים גורלות בשם צדקתה של הדרך, ובעתיד יגרמו להם להסס עוד שבריר שנייה בטרם ילחצו על ההדק״

גיא חצרוני ממליץ: והיום איננו כלה

והיום איננו כלה / צ׳ינגיס אייטמטוב 1980, תירגום מרוסית: דינה מרקון ואמציה פורת, עם עובד / ספריה לעם

מאת: גיא חצרוני (מערכת ליריקה)
 
קבוצה יוצאת במרחבי ערבות הסארוזק שבקזחסטן לקבור את חברם. ידגיי שבראש החבורה מוליך אותנו באמצעות זיכרונותיו ואגדות המקום לתקופת תום מלחמת העולם השניה, לקראת תום תקופת סטאלין. אנשים פשוטים, יוצאי צבא הנושאים טראומות מלחמה מוצאים קצת שלווה במקום רחוק ונידח בו הרכבות נוסעות ממערב למזרח וממזרח למערב… ובו בזמן מתרחש סיפור שלא יאמן שעשוי לשנות את חיי האנושות כולה.
 
ב 1991 אחרי נפילת ברית המועצות הוסיף לו הסופר פרק נוסף שכניראה היה חייב לשמוט אותו בתקופה הסובייטית.
 
הספר מרגיש כבד בהתחלה אך כשאתה שוקע לתוכו הדמויות מקבלות צבע וחיים וסיפורם מרתק ומעורר מחשבות, מכניס את הקורא לתקופה ותרבות אחרות, בהם האדם נחשב לכלי שרת בידי השליטים הנעלים.
הגעתי אל הספר באופן מפתיע בעקבות שיחה על נופים הנגלים ממטוסים לפני נחיתה כשאחי ואשתו נזכרו בטיסה מעל מדבר שהזכירה להם את הנופים מהספר.
 
מתוך הספר:
 
״מה פירוש מילה משלו! מה זה צריך להיות?״ נאנח עיני-בז במנוד ראש כמוכיח. ״מה זאת אומרת המחשבות שלו? ההשקפה הפרטית שלו? דעתו האישית שלו? אסור שיהיה קיים דבר שכזה- מלה משלו. כל מה שנרשם על נייר לא שייך עוד לכותב. מה שנחרת בעט לא ייעקר באת. רק זה חסר לנו, שכל אחד יתחיל להביע מחשבות ודעות משלו. יהיה שמח.”

גיא חצרוני ממליץ: קוקולקה

קוקולקה / לאנה לוקס, תרגום: אברהם קנטור, ספרית הפועלים 2019

מאת: גיא חצרוני (מערכת ליריקה)
 
סיפורה של סמירה. סיפור שתחילתו בבית יתומים באוקראינה וסיומו בגיל ההתבגרות בגרמניה. סמירה מספרת את סיפורה. הסופרת, בגאונות בלתי נתפסת, מצליחה לספר לנו את הסיפור מנקודת המבט הילדותית והתמימה של סמירה מבלי שנאבד כל פרט ונצליח להבין כמבוגרים מה עובר עליה. הסופרת מציירת לקורא את המציאות דרך מילים של ילדה שעוד לא מבינה את העולם. זהו סיפור טראגי על ילדה נטושה וחסרת מזל, המתגלגלת למחוזות לא פשוטים ונותנת לנו הצצה נדירה על עולם קשוח. בהתחלה חשבתי על אוליבר טוויסט אבל מהר מאוד הבנתי שזה זן אחר לגמרי של סיפור.
מהרגע שהתחלתי לקרוא לא הצלחתי להפסיק עד לסיום הספר. ממליץ.
 
מהספר:
 
״אולי אני צריכה להיות רופאה״ אמרתי.
״זה לא כל כך פשוט. לומדים את זה הרבה שנים.״
״אז אני אלמד את זה״
״זה לא ילך. הרי לא היית בכלל בבית ספר. חוץ מזה רצית להיות זמרת. לא?״
״כן, נכון.״
״אז את רואה. לימודי רפואה זה בשביל אנשים שאין להם איזה כשרון מולד.״