ארכיון תגיות: גיא חצרוני

אדם מת, הודעה על הלוויה תישלח בעוד 20 שנה / גיא חצרוני


דְּבָרִים נִשְׁכְּחוּ
הָעוֹלָם פִּתְאֹם זָר
מִי לְיָדִי? אֲנִי כְּבָר לֹא יוֹדֵעַ
מִי אֲנִי? שָׁכַחְתִּי
הַאִם אֶתְמוֹל הוּא? אוֹ מָחָר?
אֶתְמוֹל הָיִיתִי אִישׁ? אוּלַי עָנָף שֶׁל עֵץ?
אֲנִי פּוֹקֵחַ עֵינַיִם, מַה לְּפָנַי?
רִיק, אֵין כְּלוּם, מִישֶׁהוּ שׁוֹמֵעַ?
יֵשׁ פֹּה מַשֶּׁהוּ?
אֵיפֹה אִמָּא?
אִמָּא.

יוֹשֵׁב וּמְחַיֵּךְ, לֹא מֵגִיב לִכְלוּם
דָּבָר לֹא מֻכָּר לוֹ יוֹתֵר
שָׁכַח לְדַבֵּר
הַלֵּב פּוֹעֵם, הַדָּם זוֹרֵם
הָאֶצְבָּעוֹת חֲמִימוֹת
וְאֵין עוֹד דָּבָר.
בְּעוֹד עֶשְׂרִים שָׁנָה תִּהְיֶה לְוָיָה
וְהָאֵבֶל יַחְדֹּר לְעַצְמוֹתֵינוּ.

ניקוד: יאיר בן־חור

האיש ששנא את אשתו / גיא חצרוני

 

לזכר שרה כהני שעשתה בנו נפלאות

 
גלגלה אותו אל תוך המבואה ההומה בקופת החולים, הוא על כיסא גלגלים כבר, כמה? חמש שנים? מאז הפך חצי גופו למשותק. "Take left here, to the pharmacy", אמר לפיליפינית שמטפלת בו. עוד קודם לשיתוק סבל מכאבים בצד ימין של הגוף, "זה התחיל בכאבים בצוואר", נזכר, "כל הלילה הייתי מתעורר מזה".
היא גלגלה את כיסא הגלגלים שלו והושיבה אותו קרוב לקצה ספסל ההמתנה. ליד אישה לא צעירה.
"אוף, התור לא זז", התלוננה האישה שישבה לצידו.
"זה לא תמיד כך?" שאל.
"האמת שכן…" ענתה, "אבל אני אף פעם לא מתרגלת לזה".
"כן", נאנח, "ואני בא לפה הרבה בגלל הכאבים".
"גם אני סובלת מכאבים", ענתה לו, "אבל אני פה בגלל מחלת עור בכלל, בכאבים אני מטפלת במקום אחר".
"כן? איפה?" שאל.
"תשמע, לפני הרבה שנים התחיל לי כאב בגב וחברה לקחה אותי כמעט בכוח לאיזו אישה מבוגרת ברמת גן, רק נכנסתי אליה לסטודיו היא העיפה בי מבט ואמרה: 'תרימי את הראש, ככה כואב לך בכתף…' מאז היא עושה בי ניסים, מעסָּה פה, מסבירה שם… לא רק שאני יוצאת ממנה בלי שום מיחוש, אני ממש מרחפת, כל החיים שלי השתנו בזכותה".
"את חייבת לתת לי את הפרטים שלה", ביקש, " אולי היא תוכל לעזור גם לי, אפילו שאני כבר זקן ונכה".
״האמת היא שאני לא בטוחה שכדאי, לא הרגשתי את זה אבל אמרו לי שהיא מאבדת סבלנות מהר ולפעמים אפילו צועקת על מטופלים…״
״תני לי לדאוג לזה, אל תטרידי את עצמך״.
״אתה יודע מה? אתה נראה לי נחמד ואני אתן לך את הטלפון שלה. אני בטוחה שהיא תוכל לעזור לכאבים שלך. אגב, מה שמך?״
״יצחק, ושמך?״
״ורדה״, ענתה.
כעבור כמה ימים נזכר יצחק במספר הטלפון שבכיסו והחליט לנסות.
״הלו?״ ענה הקול מהצד השני, מבטא יקי בולט, חשב לעצמו.
״שלום, שמי יצחק, שמעתי עלייך דברים נפלאים ואני מבקש לקבוע תור״.
״הממ… תשמע יצחק, אני מאוד עמוסה, אני מקבלת קבוצות אחר הצוהריים, הם עושים אצלי התעמלות, לטיפול אישי אני פנויה רק בבקרים והכול מלא. אני יכולה למצוא לך מקום בחמש בבוקר אם אתה מוכן לקום מוקדם״.
״בגילי חמש בבוקר זה לא מוקדם", צחק.
״למי כבר קבעת?״ שאלה עדנה, אשתו של יצחק, ״שוב שטויות?״
״אויש, אל תבלבלי לי במוח״, ענה, ״לא ביקשתי לשמוע את דעתך״.
״כרגיל אתה מבזבז את הזמן שלך ואת הכסף על השטויות שלך. היית חמור ונשארת חמור״.
וביום שנקבע, בדיוק בחמש בבוקר, דפקה המטפלת הפיליפינית של יצחק על הדלת הישנה שבקומת הקרקע בבניין הישן והנמוך במרכז רמת גן. כשנכנסו גילה סטודיו גדול ובו מחצלות על הרצפה, חלונות מוארים לכל אורך הקירות, ובצד ימין מעין במה מוגבהת ועליה מיטה ופרגוד. ליד המיטה עמדו זוג הורים, היא בדיוק סיימה לטפל בבנם. הילד קם מהמיטה והאֵם הנרגשת אמרה, ״אוי שרה, העמדת אותו שוב על הרגליים, שבוע שלם הגב שלו היה תפוס והוא לא הצליח כמעט לזוז, תראי איך הוא גמיש עכשיו, כאילו מעולם לא נתפס לו הגב, כבר לא ידענו מה לעשות״.
״רק חשוב, חמוד, שתקפיד להרים משאות כבדים כמו שלימדתי אותך, תשתמש בכל הגוף, לא רק בידיים כי זה מושך את הגב שלך חזק מדי. ובוא אליי שוב בעוד שבוע–שבועיים שאראה אותך״, ענתה שרה ופנתה אל יצחק ״שלום, אתה יצחק?״ כן. ״למה אתה בכיסא גלגלים?״ שאלה שרה.
״חצי גופי הימני משותק ואני לא מצליח ללכת״.
״הממ…״ אמרה שרה, ״אבל זה לא שיתוק נירולוגי, אני רואה, הפנים שלך סימטריות ואתה נראה בריא בסך הכול. בוא, שב על המיטה ונוריד את החולצה שאוכל לראות אותך טוב יותר״.
בעזרת המטפלת ושרה ירדה החולצה לבסוף ושרה נגעה בשכמה השמאלית.
״איי!" צעק יצחק כשנגעה.
״כל הגוף שלך קפוץ ומתוח, לא פלא שכואב לך.״
היא שפשפה את כף ידה לאורך עמוד השדרה שלו, מרחה משחה בריח אורנים חזק, ויצחק הרגיש שהאזור מתחמם ועוד מעט עולה באש. ״יש לנו הרבה עבודה״, אמרה שרה, ״אתה כולך פקעת מתוחה וצריך לאט־לאט להתחיל לשחרר את השרירים. למה אתה מתוח כל כך?״ שאלה, ״משהו בבית? אתה הלוא בפנסייה, זו לא העבודה ולא דאגות פרנסה יום־יומיות״.
״לא יודע, בכלל לא ידעתי שאני מתוח״, אמר.
״הגוף שלך יודע״, פסקה שרה, "וזה מספיק". לאחר רגע המשיכה ואמרה: ״חבל שאשתך לא באה, היא הייתה יכולה ללמוד ולהזכיר לך את התרגילים שאני מראה לך״.
״אישתי?״ גיחך, ״אם אנחנו קצת מחליפים הברות בינינו במשך היום זה בעיקר נביחות של ריב, אבל גם את זה אנחנו בקושי עושים כבר שנים. עדנה אישה רעה ועיקשת״.
״מה אתה עושה במהלך היום?״
״קורא הרבה, מאזין לרדיו, המטפלת לוקחת אותי לטיול בחוץ כשנעים״.
״ואתה ועדנה ישנים באותו החדר?״
״כן״.
״ואיך אתה ישן?״
״לא משהו, עדנה נוחרת, והריח שלה לא נעים, אנחנו באותה מיטה, את יודעת…״
״אתה ישן בצד שמאל, נכון?״
״כן! איך ניחשת?״
״כל צד ימין שלך, יצחק חביבי, מתוח כמו קפיץ. עכשיו כשסיפרת לי כמה אתה לא סובל את עדנה, הבנתי שהגוף שלך מגיב אליה ככה, היא ישנה לימינך ואתה מקשיח את גופך אליה ועם השנים איבדת את הגמישות. אני בטוחה שבעזרת הרבה עבודה, ואולי גם תעבור לישון בחדר נפרד, נצליח להרים אותך בחזרה על הרגליים״.

עריכה: יאיר בן־חור

סתיו / גיא חצרוני

 
יָצָאתִי לַמִּרְפֶּסֶת, שְׁעַת בֹּקֶר מֻקְדֶּמֶת
אֶתְמוֹל הָיָה חַמְסִין
עֲנָנִים קוֹדְרִים מְשַׁיְּטִים מִדָּרוֹם
לְפֶתַע פֶּרֶץ רוּחַ חָרְפִּי
שִׁיר אָהוּב בּוֹקֵעַ מֵהָאָזְנִיּוֹת
אֲנִי עוֹמֵד בְּפִנַּת הַמִּרְפֶּסֶת
הָרוּחַ מַכֶּה לְלֹא רַחֵם
אֲנִי עוֹצֵם עֵינַיִם וּפוֹשֵׁט יָדַיִם לַצְּדָדִים
מְחַכֶּה שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹרֶה וְיִשְׁטֹף אוֹתִי וְאֶת הַמִּרְפֶּסֶת
מַרְגִּישׁ שֶׁאֲנִי סֶלַע בְּרֹאשׁ הַר טְרָשִׁים חָשׂוּף
שְׁתֵּי טִפּוֹת עַל הָאַף וְהַקָּרַחַת
וּבְאַחַת
הָרוּחַ נִרְגַּע, הַשִּׁיר נִגְמַר, חָזַרְתִּי לְכָאן.

ניקוד: יאיר בן־חור

אמרו / גיא חצרוני

 
"שִׁמְרוּ עַל הַמּוֹלֶדֶת", אָמְרוּ,
וְרַצְתֶּם אֶל הָאֵשׁ;
"הֱיוּ לָנוּ חוֹמַת מָגֵן", אָמְרוּ,
וְאַתֶּם אֲהַבְתֶּם אוֹתָנוּ וְנִשְׁמַעְתֶּם לַצַּו.
וְעַכְשָׁו נִדּוֹנּוּ לְחַיִּים שֶׁל שְׁכוֹל וְאָבְדָן
נִדּוֹנּוּ לִבְכּוֹת אַחֲרֵיכֶם,
נִדּוֹנּוּ לִשְׁאֹל: מַדּוּעַ, הַאִם זֶה הָיָה הֶכְרֵחִי
הַאִם שָׁמַרְנוּ עֲלֵיכֶם מַסְפִּיק
הַאִם הִבְטַחְנוּ שֶׁכָּל זֶה הָיָה בֶּאֱמֶת נָחוּץ
לִפְנֵי שֶׁנָּתַנּוּ לָכֶם לָרוּץ לְשָׁם
וְלַחְזֹר רַק אֶל זִכְרוֹנְנוּ

ניקוד: יאיר בן־חור

בוקר של שגרה / גיא חצרוני

 
אביב. החלון במקלחת פתוח עכשיו בלילות שכבר אינם קרים כמו קודם. בבוקר בוקעים ממנו רחשי הציפורים ומעירים אותי, מסמנים לי שנגמר הלילה וזה בסדר להתעורר. שולח יד לחפש את המשקפיים בין החפצים העומדים בבלגן על השידה שליד המיטה, מרים את הטלפון – מה חדש בעולם? ווינט קודם כול, הפסקת אש בעזה, יופי, קצת שקט, הגיע הזמן. בעוד עשר דקות הטלפון של זוגתי יצלצל להשכמה, ואני ממהר לסור למקלחת לצחצח שיניים ולהתקלח. המקלחת תהיה תפוסה אחר כך ולא אספיק להתארגן לפני שאני מעיר את נדבי.
שקט בבית. אני עולה לקומה השנייה, פותח את החלון אצל נדב. האוויר נעים בחוץ. אני נשכב לידו, אוסף את עצמי מחדש לאחר הטיפוס במדרגות, לאט־לאט שנתו נפרמת והוא מוכן לקום. אני זורק על מיטתו את בגדי בית הספר והוא מתיישב על המיטה בעיניים עצומות, מגשש בידיו ומחפש את הבגדים. מתלבש בעצלתיים, מוצא את המשקפים שלו על השולחן ומרכיב אותם. נדב יוצא ראשון מהחדר ואני אחריו, יורדים למטה. הוא מתיישב על הכורסה שלי, אני מוציא מהתיק שלו את קופסת האוכל ואת בקבוק המים, רוחץ, מחליף במים טריים, שם שתי פרוסות בטוסטר ומכין חביתה לכריך לבית הספר. מנתק את הטלפון של נדב מטעינה ומכניס לתיק שלו עם קופסת האוכל והמים.
עכשיו מכין לעצמי חביתה. מאז חליתי והפסקתי לאכול כמעט הכול, עברתי משתי ביצים לשלוש ביצים בבוקר – הדבר היחיד כמעט שאני מסוגל לאכול עכשיו. אני מקשקש לי את החביתה ומתיישב לאכול מול הטלוויזיה, שם מתנגנים הסרטים של נדב. יונת מכינה לנדב קערת דגנים והוא מתיישב ליד השולחן לאכול. עד 7:32 יש עוד זמן, נדב נשכב על הספה, הראש על אימא, ואני יוצא להשקות את העציצים ולטאטא את המרפסת. ב־7:32 בדיוק אנחנו מכבים את הטלוויזיה ויוצאים. אני עם שקית זבל ביד, נדב עם תיק כבד על הגב – פותחים את הדלת והעיתונים מחכים לנו על הרצפה. ישראל, השכן הנכה שהתיידד עם יונת, מניח אותם על מפתן הדלת בכל בוקר. מכניסים את העיתונים פנימה ויורדים. אנחנו הולכים לכיוון בית הספר, וכשמגיעים למישור יונת, שמתקשה לשמור על קצב אחיד בהליכה, פורצת בריצה קלה עד סוף השביל, נדב ואני משוחחים בשקט עד שמגיעים לצומת, נדב פונה ימינה לכיוון בית הספר ואנחנו ממשיכים שמאלה לכיוון בית הקברות, לצעדה היומית. אנחנו לא עוקפים את בית הקברות אלא נכנסים אליו. יונת חייבת לשבת מדי פעם בפעם, ובבית הקברות יש לה על מה לשבת בכל מקום. מחר ערב יום הזיכרון, התקינו כאן סככה זמנית ענקית מרשת צל כחולה, להקל על הבאים לטקסים או סתם לפקוד את קברי יקיריהם. אנחנו ממשיכים ומשלימים את המסלול הקבוע. יונת עולה הביתה ואני ממשיך בצעדה ארוכה ומהירה אל הפַּרק העירוני. השעה עוד לא שמונה והשמש כבר קופחת, בעוד חודש כבר אי אפשר יהיה ללכת בשעה הזאת, לא רק החום יעלה, גם הלחות תהיה כבדה מנשוא, ואני בטח אעביר את הצעידות לשעות הערב. לפני שהמחלה פרצה, הייתי רץ בחמש בבוקר. הייתי קם, יוצא לריצה, חוזר ומתקלח לפני שמישהו מבני הבית הספיק להתעורר. ולא רק בגלל השמש והחום, גם בגלל שהרחובות עוד שוממים (יחסית) בשעות האלה והרבה יותר נעים לרוץ על המדרכות ולחצות מעברי חצייה בלי צורך להמתין דקות ארוכות עד ששיירת מכוניות תעבור.
 
חוזר הביתה. תכף עאדל יבוא משכם להביא לי את הקבלה מהחודש שעבר. הוא בדרכו לפגישה חשובה בתל־אביב היום. עאדל מבקש לעלות ולהשתמש בשירותים. הלילה ישן שעתיים בלבד, הרמדאן החל היום והוא קם לפנות בוקר להתפלל ולאכול ולשתות. במהלך שעות היום הוא צם עד לסעודת האיפטאר בערב. הוא מתלונן שכל הדרך מהמחסום הצבאי, שער הכניסה לישראל בשבילו, ועד לבית שלי היו פקקים נוראים. "לא ראיתי עומס כזה אף פעם", הוא אומר, "אולי זה בגלל המלחמה בעזה?"
"לא", אני עונה לו, "זה כנראה בגלל השבוע הקצר, יום הזיכרון בעוד יומיים ויום העצמאות מייד אחריו".
"אה באמת? שכחתי מזה לגמרי", הוא אומר, "אני עסוק ברמדאן שלי ושוכח את כל מה שמסביב", התנצל.
אימא מתקשרת לבקש שאקבע לה תור לרופא, אבל באתר האינטרנט אפשר לקבוע להיום או למחר, ואז רק לעוד שלושה שבועות… ואימא רוצה תור לשבוע הבא. אני מייעץ לה להתקשר למרפאה ולבדוק מה פשר העניין, לא ייתכן שהמרפאה שלה יוצאת לפגרה במהלך רוב חודש מאי.
רוח שרבית נכנסת מהחלון, השעה עשר בבוקר ומד הטמפרטורות במרפסת מראה 34 מעלות.
אני הולך לקנות בשר. שגב, שעזב לאחרונה את הבית לטובת דירת רווקים שכורה, אמר שאולי יבוא ביום העצמאות, אני צריך שיהיה בשר בבית. כשהילד אצלי הוא רוצה בשר על האש, ועדיף צלעות כבש.
חנות הבשר במרחק מאתיים מטרים מהבית. עד לאחרונה הייתי חלש מדי להליכה והייתי צריך להקיף כמה רחובות ולעבור שני רמזורים במכונית כדי להגיע אל מול החנות, ועכשיו אני כבר יכול שוב ללכת ולסחוב את השקיות בדרך חזרה. אצל הקצב מתכוננים ליום העצמאות, מכינים עוד ועוד מגשים עם שיפודים, כנפיים ומה לא. חששתי שיהיה עמוס לקראת החג, אבל זו חנות שכונתית וכולם בעבודה בשעה הזאת.
אורנית מתקשרת, היא באזור ורוצה לקפוץ, הייתה אמורה להעביר שיעורי עברית לתלמידים ערבים באזור אבל הם לא הגיעו עקב הרמדאן ולא הודיעו מראש, אז היא מצאה את עצמה לבדה בכיתה. יש לה כמה שעות לשרוף עד לשיעור הבא במכללה אחרת. "הקפה אצלך טעים יותר", היא מתרצת ואני כמובן שמח לחברתה ומזמין אותה לבוא. ב־12:00 יש לי שיחת ועידה.
אחר כך אלך לנוח. מחר שוב כימו.

גיא חצרוני ממליץ: אדם הולך הביתה

אדם הולך הביתה / יורם עשת-אלקלאי. הוצאת כתר 2010

מאת: גיא חצרוני (מערכת ליריקה)
 
סיפור פציעתו ושיקומו כנגד כל הסיכויים במלחמת יום הכיפורים. יורם עשת-אלקלאי נפצע בראשו והתבוסס בחולות סיני עם חלקי מוחו מפוזרים סביבו וחור פעור בגולגלתו מפגיעת פגז שאותו לא שמע. זהו סיפור אופטימי על רצון לחיות ומאבק עיקש ועל סביבה תומכת. והוא מגלה טפח מחווית פצוע / נכה מלחמה בארץ שיודעת כל כך הרבה פצעים ומלחמות.
הסופר מספר בגוף ראשון ושוזר נקודות מבט של הסובבים אותו להשלמת התמונה, ומידי פעם מקפיץ אותנו קדימה בזמן, וכך למרות שאנחנו יודעים שהסוף הוא טוב, אנחנו סקרנים לשמוע עוד ועוד על הצעדים הקטנים של השיקום.
הספר ריתק אותי ונגע לליבי מתחילתו ועד סופו.
 
אצטט את המשפט האחרון בספר:
 
״ואיני יכול לסיים ללא הבעת תקווה שבדילמה הנצחית שבין מלחמה לשלום יזרעו הדברים שסופרו כאן מידה של ספק בלבם של המנהיגים והגנרלים הקובעים גורלות בשם צדקתה של הדרך, ובעתיד יגרמו להם להסס עוד שבריר שנייה בטרם ילחצו על ההדק״

גיא חצרוני ממליץ: והיום איננו כלה

והיום איננו כלה / צ׳ינגיס אייטמטוב 1980, תירגום מרוסית: דינה מרקון ואמציה פורת, עם עובד / ספריה לעם

מאת: גיא חצרוני (מערכת ליריקה)
 
קבוצה יוצאת במרחבי ערבות הסארוזק שבקזחסטן לקבור את חברם. ידגיי שבראש החבורה מוליך אותנו באמצעות זיכרונותיו ואגדות המקום לתקופת תום מלחמת העולם השניה, לקראת תום תקופת סטאלין. אנשים פשוטים, יוצאי צבא הנושאים טראומות מלחמה מוצאים קצת שלווה במקום רחוק ונידח בו הרכבות נוסעות ממערב למזרח וממזרח למערב… ובו בזמן מתרחש סיפור שלא יאמן שעשוי לשנות את חיי האנושות כולה.
 
ב 1991 אחרי נפילת ברית המועצות הוסיף לו הסופר פרק נוסף שכניראה היה חייב לשמוט אותו בתקופה הסובייטית.
 
הספר מרגיש כבד בהתחלה אך כשאתה שוקע לתוכו הדמויות מקבלות צבע וחיים וסיפורם מרתק ומעורר מחשבות, מכניס את הקורא לתקופה ותרבות אחרות, בהם האדם נחשב לכלי שרת בידי השליטים הנעלים.
הגעתי אל הספר באופן מפתיע בעקבות שיחה על נופים הנגלים ממטוסים לפני נחיתה כשאחי ואשתו נזכרו בטיסה מעל מדבר שהזכירה להם את הנופים מהספר.
 
מתוך הספר:
 
״מה פירוש מילה משלו! מה זה צריך להיות?״ נאנח עיני-בז במנוד ראש כמוכיח. ״מה זאת אומרת המחשבות שלו? ההשקפה הפרטית שלו? דעתו האישית שלו? אסור שיהיה קיים דבר שכזה- מלה משלו. כל מה שנרשם על נייר לא שייך עוד לכותב. מה שנחרת בעט לא ייעקר באת. רק זה חסר לנו, שכל אחד יתחיל להביע מחשבות ודעות משלו. יהיה שמח.”

גיא חצרוני ממליץ: קוקולקה

קוקולקה / לאנה לוקס, תרגום: אברהם קנטור, ספרית הפועלים 2019

מאת: גיא חצרוני (מערכת ליריקה)
 
סיפורה של סמירה. סיפור שתחילתו בבית יתומים באוקראינה וסיומו בגיל ההתבגרות בגרמניה. סמירה מספרת את סיפורה. הסופרת, בגאונות בלתי נתפסת, מצליחה לספר לנו את הסיפור מנקודת המבט הילדותית והתמימה של סמירה מבלי שנאבד כל פרט ונצליח להבין כמבוגרים מה עובר עליה. הסופרת מציירת לקורא את המציאות דרך מילים של ילדה שעוד לא מבינה את העולם. זהו סיפור טראגי על ילדה נטושה וחסרת מזל, המתגלגלת למחוזות לא פשוטים ונותנת לנו הצצה נדירה על עולם קשוח. בהתחלה חשבתי על אוליבר טוויסט אבל מהר מאוד הבנתי שזה זן אחר לגמרי של סיפור.
מהרגע שהתחלתי לקרוא לא הצלחתי להפסיק עד לסיום הספר. ממליץ.
 
מהספר:
 
״אולי אני צריכה להיות רופאה״ אמרתי.
״זה לא כל כך פשוט. לומדים את זה הרבה שנים.״
״אז אני אלמד את זה״
״זה לא ילך. הרי לא היית בכלל בבית ספר. חוץ מזה רצית להיות זמרת. לא?״
״כן, נכון.״
״אז את רואה. לימודי רפואה זה בשביל אנשים שאין להם איזה כשרון מולד.״