ארכיון תגיות: דוד אדלר

שלושה שירים / דוד אדלר

את אשה של יום

אַת אִשָּׁה שֶׁל יוֹם
אֲנִי אִישׁ שֶׁל לַיְלָה

אֶעֱשֶׂה לַיְלָה לְיוֹם וְאַתְּ
יוֹם לְלַיְלָה
כָּל אֶחָד יִקַּח אֶת עַצְמוֹ וְיָבִיא
נִפָּגֵשׁ בְּצָהֲרֵי הַיּוֹם.

הָאוֹר יִפֹּל עָלֵינוּ מִלְמַעְלָה.

 

אצטרובלי הברוש

גַּם עַכְשָׁו
מִקֵּץ שִׁשָּׁה עָשׂוֹרִים
אֲנִי תּוֹלֵשׁ בְּדַרְכִּי אֶת אִצְטְרֻבְּלֵי הַבְּרוֹשׁ
מְלוֹא חוֹפְנַיִּם
מִסְתַּכֵּן בְּהֶרֶס שְׁמִי הַטּוֹב בִּמְחִי
זְרִיקָתָם עַל כָּל עַמּוּדֵי הַחַשְׁמַל שֶׁבָּרְחוֹב.

הִנֵּה דָּבָר לֹֹא הִשְׁתַּנָּה
אוֹתוֹ הָאֹשֶׁר לְשֵׁמַע הַנְּקִישָׁה
וְאִם אַחְטִיא – אוֹתָהּ הָאַכְזָבָה
הִנֵּה אֲנִי אוֹתוֹ הַיֶּלֶד

דָּבָר לֹֹא הִשְׁתַּנָּה
לֹא הַנְּחִישׁוּת
לֹא הָעַיִן הַמְּכַוֶּנֶת
רַק הַזְּרוֹעַ הַמִּתְנוֹפֶפֶת
הַיָּד הַמַּטִּילָה
שֶׁעֲדַיִן נָעָה כִּמְטוּטֶלֶת
אֶלָּא שֶׁהַשְּׁחִיקָה הַגּוֹבֶרֶת
קוֹצֶבֶת אֶת זְמַנָּהּ.

 

כשתבואו לירושלים

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם
הָבִיאוּ הַרְבֵּה חוֹל לְכַסּוֹת
אֶת הַקְּדוּשָׁה שֶׁצּוֹמַחַת
מִכָּל סֶלַע מְחֹרָץ אוֹ בָּקוּעַ
מִכָּל אֶבֶן מְנֻקֶּדֶת בְּחֲזָזִיּוֹת וְטַחַב.

כְּשֶׁתָּבוֹאוּ לִירוּשָׁלַיִם
אַל תָּבִיאוּ סְפָרִים
אַל תָּבִיאוּ דְּגָלִים
הָבִיאוּ גַּלִּים שׁוֹבָבִים
הָבִיאוּ יָם
כְּמוֹ שֶׁטֶדִי קוֹלֶק הִבְטִיחַ
פַּעַם.

השירים מתוך קובץ השירים השני של דוד אדלר "פעם אולי אכתוב על זה" (הוצאת "אבן חושן")

הלוויה בקיבוץ / דוד אדלר

הלוויה בקיבוץ / דוד אדלר

לאסתר דודתי ז"ל

השיר נכתב לאחר מות דודתי אסתר רון, ילידת 1922. היא ואבי ניצלו ממש עם פרוץ המלחמה ואחות נוספת שרדה את השואה. שאר בני המשפחה, הורים, 4 אחים ואחיות, סבתות, דודים, בני דודים (פרט לשניים, אחת ואחד מכל צד) נספו. היא הצטרפה לגרעין של בני עקיבא, שאחרי שתי תחנות ביניים, הקים את קיבוץ סעד בנגב ביוני 1947. היא שכלה את בנה סגן אריק רון שנהרג מכדור של צלף במלחמת ההתשה בתעלה (1969) בטרם מלאו לו 21. למרות כול זאת, היא מעולם לא התאוננה והתלוננה. היא שפעה חיוניות ואופטימיות (לפחות כלפי חוץ) והייתה בעיני, ובעיני כל מי שהכיר אותה, מושא להערצה עד לפטירתה בקיבוץ ביום קיץ לוהט ביולי 2011.

*
הַקִּבּוּץ בָּא
בְּבִגְדֵי עֲבוֹדָה
הַחֹם בִּקֵשׁ צֵל
הַשֶּׁמֶשׁ אֵינָהּ חָסָה עַל אִישׁ
ׁ(אֵין טוֹבִים וְאֵין רָעִים
אֵין הַעֲדָפוֹת
אֵין חֲסָדִים)
 
*
הַקִּבּוּץ בָּא
כָּל אֶחָד תָּפַס אֶת מְקוֹמוֹ
כְּאִלּוּ נֶעֶרְכָה אֶתְמוֹל חֲזָרָה
מִי שֶׁקָּרוֹב יוֹתֵר
מִי שֶׁקָּרוֹב פָּחוֹת
לֹא הָיְתָה וַעֲדַת הִגּוּי
לֹא וַעֲדַת קַבָּלָה
 
*
הָיוּ שֶׁהִרְחִיקוּ מַבָּט
אֲחֵרִים הִתְבּוֹנְנוּ אֵיךְ הַזְּמַן חוֹלֵף
בַּדְמֻיּוֹת מוּלָם
אֵיךְ הַכֹּל הִלְבִּין
אֵיךְ הַדֶּשֶׁא הִצְהִיב
לֹא יָכְלוּ רְאוֹת אֶת הַזְּמַן הַחוֹלֵף
בִּדְמוּתָם.
 
*
הָאֲלֻנְקָה הַשְּׁקוּעָה
צִמְּקָה אֶת גּוּפָהּ.
לֹא הַגּוּף
תָּפַס מָקוֹם
אֶצְלָהּ
 
*
רוּחַ לֹֹא הָיְתָה
לַהֶסְפֵּד הָיָה הֵד
יוֹתֵר מֵהֵד אֶחָד
עַד שֶׁהִתְחַלֵּף בְּשִׂיחַת חֻלִּין
שֶׁל מִי שֶׁעֲדַיִן חַיִּים.
 
*
הַצַּעַר תָּמִיד הָיָה מֻפְרָט
הַשִּׂמְחָה הַקִּבּוּצִית לְתִפְאָרָה
נֶעֶלְמָה
 
*
הָיָה חָלָל
לֹא הָיְתָה רוּחַ
הֶחָלָל נִשְׁאַר
תָּלוּי

סעד, 21.7.11

השיר (ללא ההקדמה, שהוספה לבקשת 'ליריקה') כלול בספרו השני של דוד אדלר "פעם אולי אכתוב על זה" ("אבן חושן", 2017).

למשוררת היגון / דוד אדלר

למשוררת היגון / דוד אדלר

אַתְּ מִתְבּוֹנֶנֶת בַּצִּפּוֹר וְרוֹאָה אֶת עַצְמֵךְ מִתְבּוֹנֶנֶת
בִּכְנָפֶיהָ וְרוֹאָה אֶת כְּנָפֵךְ הַשְּׁבוּרָה מִתְבּוֹנֶנֶת בָּעֵץ וְרוֹאָה
אֶת עַצְמֵךְ נָדָה לְכָל רוּחַ מִתְבּוֹנֶנֶת בְּפִי-בְּאֵר חֲרֵבָה וְרוֹאָה אֶת
צִמְאוֹנֵךְ.
 
הִתְבּוֹנְנִי בַּצִּפּוֹר – הִיא מְאֻשֶּׁרֶת לִרְאוֹת
אֵיךְ הָעֵץ נֶהֱנֶה מִטִּלְטוּלוֹ בָּרוּחַ.
גַּם הַבְּאֵר יוֹדַעַת כִּי הַחֹרֶף יָבוֹא.
גַּם אַתְּ.
יְכוֹלָה.

המשורר פונה אל משוררת היגון, להראות לה את חצי הכוס המלאה. יש כאן ניסיון נוגע ללב לעורר את האופטימיות, שאולי קיימת בכל אדם, אך לעתים היא רדומה ימים רבים.

ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

ארבע שנים למותו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל – דברים לזכרו/ דוד אדלר

בפתח הרשימה רצוי אולי להזכיר שוב, בעיקר לאלה שהתוודעו ל"ליריקה" רק לאחרונה, שהאתר הוקם על ידי ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של שי אריה מזרחי (שא"מ) ביום השנה הראשון למותו, כמחווה ל"כאוס" ששא"מ הקים.
כשענת שאלה אותי אם איאות לכתוב דברים לזכרו של שי גם השנה, נעניתי מיד בחיוב. לא שאלתי את עצמי הפעם, כבפעמים קודמות, אם שי היה רוצה שיכתבו עליו דברים גם ארבע שנים אחרי מותו. גם עתה אני כמעט בטוח שהשאלה לא עלתה במחשבתו, בוודאי לא ברגעים השחורים ההם. כמי שלא התנסה בכך, אני יכול רק לשער בדמיוני המוגבל, שכשטעם החיים אוזל – שאלות כאלה אינן עולות כלל. בניגוד לאחרים (למשל כמו שמעון פרס ז"ל ויסלחו לי שניהם על ההשוואה המוזרה הזאת) גם בימים שקטים ורוגעים יותר, כך אני שוב מניח, מחשבה כזו לא עלתה כלל במוחו.
גם לא שאלתי את עצמי מה אכתוב עתה, אלא הפטרתי בתגובה לענת, אולי אביא איזה שיר משלו. כי הרי כבר כתבתי שלא נוספה לי כל ידיעה עובדתית חדשה על אודותיו או על אודות שירתו (1). כבר כתבתי עליו ועל שירתו בהרחבה; עליו – כמעט כל מה שידעתי ועל שירתו – כל מה שנראה לי כראוי לציון והבלטה. הדברים התפרסמו הן ב"תרבות וספרות" של "הארץ" http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/.premium-1.2181161
הן בהרחבה גדולה אף יותר כאן ב"ליריקה" וגם באתרים אחרים. ואין טעם לחזור ולכתוב ממה שכבר נכתב אחרי מותו. הרשת הרי פרושׂה וזוכרת.
למה נעניתי מיד? מסיבה פשוטה – למען משפחתו. ועדות לכך היא תגובתם (הפומבית) של הוריו בשנה הקודמת על שיר שהקדשתי לזכרו ודברים שהבאתי: "דוד שלום, כל כך קולע, כל כך נוגע ומדויק. תודה לכם, ענת ודוד וכל הכותבים ב'ליריקה' שהכירו את שי וזכרו. זה היה חשוב לנו מאוד ביום הקשה הזה. שרה ואיציק מזרחי" ונועה אחותו של שי כתבה: "תודה לכם, ענת ודוד. היום עלינו לקברו של שי ואמי הקריאה את השיר וגם את מה שכתבת בסופו. קולע ונוגע."
לכאורה, המשימה הייתה פשוטה. להביא שיר משלו. אך איזה שיר? קראתי שוב בספריו. מצד אחד השירים הקודרים, השופכים אור, קצתם ב"חכמה לאחר מעשה", על קשייו והתחבטויותיו. מצד אחר יש שירים לא מעטים שהם שירת מופת משוחררת ועולצת. אולי רצוי להביא דווקא אותם, בחלקם או בשלמותם, כדי לזכור ולהתעודד שהיו לשי גם שעות של אור, של חדווה ואופטימיות.
ב"ציוּן", ספרו הראשון (כרמל, 2003) שהוקדש להוריו ואחותו, יש שירים רבים כאלה. אפתח בשני הבתים הראשונים של "מתחת לכל מקום אחר".

מִסְתּוֹבֶבֶת יוֹסֵפָה בִּרְחוֹבוֹת הָעִיר
שֶׁאֵין לָהּ הַפְסָקָה, בֵּין נִצְנוּצֵי הָרַאֲוָה
בַּעֲקֵבִים שְׁחֹרִים
וְשִׂמְלָה לֶהָבָה
וּזְחָלִים מֶשִׁי דַּק כָּחֹל
מְסַבְּכִים סְבִיבָהּ
(כֻּלָּהּ פְּקַעַת כְּחֻלָּה)
 
וְנִדְמֶה שֶׁהַיָּרֵחַ קָפַץ
לְבִקּוּר עַל כְּתֵפָהּ
חָתוּל צוֹעֲנִי מְטַפֵּס עַל רַגְלָהּ
מַחֲלִיף צְבָעִים
לְפִי תְּנוּדוֹת הַדָּם שֶׁלָּהּ.

תמונה זו של נערות "פרחים" עולצות אפשר למצוא גם בשירים אחרים שלו, כמו "ועכשיו כשאת בהודו" שהבית הראשון שלו מובא כאן:

וְאַתְּ, אַתְּ עַכְשָׁו בְּהֹדּוּ, רְחוֹקָה
בֵּין מַרְאוֹת אֲחֵרִים וְרֵיחוֹת מְשֻׁנִּים.
מְלַבְלֶבֶת, פְּרָחִים זוֹהֲרִים
בְּכָל אֲשֶׁר אַתְּ הוֹלֶכֶת.
צִפֳּרִים וּפַרְפָּרִים חָגִים מֵעַל
רֹאשֵׁךְ הַזָּהֹב, הַמְתֻלָתָּל.

וכן בשיר הנפלא "ניגון אביב" המובא כאן במלואו:

ניגון אביב
 
אָבִיב לוֹהֵט פָּרַע אֶת רָאשֵׁי הַנְּעָרוֹת
בְּשַׂחֲקָן עַל הַחוֹף. וְהַיָּם שֶׁצָּפָה דּוּמָה
הֶחְלִיק אֵלָיו תְּמִימוּתָן וּפָלַט
פְּנִינִים שֶׁל חֲלוֹם. חוֹל שֶׁהִקְצִיף
בִּשְׂעָרָן, נִצְנוּץ תִּינוֹקוֹת בַּשָּׁמַיִם,
רוּחוֹת מִמִּזְרָח מִלְמְלוּ בִּפְנֵיהֶן וְצָבְעוּ
נְהָרוֹת מְתוּקוֹת. דָּבָר מִכָּל אֵלֶּה
לֹא פָּצַע אֶת זִיוָן: הֵן צָחֲקוּ
לְמִלְמוּל הַשָּׁמַיִם, פָּרְעוּ
שְׂעָרָן עִם הָרוּחוֹת, שָׁלוּ
תִּינוֹקוֹת מִפְּלוּמַת הַגַּלִּים וְהִמְשִׁיכוּ
נִגּוּנָן עִם הַחוֹל.

ולסיום, אביא את שני הבתים האחרונים של השיר המלבב והכה יפה "הזמנה לארוחת בוקר":

בּוֹאִי וּשְׁבִי עִמִּי לַאֲרוּחַת בֹּקֶר,
הַקָּפֶה מְזַמֵּר עוֹד אֵדִים נְדִיבִים
וְהַמַּאֲפֶה יוֹקֵד מִכִּבְשַׁן לְהָטִים.
 
אַחַר נִצְעַד בַּשְּׂדֵרוֹת צוֹחֲקִים
נִקְטֹף נוֹשְׁרִים מְתוּקִים.

לסיכום, חז"ל אומרים: "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ", אלא שבמציאות ימינו זה אידאל רחוק מאוד מהגשמה. שי עסק בשירה מבפנים, ותפקידנו להכריז עליה מבחוץ. יהיה זכרו ברוך.

(1) זה היה נכון מלכתחילה. אך בשל עצלותי להעתיק (כולל ניקוד) את שיריו מספרו, תרתי אחר גרסאות רשתיות של השירים שביקשתי להביא וגיליתי בכל זאת כמה זוטי דברים שלא היו ידועים לי. ראשית, שיש מי שזוכרים את שא"מ גם לאחר מותו, כמו למשל אסתי בתפוז שכתבה שיר בהשראת "הזמנה לארוחת בוקר". גיליתי גם ש"מתחת לכל מקום אחר" פורסם כפי הנראה גם ב"שבו" 18 שיצא לאור ב־2008, וכן שאילן ברקוביץ במדורו "משורר בשטח" ב"הארץ" הביא ביוני 2008 את "ניגון אביב" כדוגמה לשיר מופתי.

ניקוד: יאיר בן־חור

מכתב מדוד אדלר לרגל האירוע במלאת שלוש שנים ל"ליריקה"

מכתב מדוד אדלר לרגל האירוע במלאת שלוש שנים ל"ליריקה"

התכנסות זו היא במלאת שלוש שנים ל"ליריקה" בעריכת ענת ורונית, שצץ בהשראת "כאוס" שערך שי אריה מזרחי ז"ל ולזכרו. גם ב"ליריקה" כמו ב"כאוס" השירים מלווים באבחנות קצרות, מדויקות, עדינות וחכמות. אך חשובה מכך לא פחות, לעניות דעתי, היא ההתמדה של העורכות: שני שירים בשבוע במשך שלוש שנים. אין זה דבר מובן מאליו. כלל לא וזו אכן סיבה טובה להתכנסות זו.

ברשותכם, כמה מילות ביניים על שי: יש דרכים רבות לסכם את פועלו של אדם. מביניהן יש שתיים הבולטות במיוחד: הראשונה, השכיחה יותר, היא לספר את עלילותיו ולמנות את מכלול תכונות אופיו והישגיו והשנייה היא להתרכז אך ורק בתכונה אחת שמבדילה אותו ומאפיינת אותו יותר מכל. כמובן – אם יש כזו.

אצל שי, הייתה כזו ועוד איך. "דברי אמת נכרים" – ודבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וללא סרק, ללא זיוף הקל שבקלים – הייתה תכונה ברורה ומובדלת, אפילו קיצונית. מדי? – אולי. היא בלטה, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" המקומית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. כזה היה גם בשירתו וגם בשירתם של אחרים שבחר לפרסם – ועל כך הערכתי אותו מאוד.

יש אמרת חז"ל שאני אוהב שאומרת "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". אך אנו יודעים שבמציאות ימינו זה אידיאל, שרחוק מאוד מהגשמה. שי עסק בשירה מבפנים ו"ליריקה" בדרכה, מכריזה עליה, אמנם בעקיפין, פעמיים בשבוע, מבחוץ.

כמה מילים נוספות על ליריקה לסיום:

אני בטוח שאין זה קל להתמיד כך ללא לאות וללא דילוגים. אמנם "ליריקה" בדרכה המאופקת, המכובדת והמכבדת אינה מערבת את הקורא בקשייה, אם ישנם, ואני סמוך ובטוח שהיו לא מעטים כאלה, במצוקי העיתים, ועל ציר הזמן הארוך של שלוש שנים. "ליריקה" באצילותה אינה מתלוננת מחד ואין לה צורך לשמחתנו להתנצל על איחור או דילוג מאידך. אני מאחל ל"ליריקה" להמשיך בדרכה זו, המתמידה, העקשנית, עוד שנים רבות.

אני מייחל שהיא תהיה במה שוקקת עוד יותר שתציג שירה טובה שתזכה למשוב כן והוגן. משוררים אוהבים להציג את פרי-עטם ולכן אני חושש פחות מהידלדלות המרכולת. חשוב לא פחות ש"ליריקה" תכיל תגובות כנות ומשובים ענייניים מקשת רחבה יותר של משוררים, שיתפנו לרגע משירתם שלהם ומקידומה, או של קוראים שאינם משוררים, אם ישנם כאלה.

רק טוב ביום חגכם.

דוד אדלר

ישעיהו ליבוביץ / דוד אדלר

ישעיהו ליבוביץ / דוד אדלר

בְּרָגִיל, אָדָם הוֹלֵךְ, רַגְלָיו מוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ וּפָנָיו לְפָנָיו. אוֹתְךָ רָאִיתִי הוֹלֵךְ, מַחְשְׁבוֹתֶיךָ
מוֹלִיכוֹת אוֹתְךָ, פָּנֶיךָ מִתַּחְתֶּיךָ וְעֵינֶיךָ אֵינָן מוֹנוֹת אֶת הַמִּרְצָפוֹת, גַּם לֹֹא אֶת צֵל הָעַמּוּדִים הַלֹֹּא נִרְאֶה בְּדַרְכְּךָ לַסִּפְרִיָה הַלְּאֻמִּית, מְשֻקָּע בְּשַׁקְלָיא וְטַרְיָא סַבוּךְ שֶׁהוּא כֻּלּוֹ שֶׁלְּךָ. אוּלַי אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַגֻּלְגֹּלֶת שֶׁצָּפָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְאוֹמֵר לָהּ דְּבָרִים. אֲפִלּוּ הָרוּחַ אֵינָהּ מַצְלִיחָה לְהַטּוֹת מַחְשָׁבוֹת. הֶבֶל הַקֹּר. צַוָּארְךָ הַכָּפוּף, הֶחָבוּשׁ בְּצָעִיף, חָבוּי בְּדַשׁ מְעִילְךָ הַמּוּרָם, אָפֹר וְדָהוּי. תִּיקְךָ הֶעָמוּס מִדַּי מַטֶּה אוֹתְךָ מְעַט מַטָּה וְיָמִינָה. חוּם הָיָה הַתִּיק וְגַם בּוֹ פָּשָׂה כְּבָר הָאָפֹר. אָפֹר הַיּוֹם. אָפֹר הַמְּעִיל. אָפֹר הַחֹמֶר הַתָּחוּב בִּסְמִיכוּת מַדְאִיגָה בֵּין עַצְמוֹת גֻּלְגָּלְתְּךָ
וְאִם תָּרִים אֶת רֹאשְׁךָ – יִפְקַע
עַד לַשָּׁמַיִם בִּצְרָחָה:
"אָמַרְתִּי לָכֶם".

ניקוד: יאיר בן־חור

דוד אדלר נזכר בפרופ' ישעיהו ליבוביץ המנוח, ש"מחשבותיו הוליכו" את גופו ולא להפך, הוגה דעות שניחן ב"כושר החדירה, הכנות האינטלקטואלית האכזרית, וחוסר הרתיעה מפני פרדוקסים המציינים את המחשבה התיאולוגית הרצינית." (אליעזר גולדמן, תשי"ד)
עוד על ליבוביץ ניתן לקרוא כאן, באתר שמנציח את מורשתו: http://www.leibowitz.co.il

משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת שנתיים למותו/ דוד אדלר

משורר נהדר, עלום – על שי אריה מזרחי (שא"מ) ז"ל במלאת שנתיים למותו/ דוד אדלר

"שנינו נטולי צללים/ בכסות לידה/ ואין צל/ שמעיב על אורנו".

לעיתים כדאי אולי להתחיל מבראשית. אולי הדברים אינם ידועים לחדשים, שהתוודעו לאתר זה רק לאחרונה ואולי נדחקו לשולי התודעה אצל אחרים. ב"אודות" באתר "ליריקה" נכתב: "הרעיון לאתר 'ליריקה' צץ בהשראת בלוג השירה האהוב עלינו, 'כאוס', לזכרו של מייסדו, המשורר שי אריה מזרחי, ז"ל". גם אני מרגיש קרבה אישית לאתר זה בשל כך. לכן כשפנו אלי מ"ליריקה" לכתוב דברים לזכרו של שי (המכונה שא"מ), במלאת שנתיים למותו קשה היה לי לסרב, בעיקר לנוכח הקול הנרגש מעבר לקו. כבר כתבתי דברים ארוכים על שי הן באתר זה והן ב"תרבות וספרות" של "הארץ", ודברים מעטים, אם בכלל, התחדשו מאז.

לא הסתרתי בעבר, ואיני מסתיר גם עתה, את הלבטים שנלווים להעלאת זכרו. מצד אחד, חשוב לעשות זאת למען חבריו ועמיתיו אך בראש ובראשונה למען משפחתו (כי גדול ככל שיהיה צער חבריו ועמיתיו, זה מתגמד, זה כּאין וכאפס לעומת הצער שלהם). מצד שני,יש חשש שהדברים שיכתבו יתפרשו כגלוריפיקציה כביכול של שי ויצירתו בעקבות מעשהו (שאין איש רשאי לדון אותו לכף חובה, כל עוד לא עמד במקומו). כי אבוי לנו אם יתפרש, ולו לפרח משוררים אחד, פירוש מוטעה מאין כמוהו, ששי זכה ליחס מיוחד ול"תהילה", בשל הדרך שבה מצא את מותו, ולגרום לכך שיאמץ חלילה את דרכו ל"תהילה" מדומה זו. "תהילה", שאם היא בכלל שרירה וקיימת (ולעניות דעתי היא אינה קיימת), הרי שאין מפוקפקת ממנה ואין פסולה ממנה. לכן ראוי שיובהר שבהעלאת זכרו של שי, הכוונה היא להעלות על נס רק את שירתו ואת אישיותו המיוחדת, ללא כל גלוריפיקציה וללא כל קשר לדרך שבה סיים את חייו.

נראה שלשי הייתה אישיות מורכבת אף יותר מזו שתיארתי בעבר. אני נחשפתי להיבטים אחדים, שגם עמיתיו הרבו להדגיש בבמות שונות: דבקותו באמירת דברים לאמיתם ללא כחל וסרק, ללא זיוף הקל שבקלים. זו הייתה תכונה ברורה ומובדלת, קיצונית אפילו, במיוחד על הרקע הכיתתי-אינטרסנטי, הידוע כ"כ, שאין טעם, ממש אין טעם, להכביר עליו מילים, ב"ביצת השירה" הישראלית. ניכר היה שהוא איש של אמת ולא של חישובי תועלת. תכונה זו באה לידי ביטוי גם בשירתו הכנה והחושפנית, גם בדברים שכתב וגם ב"כאוס" שערך.

באשר לשירתו נכתבו כבר דברים מפורטים על טיבה ע"י אחרים וע"י הח"מ (ניתן למצאם בנקל ברשת, ואת המאמרים המודפסים ניתן למצוא בפייס על שמו) ואין טעם ואין גם הקצאת מקום לחזור עליהם כאן. די אם נתבונן באיכותו של המוטו הנהדר, הפניני, שלמעלה שהוא גם המוטו של ספרו השני והאחרון "הוא המסמן את המקום" כדי לעמוד על מיטבה של שירתו. יש אמרת חז"ל שאני אוהב, וששיננתי אותה גם בערב שהוקדש לזכרו במלאת שנה למותו, שאומרת "כל העוסק בתורתו מבפנים, תורתו מכרזת עליו מבחוץ". אך אנו יודעים שבמציאות של ימינו זה אידיאל, שרחוק מאוד מהגשמה. גם שי היה מודע לכך כפי שמעיד סופו של שירו הנהדר "כאן על שפת מים קדושים" בספרו זה, האחרון: "אני קורע לָךְ שיר, מנחה / מסִפרו של משורר / נהדר, עלום". כאשר החיבור בין "משורר נהדר" ו"עלום" מביע השקפה ריאל־פואטית מאוד ברורה, גם אם מצערת. שי עסק בשירה מבפנים ואנו חבריו, ו"ליריקה" במיוחד, רואים זאת מתפקידנו להכריז עליה מבחוץ.

יהיה זכרו ברוך.

זויות הופכיות / דוד אדלר

זויות הופכיות / דוד אדלר

הַפַּרְשָׁנִים כְּאִישׁ אֶחָד צוֹדְקִים
הַתּוֹתָחִים
לֹא הִתְכַּוְּנוּ
לַהֲרֹג חַפִּים.
לְמִי שֶׁלֹּא יָדַע –
הֵם מְאֹד מוּסָרִיִּים
הַתּוֹתָחִים.
עֻבְדָּה שֶׁהַתּוֹתָחִים עַצְמָם אוֹמְרִים
שֶׁהֵם הַמּוּסָרִיִּים בְּיוֹתֵר
בְּעוֹלָם הַנְּשָׁקִים.

הַתּוֹתָחִים אוֹמְרִים וְהֵם צוֹדְקִים
אֵיךְ נִתָּן לְהַאֲשִׁים אוֹתָנוּ בִּירִי עַל יְלָדִים
כְּשֶׁמֵּעוֹלָם לֹא רָאִינוּ יֶלֶד מִבַּעַד לַכַּוֶּנֶת
וְאָנוּ יוֹרִים בְּהֶתְאֵם לְזָוִית הַכִּנּוּן רַק עַל נְקֻדַּת הַצִּיּוּן.
גַּם הַפְּגִיעָה בִּנְקֻדַּת הַצִּיּוּן אֵינָהּ
מֻבְטַחַת. וְזֶה מְפֻרְסָם וְיָדוּעַ
שֶׁהַפָּגָז רַשַּׁאי לִפְגֹעַ
(גַּם לְלֹא טָעוּת אוֹ פֶּגַע)
מָאתַיִם מֶטֶר
קָדִימָה אוֹ אֲחוֹרָה
יָמִינָה אוֹ שְׂמֹאלָה
בְּהֶתְאֵם לְמַצַּב הָרוּחַ, הַלַּהַט בַּקָּנֶה
וָעוֹד וָעוֹד אַךְ לֹא נַלְאֶה אֶת הַקּוֹרֵא
הַיָּגֵעַ.

אֶת הָעֻבְדָּה הַזֹּאת
מְסָרְבִים לְהָבִין
אֵלֶּה הַמְּצוּיִים בִּנְקֻדַּת הַפְּגִיעָה
כִּי מָה לַעֲשׂוֹת
וְזֶה עִנְיָן פִיזִיקָלִי
זָוִית הַפְּגִיעָה תִּהְיֶה תָּמִיד
הֲפוּכָה לְזָוִית
הַכִּנּוּן.

זוֹ דַּרְכּוֹ שֶׁל עוֹלָם
מִשַּׁחַר הַמִּלְחָמוֹת
תָּמִיד יֵשׁ שְׁתֵּי זָוִיּוֹת
לְפָחוֹת. וְהֵן פָּשׁוּט הֲפוּכוֹת.

ניקוד: חני צפריר

אחרי שהצבא פרסם ממצאים על התנהגות צה"ל במבצע "עופרת יצוקה" כתבתי את השיר "התותחים הם מוסריים" בתגובה לאותם ממצאים ומסקנות. השיר התפרסם בשער "אשפתנו מלאה" בספרי "סקיצות לתמונה בלתי שלמה" ("אבן חושן, 2012). מבצע "צוק איתן" הוא מעין "שידור חוזר" של "עופרת יצוקה" ואותן מחשבות של אז לא הרפו ממני גם בעת הזו. מתגובות שקבלתי על שירי הקודם למדתי שלא כל הקוראים הם בוגרי חיל התותחנים ולא כולם בקיאים בבליסטיקה ובסטטיסטיקה. את שיר העמדה הנוכחי אני מקווה יבינו רבים יותר.

דוד אדלר

התלבטות / דוד אדלר

התלבטות / דוד אדלר

אִלּוּ צָעַדְתְּ לְכִוּוּן הַיָּם
אֶל הַשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת כִּי טוֹב
עוֹרֵךְ הָרַךְ הָיָה יָכֹל לִהְיוֹת פִּיּוּטִי וְרָטֹב
כְּמוֹ טִפּוֹת עַל נְיָר כְרוֹמוֹ מִסּוּג מַמָּשׁ טוֹב
אֲבָל אֲנִי לֹֹא צַלָּם מַגַזִינִים
לָתֵת לָךְ הוֹרָאוֹת הַפְעָלָה
לָלֶכֶת מַעֲדַנּוֹת לְעֵבֶר הַשְּׁקִיעָה
וְאַתְּ, כַּמָּה טִבְעִי, הָלַכְתְּ בַּכִּוּוּן שֶׁלָּךְ
חוֹתֶכֶת אֶת הַשְּׁקִיעָה לְהֶרֶף
מִימִינִי לִשְׂמֹאלִי לְעֵבֶר מְקַלַּחַת הַחוֹף
כִּי עָבַר הַיּוֹם בָּעֲבוּרֵךְ
שֶׁעֲבוּרִי
רַק הִתְחִיל בַּשֶּׁמֶשׁ הַשּׁוֹקַעַת מוּלִי.

אֵיךְ אוּכַל לְהַבִּיט נִכְחִי בַּפֶּלֶא הָאוֹפְּטִי
בַּכַּדּוּר הַכָּתֹם, הַמִּתְפַּחֵס
(יְרוּשַׁלְמִי, כַּמָּה מַרְאוֹת כָּאֵלֶּה עוֹד יִרְאֶה בִּדְמֵי חַיָּיו?)
מִבְּלִי לְהָסִיט, לְלֹא בּוּשָׁה, אֶת מַבָּטִי לִרְאוֹתֵךְ
רוֹחֶצֶת אֶת הַמֶּלַח מִשְּׁעָרֵךְ, מְפַתֶּלֶת אֶת גּוּפֵךְ בְּזֶרֶם
הַמַּיִם הַנִּתָּז. הִנֵּה הַחַיִּים בֶּאֱמֶת לֹֹא פְּשׁוּטִים. לְכָל דָּבָר יֵשׁ מְחִיר.
כִּי הִנֵּה כַּדּוּר הַשֶּׁמֶשׁ כְּבָר טוֹבֵל כִּמְעַט כֻּלּוֹ אֶל הַיָּם
וְרַק הִלָּתוֹ נוֹתְרָה.
וְגַם אַתְּ.

ניקוד: חני צפריר

לכאורה, שיר הפורש את יפי העולם מבעד לתמונת טבע נאה: השמש השוקעת, הצבעים המוכרים והחמים הפושטים בכל. ועם זאת, נוכחת עצבות שבאה לידי ביטוי ברעיונות החלוף והזמניות של ההולכים בטבע ושל האוהבים, שאינם מסונכרנים: מה שהסתיים בעבורה, זה עתה החל מבחינתו, בשמש השוקעת

שירים לזכרו של שי אריה מזרחי- הקדים וליקט: דוד אדלר

שירים לזכרו של שי אריה מזרחי- הקדים וליקט: דוד אדלר

אתר "ליריקה" הוקם, כידוע, כמחווה אצילית של ענת קוריאל ורונית ליברמנש לזכרו של המשורר שי אריה מזרחי ז"ל ולאתר "כאוס" שערך. זו אמנם עובדה ידועה יחסית, אך ראוי בכל זאת להזכירה לעתים ובוודאי כשמובאים דברים העוסקים בזכרו של שי.

להלן שירים שנכתבו לזכרו. מדוע מובאים השירים עתה, כשנה וחודשיים לאחר פטירתו? הסיבה פשוטה. כמה מהשירים נגלו לי בעקבות מאמרי על שי ושירתו שהתפרסם בסוף השבוע האחרון במוסף לתרבות וספרות של "הארץ". אמנם המאמר נשלח לעורך שבועות אחדים לפני יום השנה למותו, אך פורסם, מה לעשות, רק עתה.

קיבלתי תגובות אישיות רבות למאמרי, ומכולן הפתיעה אותי אחת, תגובתו של אריה בר, שכללה שיר לזכרו מאדם שלא עלה בדעתי שמכיר את שי ושמותו הותיר עליו חותם כלשהו. למעשה, היכרותנו נובעת מכך ששנינו ידידים של אדם שלישי ללא כל קשר לשירה או לעניינים שברוח (אך למען הדיוק אציין שבהמשך התוודעתי גם לשירתו הייחודית של בר). לאחר שקראתי את השיר והתעשַׁתי מהסיום הנפלא שלו, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שענת ורונית בוודאי ישמחו לדעת על קיומו של השיר ולקָרְאו, להתוודע לכך שלשַׁי מוקירים עלומים, מחוץ למעגל המוכר והצפוי, וליידע גם את האחרים ולזַכּותם בקריאת השיר, באמצעות "ליריקה".

עוד אני חוכך בדעתי ומגיב אחֵר לרשימתי, ערן צלגוב, לא יכול היה שלא להעלות בזיכרוני את שירו הנהדר "אלבטרוס", שהוקדש לשי ופורסם בקיר של שי בפייסבוק והמם אותי בעָצמתו; ואז נזכרתי בשירו היפה של יאיר בן־חור שפורסם גם הוא שם, וחשבתי מדוע לא להביא גם אותו. והנה גם עורך "מעיין", רועי צ'יקי ארד, הפנה את תשומת לבי שב"מעיין" 9 פורסם שיר לזכרו, שכתב יובל גלעד, שיר מיוחד ולא שגרתי, "חזק" כמו שאומרים, שהולם בך בישירותו. ובינתיים, יאיר יידע אותי שגם אבי כהן הקדיש שיר לשי (פורסם ב"עבריתון" 2), ואם אוסיף את שירה של מיכל פיראני שפורסם בבימה זו – הנה יש לנו מינִי אנתולוגיה.

אני משער שיש עוד נוספים, כאלה שאולי שכחתי וכאלה שנסתרו ממני ואולי יובאו לידיעת קוראי "ליריקה" בתגובות ובדרכים אחרות. או־אז יש לנו אנתולוגיה (אגב, שלא יחשדו שלקיתי בדמנסיה, את שורות השיר שלי שפורסמו בגיליונו השני של "ליריקה" לא הייתי כולל, כי הוא חובר כמוטו למאמרי על שי ותו לא). כאן אביא ארבעה שירים בלבד, ללא פרשנות.

ניקוד: יאיר בן חור

אלבטרוס/ערן צלגוב

עָלָה, כְּמוֹ נְשִׁימוֹת
קְצָרוֹת, הַשִּׂיא
בִּקְצוֹתָיו. כְּמוֹ שִׁיר
כַּנְפֵי קוֹלוֹת וְלֹא
אֻכַּל.
אַחַר בָּאוּ. חִטְּטוּ
בִּקְרָבָיו וּמוֹתוֹ הָיָה
שָׁלֵם. פָּנָיו חֲלוּלִים
וְהַדְּמָמָה הֻשְׁלְמָה.
נוֹתָר סִימָן. מַרְאֵה
מָקוֹם.
כֶּתֶם שֶׁמֶן.
וְהוּא כְּמוֹ לֹא
הָיָה.

מתחרים/ אריה בר

לזכרו של שי אריה מזרחי

אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים עַל אֲוִיר לִנְשִׁימָה, עַל קוֹרַת גַּג, עַל חֹפֶן אֲדָמָה
עַל לִטּוּפָהּ שֶׁל אִמָּא
עַל גֹּבַהּ הַקְּפִיצָה מֵעַל קַו הָעֹנִי
אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים עַל מְקוֹם חֲנָיָה בְּדַף שִׁירָה
עַל שִׁטְחוֹ שֶׁל גִּלְיוֹן הַהַעֲרָכָה
עַל מִשְׁפָּטִים לְהַלְבָּנַת פָּנִים
עַל חֹמֶר לְהַלְבָּנַת חֲטָאִיםּ
עַל טִפּוֹת הַדָּם שֶׁיִּתְּנוּ סֹמֶק בִּלְחָיֵינוּ הָאֲפֹרוֹת
אֲנַחְנוּ מִתְחָרִים בִּפְנֵי מְרִיעִים וּמְגַדְּפִים
וּבְתוֹךְ הַשְּׁאָגוֹת, אֲנַחְנוּ לֹא שׁוֹמְעִים אֶת לְחִישׁוֹת הָאַהֲבָה
וְאֶת פְּסִיעוֹתָיו הַשְּׁקֵטוֹת שֶׁל מוֹתֵנוּ.

*/יובל גלעד

בֵּין גַּלִּים מְטֻלְטָלִים כְּרָאשֵׁי עֲצִירִים
פִּתְאֹם רָאִיתִי אוֹתְךָ
שַׁי אַרְיֵה מִזְרָחִי מְחַפֵּשׂ שִׁיר
כְּאִלּוּ אֵינְךָ מַאֲכַל תּוֹלָעִים
בְּבִנְיַן קוֹמוֹת חָדִישׁ
יָם פְּסִיכִי בִּסְעָרָה
וּשְׂעָרְךָ הָאָרֹךְ גּוֹלֵשׁ לְעֵבֶר יָפוֹ
מֶה עָשִׂיתָ אִישׁ? מָה אַתָּה עוֹשֶׂה כָּאן
בְּתוֹךְ יָם מְדַמֵּם בֶּז' סוֹעֵר
יָם מַלְבִּין מִקֶּצֶף
אִי־אֶפְשָׁר לְהַאֲשִׁים מִי שֶׁטָּבַע בְּמִטָּתוֹ
אַחֲרֵי לַיְלָה בְּלִי שֵׁנָה
כְּשֶׁהָאוֹר הָרַע הֵחֵל לְבַשֵּׂר
עוֹד בֹּקֶר חֲסַר שַׁחַר
הַהֶרֶס סֶלַע נוֹפֵל
קַנְיוֹן מִגְדַּל הָאוֹפֶּרָה עָזוּב
כָּמוֹךָ אַחֲרֵי הַפִּטּוּרִים
לֹא תִּשְׁמַע יוֹתֵר לוּ רִיד
הָיִיתָ סֶלַע צַעַר עַתִּיק פָּגוּעַ שׁוֹתֵק מְסֻגָּר
בְּשׁוֹבֵר גַּלִּים אָדִישׁ לַסְּעָרָה
כִּפְּסִיכִיאָטֵר לְצַעַר
הִנֵּה מַתְחִיל לְהַחְשִׁיךְ
לֹא תִּרְאֶה יוֹתֵר יֹפִי
תָּמִיד הָיִיתָ שׁוֹאֵל מַה קּוֹרֶה
אִישׁ, מֶה עָשִׂיתָ?
אִישׁ, מֶה עָשִׂיתָ?

כָּאוֹס לִירִי/ יאיר בן־חור

4 באוקטובר, 2013, ל' בתשרי, תשע"ד
לזכר שי אריה מזרחי, שנה למותו

אִם תִּשְׁבֹּר אֶת שְׁתִיקָתְךָ
זֶה יִהְיֶה נִפְלָא,
הִיא אָמְרָה,
זֶה שָׁנָה שֶׁאֵינְךָ פּוֹצֶה פֶּה
רַק כְּתָבֶיךָ מְדַבְּרִים בְּשִׁמְךָ.

אִם תִּזְכֹּר אֶת חֲזוֹנְךָ
לֹא נֵלֵךְ לְאִבּוּד,
הִיא הִתְפַּלְּלָה,
כְּבָר שָׁנָה אַתָּה מִסְתַּכֵּל בָּנוּ
וַעֲצוּמוֹת עֵינֶיךָ לִרְוָחָה.

וְאַתָּה בְּתוֹךְ
כָּאוֹס לִירִי
בִּלְתִּי מוּבָן בַּעֲלִיל,
לְעוֹלָם…