ארכיון תגיות: דפנה פלדמן

לית לה מגרמא כלום / דפנה פלדמן

 
רפ"ק אגרבי ישב בניידת המשטרה, מביט בקרני השמש הראשונות שבצבצו מבין הבניינים רבי־הקומות שברחוב דב גרונר 68 בפתח תקווה. הוא פתח את חלון הניידת כדי לשאוף את אוויר הבוקר הקריר של סוף הקיץ. כבר הרבה שנים שלא נתקל באירוע כזה.
"אני יכול לעשות את זה," מלמל והוציא ממחטת בד מכיס המכנסיים כדי לנגב את אגלי הזיעה על קרחתו. על אף הניסיון שצבר בתחום ואחרי שנים של עבודת שטח, רפ"ק אגרבי עדיין לא הצליח להתגבר על בעיית הזעת היתר שסבל ממנה, אשר התגברה במיוחד ברגעים מעין אלו. הוא היה שמח להיפטר מהחלק הזה של העבודה אבל סנ"ץ אוחיון הטיל עליו את התפקיד תוך שהוא פולט בגיחוך:
"אתה המועמד הראוי להחליף אותי בתחנה. רק תמשיך להוכיח, יש עוד כמה שרוצים את הכיסא שלי."
אגרבי ידע שזה מבחן. איש לא רצה לקבל על עצמו את התפקיד, לא כשאי אפשר לספר למשפחה מה באמת קרה לקורבן. הוא פתח את תא הכפפות, שם חיכתה לו חולצת מדים נקייה ומעומלנת, דיאודורנט ברוט ואו־דה קולון ששימשו אותו בדיוק למקרים כאלה. מלכה גם דחפה לתא את ספר הרזים – שמע תפילותיי של המקובל מקצרין, הרב בראשי שליט"א. היא התעקשה לקנות אותו כשאגרבי שכב בטיפול נמרץ לב בשיבא.

*

כבר למעלה משעה שהוא יושב מחוץ לבניין מספר 68. אחרי שעזב את זירת הרצח היה חייב לעצמו זמן שקט.
"אין מה למהר," מלמל לעצמו וחשב שזה לא יחזיר את המתים. לפחות החיים יקבלו עוד כמה שעות של שינה טובה לפני שיהרוס להם. חוץ מזה, חדשות רעות עדיף לספר באור יום.
נחלי הזיעה שזלגו במורד גבו ובבתי השחי לא פסקו על אף ניסיונות ההרגעה.
"למה הפסקתי לעשן?" פלט קללה. מלכה הכריחה אותו, אחרי שהכניסו לו את הסטנט השלישי.
"סיגריות מקצרות את החיים אבל מאריכות את ההפסקות," אמר לה בהומור בחדר ההתאוששות. אותה זה לא הצחיק. מאז דאגה לשים שקית פיצוחים בצד האו דה קולון.
רפ"ק אגרבי הרים עיניו אל הרחוב שהתמלא הולכי רגל, ממהרים לבית הספר או לעבודה. צליל סירנה של אמבולנס חולף הקפיץ אותו והחזיר אותו לאירועי הלילה והמשימה שלפניו.
הוא פתח את הקלסר עם הניירת – אדי ושלומית פליגל – המשיך לקרוא – הורים לטל בת שמונה־עשרה, שירה בת חמש־עשרה ותמר בת 22 – הקורבן.
מהתחנה שלחו תמונה שלה שהוציאו מפייסבוק. התמונה היחידה שבה הקורבן מופיעה שלמה. שוטרי מז"פ ורפ"ק אגרבי שהיו בזירה שלחו שקיות דיגום של די־אן־איי כדי לנסות לגלות את זהות האיברים המרוטשים שנמצאו מפוזרים ברדיוס של חצי קילומטר ממקום מציאת כף הרגל. נהג משאית מצא אותה כשעמד לרוקן משאית מלאה פסולת בניין בחולות של אשדוד.

*

הקריאה הגיעה בשעה 03:08.
"יש כף של רגל של בחורה בחולות של אשדוד, מאחורי הבית חולים החדש, לכיוון הים." אמר קול במבטא רוסי כבד.
השוטר החשדן ניסה לדלות פרטים: "מה השם שלך? מאיפה אתה יודע שזו בחורה? מה עשית שם באמצע הלילה?"
"יש לה לק על הציפורניים בלאט," נהם וניתק.

*

בשל ליקוי ירח שהיה באותה עת נאלצו צוותי המז"פ להפסיק את עבודתם. הם פרשו לניידות ותפסו תנומה עד לחזרתו של אור הירח. גם אגרבי החליט לנצל את החושך הסמיך והתיישב בניידת. הוא היה נסער מכדי לישון והדליק את אור המכונית החיוור. אחר כך פתח את תא הכפפות, הוציא את ספר הרזים – שמע תפילותי ורפרף בין הדפים. מבטו נעצר בפרק סו"ד בכותרת 'לית לה מגרמא כלום', והוא גיחך לעצמו:
"מלכה, מלכה, כפרה עלייך, כמה שאת תמימה…"
צמרמורת תקפה אותו ולחלוחית נחה בעיניו. הרגע ליקט עשרות חלקי בשר של תמי פליגל. הוא פתח את חלון המכונית, נשם עמוק וצעק אל תוך העלטה:
"לית לה מגרמא כלום."
כיבה את האור ונרדם.

*

שום דבר לא הכין אותו לזירת הרצח. בכל שנותיו במשטרה תמיד שמר באירועים כאלה על איפוק, ניתוק רגשי ופאסון מקצועי, גם במקרים קשים ביותר. תינוקות היו קשים עבורו, ואז היה ממהר הביתה לחבק את ילדיו ולאמץ אותם בהכרת תודה אל ליבו. רוב הזמן התעסק באירועי אובדן חיים שמבוגרים מעורבים בהם מעטים המקרים שנגעו בו, אם בכלל. הוא פירש זאת כעמידות ועוצמה.
אגרבי הציץ בשעון: 06:04. זמן לספר למשפחה. הוא התרומם ויצא מהניידת, יישר את המדים שכבר החלו להתקמט מהישיבה הממושכת באוטו, והרים את הזרוע להריח את בית השחי. הנהן בסיפוק , חבש את כובע השוטר, אסף את הניירת ופנה אל פתח הבניין. בדק את השמות בכניסה ומצא את 'משפחת פליגל'. צלצל בזמזם והמתין. טיפות זיעה קרה זרמו מפדחתו ובמורד הגב.
"כן," ענה קול אישה חורק.
"בוקר טוב. שלומית? כאן השוטר אגרבי, אני צריך לדבר איתכם. אדי בבית?"
"כן. תעלה," וזמזום אינטרקום לפתיחה.
הם ירצו פרטים. אין סיכוי שאספר להם איך מצאנו אותה. אני חייב לחשוב על סיפור אחר.

*

אגרבי היה במצוקה, השהייה הארוכה בתוך המעלית האטומה אל קומה 18 גרמה לו קוצר נשימה קשה שנפסק בקושי כשנפתחו הדלתות. הוא רץ החוצה משתנק, נעמד בחדר המדרגות והסדיר את נשימתו כמו שלימד אותו הפסיכולוג שניתן לו מטעם המשטרה אחרי כמה התקפי חרדה שחווה. סנ"ץ אוחיון הכריח אותו ולא הועילו כל הסברים ותחנונים, וכך מצא את עצמו פעם בשבוע יושב על כיסא פלסטיק לבן מול הפסיכולוג יואל סלומון במשרדה של טליה, רואת החשבון שהייתה מעבירה כרטיס עובד בשמונה בבוקר ובאחת בצוהריים בדייקנות של רואת חשבון בחצי משרה. הוא שנא ללכת לפגישות הללו, אך יואל לימד אותו טכניקות נשימה למקרים כמו עכשיו ואגרבי היה אסיר תודה.

*

דלת פלדלת חומה, שלט 'משפחת פליגל'. נשימה עמוקה ולחיצה על הזמזם. צליל גרירת רגליים ומפתח במנעול. שלומית, אישה קטנה ושדופה בחלוק ושיער בהיר מדובלל הביטה בו בעיניים טרוטות.
"בוקר טוב!" פתח רפ"ק אגרבי בקול צרוד.
"רוצה לשבת?" ענתה שלומית באדישות וסימנה בידה אל עבר הספה.
"כן. תודה."
אגרבי מיהר להיכנס והתיישב על כורסת העור הכבדה.
"תרצה פלסטיק?" היא פנתה למטבח.
אגרבי התבלבל. למה היא מציעה לי פלסטיק? חשב.
שלומית חזרה והושיטה לו כוס מים.
"לא אמרת לי אם אתה רוצה פלסטיק אז הבאתי לך חנקן במקום".
אגרבי שתה את המים במהירות והשתנק. תתרכז בסיבה שלשמה באת, הדהד לעצמו בראש. "איפה אדי?" שאל.
אדי בדיוק יצא מחדר השינה, גבר גבוה מאוד בבלורית אפורה מרשימה וחלוק משי שחור.
אגרבי התרומם ללחוץ את ידו, אדי לא התקרב אליו.
"שבו, בבקשה," סימן לאדי ושלומית וצנח על הכורסה.
"שאקרא לבנות?" שאלה שלומית.
"כן, כדאי."
שלומית יצאה אל המסדרון ודפקה על שלוש דלתות.
"טל, שירה, תמי. קומו, חזיר נחמד רוצה לדבר איתנו."
אגרבי קפץ ממקומו.
"מה קראת לי?"
היא לא הספיקה להגיב ושתי דלתות נפתחו ומתוכן יצאו שתי נערות.
"טל ושירה," הכריזה שלומית וסימנה בידה.
"תמר", אדי קרא בחוסר סבלנות, "צאי החוצה, בבקשה."
לחץ בשלפוחית של רפ"ק אגרבי וחרדה מרגע הבשורה שעליה הופקד הביאו אותו למלמל:
"אממ… אפשר להשתמש בשירותים?"
הוא חלף על פני הדלת הסגורה של תמי ומיהר לחדר האמבטיה, שם הטיל את מימיו ברעש גדול.
"איך עוד נשאר לי מים בגוף…" תהה בקול.
הוא פנה לכיור, הסיר את הכובע, פתח את הברז ונתן לזרם המים לשטוף את פניו.
למה הציעו לי פלסטיק? למה שלומית קראה לי חזיר? המחשבות לא הרפו.
"ולמה אתה מחכה בדיוק?" התרומם והביט בעצמו במראה, "אתה יכול לעשות את זה," הרגיע את עצמו
"את צריכה הזמנה מיוחדת?" קולו הרם של אדי נשמע מבעד לדלת.
אגרבי התרומם במהירות, ניגב את הפנים במגבת, יישר את המדים, נשם נשימה עמוקה – ויצא אל הסלון.
תמי עמדה שם, זו מתמונת הפייסבוק, זו שפוזרה לחתיכות בחולות אשדוד.
כל המשפחה הייתה שם. שלומית, אדי, שירה, טל ותמי.
הדם אזל מפניו של אגרבי וזיעה קרה כיסתה את ידיו. הוא מיהר להכניס אותן לכיסים.
"אז… מה רצית מאיתנו?" פתח אדי, כעוס מהשכמת הבוקר הפתאומית.
רפ"ק אגרבי הביט בתמי שחייכה אליו בעייפות.
"כלום, כלום," הוא מיהר אל הדלת. "נפלה טעות, מצטער שהערתי אתכם, סליחה… בוקר טוב," יצא וטרק את הדלת מאחוריו.
הוא החל להתנשם במהירות, מרגיש עוד התקף חרדה בדרך. נשם עמוק וקילל את הקומה השמונה־עשרה שתאלץ אותו להשתמש במעלית.
בדרך למטה הביט בהשתקפויות שלו מכל המראות.
"תמי בחיים, אז את מי מצאתי בחולות? איך המעבדה טעתה ככה?" מלמל לעצמו בבלבול.
אגרבי הרגיש שהצבע חוזר לפניו, חיוך מלוּוה באנחת רווחה פרץ ממנו. "אהה… הם טעו. נחסך ממני."
הוא רצה לחזור הביתה, להספיק לחבק את מלכה והילדים ולהתקלח.
"בסדר ההפוך," גיחך. השעה כבר הייתה מאוחרת והיה לו תור לטיפול אצל יואל סלומון. כשנסע לתחנה התקשר הביתה אך לא היה מענה.

*

הטיפול בשעות הבוקר היה באחד מחדרי החקירות הצדדיים ורפ"ק אגרבי הגיע באיחור. יואל סלומון כבר היה שם. הוא התיישב מולו ומייד התחיל לספר לו את כל אירועי הלילה בנשימה אחת. שטף הדיבור פרץ ממנו כמו נחלים של זיעה, נע בין דמעות לצחוק של הקלה. יואל סלומון הביט בו במבט של מי שראה רוח רפאים ואמר:
"מה מצאת בחולות? חלקים של בחורה בשם תמי פליגל?"
"כן, אבל אז פגשתי אותה בבית שלה, אתה קולט?"
יואל התכופף אל תיק הצד ושלף ממנו חבילת טישו.
"אני רואה שאתה נסער," הושיט אליו את החבילה. "קח שעועית".
רפ"ק אגרבי כמעט נפל אחורה.
הוא התרומם במהירות וצרח:
"מה אמרת?"
הוא מיהר לכיוון הדלת. בדרכו מעד על תיק הצד של הפסיכולוג וברח החוצה. רץ לאורך המסדרונות המוכרים אל עבר הכניסה. שלט גדול ביציאה קידם את פניו:

חזיר! שפר הופעתך, בפקודה!

הוא רץ אל הניידת והתיישב מתנשף.
"זה לא אמיתי. זה לא אמיתי, זה לא אמיתי!" אגרבי עצם את עיניו והמשיך למלמל, "לא, זה לא אמיתי, זה לא אמיתי!"
בחלוף כמה רגעים נרגע מעט ופקח את עיניו. הפנה את מבטו לשער התחנה שמעליה התנוסס שלט ברזל ענקי:

תחנת חזירים – מרחב אשדוד
*

רפ"ק אגרבי התניע את הניידת ונסע לחולות אשדוד, מחקה את עקבותיו מליל אמש. לא נותר דבר מהסס"ל שהקיף חלקים מהאזור או מהמטושים ושקיות איסוף הדי־אן־איי שהיו פזורות בהמוניהן אמש. אגרבי וידא שהוא בנקודה הנכונה והסתובב שעות כאחוז אמוק בשמש הקופחת בחיפוש אחר ראיות כלשהן. למעט שברי זכוכית, בדלי סיגריות וקונדום משומש לא מצא שום עדות להתרחשות הלילית. הוא חזר לניידת מתנשם ורטוב כולו מזיעה, פתח את תא הכפפות ומבטו נפל על הספר של המקובל מקצרין. הוא נזכר שקרא בו לפני שנרדם, וחיפש את הדף.
"למה הם לא יכולים למספר דפים כמו אנשים נורמליים? לא מוצא כלום," מלמל.
הוא הפך את הספר:

קביעת ייעוץ אצל הצדיק המקובל
הרב יאיר בראשי שליט"א
במענה קולי: 04-68623530
בין השעות 8:00-16:00
לאחר שעות אלו ניתן להשאיר הודעה
אין להגיע ללא תיאום!
לתרומות: 'עמותת אברכדברא' ע"ר
א"ת קצרין, קצרין

אגרבי לחץ על דוושת הגז בדרכו לצפון.
בדרך התקשר למלכה, כולו התנצלות וסליחה. מלכה רק ביקשה שיחזור בשעה סבירה לשלכת כדי שלפחות הילדים יוכלו לראות קצת מאבא לפני שהם הולכים לישון. הקלילות שבה אמרה "שלכת" הייתה כמו סכין בבטן שלו. משהו קרה שם, באותו לילה. דוושת הגז נלחצה עד לקרקעית.

*

עשרות אנשים התגודדו בכניסה לחצר מגודרת פח גלי שמפרידה בין מוסך קצרין לתחנת מוניות קצרין. אגרבי חלף על פניהם במהירות מכריז בקול:
"שוטר בתפקיד, שוטר בתפקיד." עשרות עיניים תמהות ננעצו בו. "חזיר בתפקיד, חזיר בתפקיד," קרא.
העומדים סרו לצדדים, פותחים לו נתיב ישיר אל פנים החצר, שם מצא עצמו מדשדש בזרם של ביוב. קולות רמים של תפילה התערבבו בקרקורי תרנגולים, ובכי תינוקות וריחות של עשן, צואה ודם טרי עמדו באוויר. רפ"ק אגרבי נעצר בכניסה, ליבו פעם במהירות, חולצתו הייתה ספוגה מזיעה, רגליו כשלו והוא קרס תחתיו.
"תעשו לו הָאוָה (אוויר)," צרחה זקנה מנופפת במניפה פרחונית מעל ראשו ומסלקת סקרנים. היא התכופפה אל פניו והביטה בו:
"האדון כִ'נְזִיר'מְסַחָּק? (חזיר, לא מרגיש טוב?)"
"דַעְוָוה (מה קרה'( יא עִדַּאדָה" (מקוננת)?" נשמע קול עמוק של גבר מבעד לדלת.
הזקנה מיהרה לקום ולהסתלק מן המקום סופקת כפותיה.
"מְרִאוָּה (רחמים)."
"תנו לו להיכנס."
אגרבי נכנס לחדר גדול. במרכזו עמד שולחן עץ עתיק ומאחוריו ישב בחור צעיר בחולצת לה קוסט ורודה וכיפת קטיפה שחורה. הבחור סימן לו לשבת אך הוא סירב וסימן בידו על מכנסיו המגואלים בביוב ובדם.
"כבודו, המקובל הצדיק, אני מבקש את סליחתך, הגעתי מרחוק," התכופף לנשק את ידו כמקובל.
הבחור בחולצה הוורודה החל לצחוק, "חשבת שאני המקובל מקצרין? אני רק מנהל הכספים והשיווק," וסימן בידו לצד ימין.
בקצה החדר בפינה סמויה מן העין, ישבה דמות כרוכה בבד לבן על גבי מחצלת קש. רפ"ק אגרבי התקדם לעברה והיא סימנה לו לשבת. הוא התיישב על המחצלת והביט בפניו של הצדיק המקובל, הרב יאיר בראשי שליט"א.
"סִמְכָ'ה עְלֵייךּ (השם ישמור אותך)," הושיט את גב ידו לנשיקה כמקובל.
"אתה נראה תִּלְפַאן (גמור)."
אגרבי התיישב מול הרב והוא סימן לו להתקרב אליו עד שהרגיש את הבל פיו החמוץ על פניו.
"אתה רוצה חנקן? או שאתה מעדיף כוס מים?" אמר בחיוך ממתיק סוד.
רפ"ק אגרבי החל להשתנק, מצחו התכסה אגלי זיעה.
הרב המשיך:
"בלילה של ליקוי הירח צעקת: 'לית לה מגרמא כלום'. הכוונה היא לגאוות הירח שאין לו כוח משלו והוא תלוי בשמש."
"אא… אני לא מבין," מלמל רפ"ק אגרבי והשפיל את מבטו.
"חבל שלא המשכת לקרוא את עמוד סו"ד בספר הרזים, אז היית יודע שהמילים הללו, כשנאמרות בעִמְיַאוִי (עלטה) של ליקוי ירח עושות סִחִר (כישוף) לחַצְרָ'ה (משהו שרצית) ואתה תְּבַּרְ'בַּע (נבהל) הרבה ומזיע הרבה מאוד מכל המוות שאתה רואה. אז עכשיו נגמר, חלאס, אין יותר גופות, אין תמי פליגל, אין ילדים נחנקים באוטו, אין זיעה. אתה רָ'אד (צריך להיות שמח)."
הצעיר ניגש אליהם. "בבקשה."
אגרבי לקח ממנו את כוס המים, הניח יד על ראשו כנהוג, בירך בשקט וגמע אותם.
המקובל חייך והמשיך, "כל בקשה לתיקון מגיעה עםּ תַּשְתּוּמַיִי (קללה), מחיר שתצטרך לשלם דוֹמַךּ (כל ימי חייך)".
"אני רוצה שהחיים שלי יחזרו להיות אמיתיים," אמר בקול שבור, "זה גדול עליי, יסלח לי כבודו."
"אני מאמין לך, האדון שוטר, חיכיתי לך."
הצדיק הוציא מתוך תכריכי הבד הלבן קופסת עץ בגודל של מזוזה קטנה והושיט אותה לאגרבי.
"זה כְּתִּיבִּי (קמע כתוב על קלף). אם תחליט להשתמש בו, תפתח אותו בלילה, חפש השתקפות של הירח במים ותקרא אותו בקול."
רפ"ק אגרבי לקח את הקמע וטמן אותו בכיס חולצתו.
"וזהו? הסיוט הזה ייגמר?"
"כן. לא ביקשת את המציאות הזאת, אני לא מתערב בבחירה שלך."
רפ"ק אגרבי התרומם מהמחצלת, מותיר כתם כהה במקום שבו ישב. התכופף לנשק את גב ידו של המקובל ופנה ללכת.
"רגע," קרא לו הבחור הצעיר, "תרומה לישיבה ופדיון שבויים?" ונופף בפנקס הקבלות שבידו.
"אה, בטח."
הוא שלף את ארנקו והוציא 400 שקל.
"זה כל מה שיש עליי," התנצל.
"בכיף, אח שלי, כל מה שתיתן זה טוב, סִמְכָ'ה עְלֵייךּ."
אגרבי מיהר לצאת מהחדר, מפלס לו דרך חומת האנשים אל עבר שער הכניסה.
"תְּקַיַּיד (היזהר)," שמע את קולה של הזקנה בגבו.
"יש אַקְוָוה וַצְעָב (יותר גרוע)."
עייף ומבולבל נכנס לניידת לצאת לנסיעה הארוכה הביתה. הקמע צרב את כיס חולצתו, או כך לפחות הרגיש.

*

לפני שנכנס לביתו הביט בירח שהשתקף מכל השלוליות בכביש, לקח את הקמע בידו ושאף שאיפה עמוקה. המחשבה שלו הייתה צלולה כמו אותו הלילה. הוא הכניס את קופסת העץ הקטנה לכיס מעילו, הסתובב ועלה הביתה.
אחרי ארוחת ערב מאוחרת עם מלכה נכנס רפ"ק אגרבי לחדר של הבנות שהיו שקועות בשינה, הוריד מהמדף של בתו בת שש ספר לימוד לכיתה א', ופתח אותו בידיים יבשות. היה שם ציור של ירח ומתחתיו המילה שעון.

עריכה: יאיר בן־חור

דפנה פלדמן

נולדה וגדלה בבית ציוני דתי בירושלים. שירתה בצבא כחברת גרעין נח"ל של נוער רץ. בעברה שימשה מורה לקולנוע, מנהלת קהילה רפורמית, מנחת קבוצות ופעילה בתחום הבין־דתי. אימא לארבעה ילדים, אחת על הרצף האוטיסטי. זוכת פרס ראשון בתחרות פרס אלמוג 2019.
סיפוריה פורסמו בכתבי העת קול ההמון, ליריקה, מועדון משחקי העט ועוד.

הזדככות / דפנה פלדמן

צחנה של אשכים מיוזעים ופי טבעת שלא נוקה עד תום הכתה באפה שעה שדחף את הראש שלה בין רגליו.
מטומטמת שאת! הוא לא הביא אותך כדי לשמוע מוזיקה או לנהל שיחה.
כשלקח אותה כשהיא מטושטשת למיטה פלטה שהיא במחזור.
"לא משנה", אמר, ודחף לה את הראש בכוח כלפי מבושיו.
היא הבינה מה מצופה ממנה אבל רק רצתה לברוח משם ולא ידעה איך.
היא אפילו לא ידעה איפה היא, כלומר, היא ידעה שהיא בבית כלשהו בשכונה בירושלים ושחושך בחוץ. היא לא זכרה הרבה, אחרי הכוס הרביעית של גלן מוריי על הבר הרגישה כמו בובת חוטים, וכל מה שנותר היה להפעיל אותה.
מה קרה לפני שמצאה את עצמה בין הירכיים השעירות האלה?
כן, נזכרה, היא הייתה בפאב ה'גלאסנוסט' במגרש הרוסים עם סימה ומיקה, יציאת מלצריות אחרי משמרת ארוכה בלובי של בית המלון פרדייז. מכיוון שדיברה אנגלית שוטפת והייתה נעימת מראה, נבחרה לעבוד עם ה'שוות' האחרות בלובי. עבודה מועדפת של אחרי צבא. הוא היה על הבר, איש מבוגר בשיער בלונדיני שופע, בעל מבטא זר ומסקרן. הוא לכד אותה במבטו והיא, מוּנעת מכוח של שדים קדמונים, לא חשבה לסרב.
אם מיקה או סימה היו יושבות היכן שהיא ישבה, עם הפנים אל הבר, זו הייתה יכולה להיות כל אחת מהן. הכול שאלה של מיקום ונקודת מבט.
הבטן שלה התהפכה, ארוחת הערב טיפסה מהבטן מעלה אל הגרון.
יד משכה בשערות שלה, "תמצצי".
היא פתחה את הפה והכניסה את הצינור. מנתקת בראשה את בלוטות הטעם והריח.
לא! הן לא היו מגיבות למבט מהאיש הזה, הן גם לא היו מוצאות את עצמן היכן שאני עכשיו, זו אני.
היא פה בגללה, והדרך היחידה שלה לצאת משם הוא לספק את רצונו.
אצבעות תפסו את השערות שלה, מרימות את הראש מעלה ומטה בקצב משפיל ומתְגבר.
אנשוך אותו, כמו חיה שנושכת את כף הרגל שלה כדי לצאת ממלכודת. אולי זה מה שאני צריכה לעשות, ביס אחד יספיק. כמעט יכלה לטעום דם בפיה.
ואז הוא גנח והתרוקן.
השילוב של האלכוהול והחיכוך בגרון העלו את תכולת הקיבה שלה מהוושט אל הפה והיא התרוממה מייד, יד אחת מכסה את הפה והיד השנייה מגששת בחושך אחרי מתג אור שיכוון אותה לשירותים. היא לא הספיקה להגיע אל האסלה וריססה בקיא את כל חדר השירותים. רק האסלה נותרה נקייה.
אחרי ששטפה את הפנים בכיור הרימה את הראש להביט במראה. שער סתור, פנים סמוקות ועיניים אדומות מעוטרות בנזילות שחורות של מסקרה.
היא הסבה מבטה מהמראה והתבוננה סביבה. ארונות הפורמייקה הלבנים, מושב האסלה, וילון המקלחת הפרחוני – כולם הוכתמו בארוחת ערב של מלון שלושה כוכבים וּויסקי זול.
מתוך מבוכה וחינוך מתוקן התכופפה על הברכיים והחלה לנקות בנייר טואלט את הקיא.
"את בסדר"? שאל בקול צרוד.
"כן, כן, לגמרי", והחלה לנקות מהר יותר, מפַּחד שיקום ויראה ויכעס.
"יש כסף על השידה בכניסה, קחי לך למונית".
"תודה", היא ענתה בקול רפה והתרוממה באחת מן הרצפה. מחליטה ברגע אחד לקום וללכת משם.
היא צעדה על קצות האצבעות, מגששת בחושך אחר הבגדים שלה. הוא ישן על הבטן, פניו שקועות בתוך הכרית ושְׂער הזהב מסתיר את פניו. קולות נחירה קלות עלו מכיוונו. היא יצאה מחדר השינה אל הכניסה. עשרים שקלים חיכו לה, והלוואי שלא הייתה זקוקה להם, אבל הטיפים של אותו ערב נותרו בבר.
היא ירדה בחושך במדרגות הבניין הישן ויצאה אל סוף החושך של תחילת בוקר ירושלמי. זיהתה שהיא בשכונת רחביה והתחילה לצעוד לכיוון רחוב עזה, שם זכרה שיש תחנת מוניות. בזמן שצעדה הרהרה בשמש שתתעורר מתי שמתחשק לה או שאולי גם לה יש מחויבויות שאין לברוח מהן. כמה מדכא, חשבה, שהשמש שעדיין נוחרת לא יודעת את האתגר העומד לפניה, יום חורף נוסף. היום היא תהיה חיוורת וכל ניסיונותיה לשלוח קרניים של אור ייכשלו. משמרת הצניעות של העבים תכסה את ערוותה המחממת, ובני אדם יקראו לה שמש שקרנית. אבל היא חייבת, או אולי לא. אולי היא בוחרת לזרוח כל בוקר, אולי כי אלוהים פוקד עליה, אולי כי אף פעם לא חשבה שאפשר אחרת.
גופה רעד מקור והשטר שקיבלה שרף את כיס המכנסיים. ככל שניסתה להפסיק לחשוב עליו כך גדלה הבערה בגופה.
היא צעדה במעלה הרחוב, חולפת על פני הירקן שפירק ארגזי ירקות מתוך משאית. הלאה לכיוון רחוב בלפור, שם בצומת, ליד המסעדה שהתפוצצה, עמדה מונית מותנעת ובתוכה נהג אפוף עשן.
"צריכה מונית?" שאל בקול חרוך של בוקר וסיגריות.
"כמה לקריית יובל?"
"ארבעים שקל".
"יש לי רק עשרים".
הנהג פרץ בצחוק, "נראה לך שיש היום משהו שאפשר לקנות בעשרים שקל?"
או שלא.