מַה הַהֶבְדֵּל בֵּינִי לְבֵין הַמֵּת?
הַבָּשָׂר הָעוֹטֵף אֶת הַשֶּׁלֶד. וְהַיְכֹלֶת לָנוּעַ.
וְכֹשֶׁר הַיְצִירָה
לְהַעֲלוֹת כָּל פַּעַם הֲפָקָה חֲדָשָׁה
בִּפְנֵי הַיְקָרִים לִי בֶּאֱמֶת,
וּלְהַצִּיג כְּאִלּוּ אֲנִי חַיָּה.
לֹא יוֹדַעַת בְּדִידוּת.
לִפְעָמִים אֲנִי אִי;
כְּשֶׁפְּרָקִים וְגַלִּים אֲחֵרִים רוֹגְשִׁים מִסְּבִיבִי
לֹא מוֹצֵאת מִי יִנְהַג בָּם, בַּמַּיִם.
רוֹבִּינְזוֹן קְרוּזוֹ וְשֵׁשֶׁת דַּיָּם עֲבוּרִי
לְגִבּוּשׁ הַזֶהוּת הַפְּרוֹבִינְצְיָאלִית שֶׁלִּי.
בְּמָיוֹרְקָה אִבַּדְתִּי אֶת בְּתוּלַי
עַל הָאוֹפַנּוֹעַ מִגֹּבַה הָהָר
כְּשֶׁהַיָּם מְרַקֵּד פְלָמֶנְקוֹ
מוּל הַבָּר
בָּעִיר
דְּיוֹקָנִים שֶׁל הִיטְלֶר, צְלָבֵי קֶרֶס
מִתְנוֹסְסִים
עַל הַחֻלְצוֹת לִמְכִירָה
בְּפַּלְמָה דֶּה מָיוֹרְקָה
אַחַר כָּךְ עֵירֻמָּה
נְסוֹגָה מִשָּׁם בְּבֶהָלָה
לָבַשְׁתִּי אֶת זֶהוּתִי לָרִאשׁוֹנָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
להיכנס לחיים
לְהִכָּנֵס לַחַיִּים כְּמוֹ לְמַחְלָקָה פְּתוּחָה.
בְרֶגַע שֶׁתִּרְצֶה תוּכַל לַעֲזֹב. וְאָז אַתָּה רוֹצֶה-
וּכְמוֹ בִּמְשִׁיכַת חֶבֶל
בַּהַפְסָקָה בֶּחָצֵר הֲתוּכַל לְהִתְגַּבֵּר
עַל מְשִׁיכַת הַמְּטַפֵּל אוֹ לְשַׁחְרֵר.
הוּא מוֹשֵך קָצֵה וְאַתָּה מוֹשֵך בִּקְצֵה הָאַחֵר.
לִפְעָמִים, הַחֶבֶל נִקְרָע.
נוֹתַרְתָּ- הַשְּׁאֵלָה.
ינואר 2019
במקרה
אֲנִי בְּבֵיתִי.
סָפוּן תַּחַת שְמִיכָה
חַמָּה. בְּתוֹך הֶהָמוֹן רָץ
אַחַר עֵדֶר. לֹא סוֹטֶה לְאֵרוּעִים.
מַבָּט יָשָׁר מְמֻקָּד לְפָנִים מִמֵּילָא
לִי לֹא
יִקְרֶה אֲנִי הֲרוֹאֶה וְאֵינוֹ נִרְאֶה עַד
שֶׁתִּגַּע יָד.
עַד שֶׁיִלְעַג בִּי הַמָּוֶת יִשְׁלֹף מִתּוֹכִי
מְצִיאוּת קָרָה.
אֵינֶנִּי אָשֵׁם. סָך הַכָּל נִקְלַעְתִּי
לַחַיִּים שֶׁלָּכֶם. בְּמִקְרֶה
דצמבר 2018
זֶה הַצַּד הַשּׁוֹבָב שֶׁפּוֹנֶה אֶל הַשֶּׁמֶשׁ
וְאָז הוּא נַעֲשֶׂה שָׁזוּף
מֻתָּשׁ
מַבִּיט בְַּמַּרְאָה וּמַבְחִין בְּקֶמֶט מֵעַל הַשָּׂפָה
יֵשׁ לוֹ פִּתְאֹם עֹבִי
יֵשׁ לוֹ לְפֶתַע זִכָּרוֹן
נֶחְבָּאִים.
מַסְתִירִים תַּהֲלִיך.
לֹא תָּמִיד אֶפְשָׁר לְהַקְדִּישׁ לָהֶם זְמַן
לֹא תָּמִיד הוּא רוֹצֶה לְהַבִּיט
לְעִתִּים הוּא מַרְבֶּה לְהַאֲזִין
כְּמוֹ פְּסִיכוֹלוֹג.
מְחַפֵּשׂ קְלָסֶר לְנַקֵּב בָּהֶם חָלָל עָגֹל
אַכְזָרִי בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה
לְהַצְמִיד אוֹתָם בַּעֲרֵמַה שֶׁלּא יֵצְאוּ מִזָּוִיּוֹת
רְאִיָּה.
ניקוד: יאיר בן־חור
כְּמוֹ וִילוֹן שֶׁנִּקְרַע. כְּמוֹ גָּמָל לִפְנֵי הַצּוֹם אֲנִי חוֹטֶפֶת, מוֹצֶצֶת, יוֹנֶקֶת, לוֹקֶקֶת
בְּתַאֲוָה יְתֵרָה אֶת כָּל מַה שֶּׁיַּחְמֹד הַמָּחָר.
זֶה שׁוּב הַדִּכָּאוֹן הָרוֹכֵב עָלַי כְּמוֹ צְבָת וּמְמַלֵּא אֶת הַגָּרוֹן. מִתְגַּלְגְּלִים
אֲחוּזִים זֶה בְּזֶה, פַּעַם הוּא לְמַעְלָה וּפַעַם אֲנִי רְחָבָה לֵאלֹהִים, מַשְׁמִיעָה
קוֹלוֹת פֶּחָמִים, קוֹלוֹת אֲנָקָה. לֹא מִתּוֹךְ אַהֲבָה, פָּשׁוּט הִתְרַגַּלְתִּי אֵלָיו.
נוֹתָר לִי עוֹד שִׁיר אֶחָד לְדַקְדֵּק בַּנִּקּוּד לִכְתַב הָעֵת.
"זֶה חָשׁוּב", אָמְרוּ, "זֶה חָשׁוּב", אָז הֵסַרְתִּי מֵעָלַי אֶת הַשִּׂמְלָה
עִם הַכֶּתֶם, שִׂמְלַת הַשַּׁבָּת, וְזָרַקְתִּי לַכְּבִיסָה – הֵגַפְתִּי אֶת הַתְּרִיסִים
וְסִיַּרְתִּי עֵירֻמָּה. בְּתוֹךְ הַמִּלּוֹן.
מֵאָז חָזַרְתִּי מִשָּׁם עוֹד לֹא פָּתַחְתִּי אֶת הַסְּפָרִים (אֲנִי קוֹרֵאת בּוֹ־בַּזְּמַן).
הֵם נִצָּבִים מְנֻמָּסִים עַל שֻׁלְחַן הַמִּטְבָּח בַּקָּצֶה. כְּמוֹ חַיָּלִים שְׁעוּנִים
אֶל הַקִּיר הַיָּשָׁר. עֲלֵיהֶם שְׁנֵי מַסְרְקֵי שֵׂעָר וְקֶשֶׁת, מְחַכִּים שֶׁמִּישֶׁהוּ
יִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם כְּבָר.
כְּשֶׁבָּאתִי לְבַקֵּר אֶת הַחֲבֵרָה הַטְּהוֹרָה שֶׁלִּי, חַנָּה'לֶה, שֵׁם בָּדוּי, הִיא לֹא זָכְרָה
אוֹתִי אַחֲרֵי מַכּוֹת הַחַשְׁמַל שֶׁקִּבְּלָה. אֶת הַשְּׁאֵלוֹת הִיא זָכְרָה. הֵן נוֹרוּ
אֵלַי כְּמוֹ מַמְטֵרָה. מִישֶׁהוּ חָשׁוּב כָּתַב מַהוּ מְשֻׁגָּע. אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהוּא
לֹא פָּגַשׁ אַף 'מְשֻׁגָּע' מִקָּרוֹב.
זיוה גל, 29/6/13, שבת.
ניקוד: יאיר בן־חור
אינטימיות כמעט כפויה הנפתחת בלשון ציווי הופכת להתמסרות ונתינה, עד כדי מבול רגשי.
לילה לבן / זיוה גל
לַיְלָה לָבָן קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו. רַחַשׁ נָע כְּמוֹ גַּנָּב
אֵינֶנּוּ נִרְאֶה בָּאֲפֵלָה. עֲנָנִים חוֹבְרִים לְכַסּוֹת סִימָן מְנַצְנֵץ שֶּׁכְּבָר
מֵת לִפְנֵי שְׁנוֹת אוֹר.
לַיְלָה לָבָן עִם אוֹרוֹת אֲדֻמִּים בִּקְצֵה חֲצוֹת. כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.
מתוך הספר העומד לראות אור: תודעה/נופים/קירות, זיוה גל
בהוצאת: "ספרי עיתון 77"
עורך: יובל גלעד
ציור ועיצוב עטיפה: חובב רשלבך
ניקוד: יאיר בן־חור
אפלולית הלילה מעוררת מחשבות על אפסות האדם לעומת המרחב
שאיפה ירושלמית / זיוה גל
חַסְיָה, מְשֻּׁגַּעַת הַשְּׁכוּנָה
אָצָה לִלְחֹץ יָדִי מִתּוֹךְ אֵדִים עַתִּיקִים,
מַהְבִּילִים אֵי־אָז מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת
וְעֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת קְשָׁתוֹת.
בְּפִיהָ שֵׁן יְחִידָה,
נֶאֱחֶזֶת בַּגַּג כְּאֶטֶב עַל כְּבִיסָה.
מְכָלֵי נֵפְט בְּאָפֹר מִמַּעַל
מְשַׁוְּעִים סֻלָּם
מִשְׁתַלְּשֵׁל עַל קִיר.
יִלְלַת חָתוּל בְּזִנּוּק כָּפוּל
מֵאֵדֶן חַלּוֹן
עַל מְכוֹנִית
מַרְעִימָה פְּנֵי מִדְרָכוֹת
מְקַדֶּמֶת לִי
קֹדֶשׁ
מְלַוָּה אוֹתִי רַגְלִית.
גֶּרַנְיוּם רַעֲנָן, תָּלוּי, מִסְתַּלְסֵל לְאִטּוֹ
אֶל עֲשַׁן סִיגָרְיָה,
מִתַּמֵּר מִפִּי טַבָּעוֹת
מַבִּיט בִּי
מַתְרִיס שַׁלְוָה,
מְעַרְבֵּל צַעֲדֵי שַׁבָּת.
נחלאות, משירי ירושלים
ניקוד: יאיר בן־חור
טיול רגלי בירושלים בשבת מפגיש את הקורא עם שלל דימויים מרהיבים, טיפוסים ורגעים המפֵרים את שלוות השבת.
דיסוציאציה. ובהרף עין / זיוה גל
פָּשׁוּט מְאֹד לַחְתֹּךְ פֶּסַע מִן הַנּוֹף,
תּוֹךְ כְּדֵי תְּנוּעָה, עַל יְדֵי זָוִית הָעַיִן.
מַה שֶּׁחָתַכְתָּ אֵינֶנוּ קַיָּם עֲבוּרְךָ וָאַיִן.
מַה שֶּׁנִּסַּרְתָּ
אֲפִלּוּ לֹא חַשְׁתָּ
בַּכְּאֵב. כִּי חַיֶּבֶת לִהְיוֹת תְּחוּשָׁה מֵתָה כָּלְשֶׁהִי
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִפְטָרִים
מִן הַיֵּשׁ.
ניקוד: יאיר בן־חור
שיר קצר וחזק על הקיום הזמני והנשכח שלנו בעולם. צריך לחתוך חתיכה קטנה של זיכרון מהחיים האלה לפני שנפטרים מהם ומן היש.
אָדָם סַקְרָן לָדַעַת. סַקְרָן לְהַקִּיף יְדִיעָה.
בִּשְׁתֵּי יָדָיו יַקִּיף יְהַדֵּק אוֹתָהּ צָמוּד אֵלָיו,
יֵלֵך אַחַר הָאַשְׁלָיָה לִהְיוֹת שָׁלֵם.
הַתְּמִימוּת שֶׁנָטְשָׁה אוֹתוֹ, שְׁלֵמָה גַּם לְלֹא יְדִיעָה.
כָּך, עֵירֻמָּה בְּגַן עֵדֶן, הָיְתָה.
ניקוד: יאיר בן־חור
נקודת המוצא של השיר היא שהאדם הוא יצור סקרן. הצורך לדעת ולהרחיב גבולות פועם בו. אולם באופן אבסורדי רכישת הידע לא מקרבת את האדם לשלמות אלא דווקא מרחיקה אותו ממנה.