לילה לבן / זיוה גל

לַיְלָה לָבָן קוֹפֵא עַל שְׁמָרָיו. רַחַשׁ נָע כְּמוֹ גַּנָּב
אֵינֶנּוּ נִרְאֶה בָּאֲפֵלָה. עֲנָנִים חוֹבְרִים לְכַסּוֹת סִימָן מְנַצְנֵץ שֶּׁכְּבָר
מֵת לִפְנֵי שְׁנוֹת אוֹר.
 
לַיְלָה לָבָן עִם אוֹרוֹת אֲדֻמִּים בִּקְצֵה חֲצוֹת. כַּמָּה מֶרְחָב אָדָם
יָכוֹל לְהַקִּיף כְּשֶׁהוּא יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ
כְּדֵי לָעוּף כְּמוֹ חֲלָלִית, כְּדֵי לְנַצְנֵץ כְּכוֹכַב־עָבָר עַל פְּנֵי הַזְּמַן.

מתוך הספר העומד לראות אור: תודעה/נופים/קירות, זיוה גל
בהוצאת: "ספרי עיתון 77"
עורך: יובל גלעד
ציור ועיצוב עטיפה: חובב רשלבך

ניקוד: יאיר בן־חור

אפלולית הלילה מעוררת מחשבות על אפסות האדם לעומת המרחב

שאיפה ירושלמית / זיוה גל

חַסְיָה, מְשֻּׁגַּעַת הַשְּׁכוּנָה
אָצָה לִלְחֹץ יָדִי מִתּוֹךְ אֵדִים עַתִּיקִים,
מַהְבִּילִים אֵי־אָז מֵעֵבֶר לַחוֹמוֹת
וְעֵינֶיהָ מְפַלְבְּלוֹת קְשָׁתוֹת.
בְּפִיהָ שֵׁן יְחִידָה,
נֶאֱחֶזֶת בַּגַּג כְּאֶטֶב עַל כְּבִיסָה.
מְכָלֵי נֵפְט בְּאָפֹר מִמַּעַל
מְשַׁוְּעִים סֻלָּם
מִשְׁתַלְּשֵׁל עַל קִיר.
יִלְלַת חָתוּל בְּזִנּוּק כָּפוּל
מֵאֵדֶן חַלּוֹן
עַל מְכוֹנִית
מַרְעִימָה פְּנֵי מִדְרָכוֹת
מְקַדֶּמֶת לִי
קֹדֶשׁ
מְלַוָּה אוֹתִי רַגְלִית.
גֶּרַנְיוּם רַעֲנָן, תָּלוּי, מִסְתַּלְסֵל לְאִטּוֹ
אֶל עֲשַׁן סִיגָרְיָה,
מִתַּמֵּר מִפִּי טַבָּעוֹת
מַבִּיט בִּי
מַתְרִיס שַׁלְוָה,
מְעַרְבֵּל צַעֲדֵי שַׁבָּת.

נחלאות, משירי ירושלים

ניקוד: יאיר בן־חור

טיול רגלי בירושלים בשבת מפגיש את הקורא עם שלל דימויים מרהיבים, טיפוסים ורגעים המפֵרים את שלוות השבת.

דיסוציאציה. ובהרף עין / זיוה גל
 
פָּשׁוּט מְאֹד לַחְתֹּךְ פֶּסַע מִן הַנּוֹף,
תּוֹךְ כְּדֵי תְּנוּעָה, עַל יְדֵי זָוִית הָעַיִן.
מַה שֶּׁחָתַכְתָּ אֵינֶנוּ קַיָּם עֲבוּרְךָ וָאַיִן.
מַה שֶּׁנִּסַּרְתָּ
אֲפִלּוּ לֹא חַשְׁתָּ
בַּכְּאֵב. כִּי חַיֶּבֶת לִהְיוֹת תְּחוּשָׁה מֵתָה כָּלְשֶׁהִי
כְּשֶׁאֲנַחְנוּ נִפְטָרִים
מִן הַיֵּשׁ.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר קצר וחזק על הקיום הזמני והנשכח שלנו בעולם. צריך לחתוך חתיכה קטנה של זיכרון מהחיים האלה לפני שנפטרים מהם ומן היש.

ילך אחר אהובתו. ילך אחר הַַשַּׂלְמָה / זיוה גל

אָדָם סַקְרָן לָדַעַת. סַקְרָן לְהַקִּיף יְדִיעָה.
 
בִּשְׁתֵּי יָדָיו יַקִּיף יְהַדֵּק אוֹתָהּ צָמוּד אֵלָיו,
יֵלֵך אַחַר הָאַשְׁלָיָה לִהְיוֹת שָׁלֵם.
 
הַתְּמִימוּת שֶׁנָטְשָׁה אוֹתוֹ, שְׁלֵמָה גַּם לְלֹא יְדִיעָה.
כָּך, עֵירֻמָּה בְּגַן עֵדֶן, הָיְתָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

נקודת המוצא של השיר היא שהאדם הוא יצור סקרן. הצורך לדעת ולהרחיב גבולות פועם בו. אולם באופן אבסורדי רכישת הידע לא מקרבת את האדם לשלמות אלא דווקא מרחיקה אותו ממנה.

קצרים שלושה / זיוה גל

1.
 
הַנֶּפֶשׁ מְסָרֶבֶת לְהַכִּיר בְּכָל מְרִידָה
שֶׁל הַגּוּף.
 
וְאִם אֲנִי בְּנוּיָה מִגּוּף וְנֶפֶשׁ
 
אֲנִי בְּעַד הַנֶּפֶשׁ בָּעִנְיָן הַזֶּה.
 
 
2.
 
וְאָז הַגּוּף חָרַק, נִתָּן הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת
צְרִידוּת הַמַּשְׁרוֹקִית לָאוֹת, וּקְלִיק
 
הַמַּנְעוּל עַל דֶּלֶת הַנֶּפֶשׁ, שֶׁמָּא
תִּפְרֹץ. "אַתָּה לֹא תַּעֲשֶׂה מַה שֶּׁאַתָּה
 
רוֹצֶה" אָמַרְתִּי לוֹ "גַּם אֲנִי גָּרָה פֹּה".
"וְלֹא רַק אֲנִי, וְלָכֵן אַתָּה תִּתְחַשֵּׁב".
 
3.
 
בַּיִת כָּזֶה לֹא צָרִיךְ קִירוֹת
 
הַבַּיִת הַזֶּה לֹא נוֹעָד לְמַשְׁקוֹפִים.
זְגוּגִית שְׁקוּפָה מְעַטֶּרֶת אוֹתוֹ
 
מִכָּל הַצְּדָדִים. זֶה רַק הַצְּרָצַר שֶׁרָץ
לָאֹרֶךְ, לַגֹּבַהּ לְנַקּוֹת, כְּדֵי שֶׁנִּרְאֶה
 
רָחוֹק. כְּדֵי שֶׁנָּעוּף מִבַּעַד תִּקְרָה
מֵעַל הַקִּרְיָה.

ניקוד: יאיר בן־חור

שיר העוסק ביחסי הגומלין בין הגוף והנפש. בשיר הדוברת פונה אל הגוף, כמו מנסה לשכנעו להבין את נפשה ולהתחשב בה. בחלק השלישי אפשר לזהות שאיפה להשתחרר מן הגוף הכובל ולהמריא.

תחתיו באלכסון / זיוה גל

קִיר א עוֹמֵד לִפֹּל
אֲנִי עוֹמֶדֶת תַּחְתָּיו הוּא נִשְׁעָן עָלַי וּמְסַפֵּר לִי מֵהִרְהוּרֵי לִבּוֹ.
יָכֹלְתִּי לָלֶכֶת לַקִּירוֹת הָאֲחֵרִים קִיר ב קִיר ג וְכָל אֵלֶּה שֶׁסוֹגְרִים
 
בְּצוּרָה הַנְדָּסִית בֶּאֱמֶת מוּזָר שֶׁלּא צָעַדְתִּי לִקְרָאתָם בִּמְהִירוּת
אֲבָל הוּא הִרְעִים בְּקוֹלוֹ וְאַחַר כָּך נֶעְצַב בְּמוּזִיקָה
סְדוּקָה וְרַצְתִּי לִקְרָאתוֹ לִפְנֵי שֶׁקָּרַס
וְעַכְשָׁו אֲנִי תַּחְתָּיו בַּאֲלַכְסוֹן תּוֹמֶכֶת בּוֹ שֶׁלּא יִפּוֹל
עָלַי אוֹ עַל מִי שֶׁיִּהְיֶה בְּקִרְבַת מָקוֹם.

ניקוד: יאיר בן־חור

ניתן להתייחס לשיר כאל משל, כשהקירות (במקום חיות) מייצגים טיפוסים שונים של בני אדם. ובניגוד לאימרות הידועות: "דבר אל הקיר", או "דבר אל העצים ואל האבנים", כאן הדוברת מתוודעת להרהורי לבו של הקיר ומושפעת מהם.