ארכיון תגיות: טליה אפלבאום־פלד

שעת אפס / טליה אפלבאום־פלד

 
עובדת הניקיון מנקה את החדר. היא שופכת מעט מים ומנגבת. היא מגיעה מרחוק מדי יום ולובשת את מדי חברת כוח האדם השוכרת אותה. יש לה שיער שחור וחזק האסוף בזנב סוס. החולה תוהה כיצד זנב הסוס נראה מוקפד כל כך והשיער כה חלק ועשיר. "אולי היא עושה פן בבקרים, בארבע בבוקר לפני שהיא נוסעת מהכפר לעבודה?"
החולה שואלת אותה לשמה. "נדיה" עונה המנקה באדישות, ללא חיוך. מעניין כיצד היא תופסת אותה, את החולה, מוטלת במיטת בית החולים ללא שיער וללא גוף עם ה"מחלה"?
נדיה מסיימת לנקות ומשוחחת בטלפון. נשמע כאילו היא משוחחת עם הבת שלה. על מה היא מדברת איתה? על כסף? על נסיעות? עליה? למה שתדבר עליה? היא אדם ללא גוף. כמעט שקופה. כמעט כמו המנקה.
אבל למנקה יש שיער חלק ועבות. לה לא היה שיער כזה גם בימים שהיה לה שיער. שְׂערה מתולתל ותמיד נראה לא ממש מטופח למרות ניסיונות אין־ספור לשפרו. כשהיה קטן, דניאל תמיד שאל אותה למה אין לה שיער חלק ויפה כמו לגילי חברתה. לפעמים גם הוסיף ואמר שיש לה ריח רע והיא הייתה נסוגה, נעלבת, בטוחה שהוא צודק, שהרי היא בעצמה בטוחה לעיתים שהיא מגעילה ורעה ומסריחה. עכשיו ודאי שמסריחה. ריח של בית חולים ותרופות ורעלים כימותרפיים מתוך גופה. מעניין מה חושבת עליה עובדת הניקיון. שהיא כבר לא פה? לא איתנו? נוטה למות? מסכנה?
היא מחייכת אל עובדת הניקיון ושואלת אותה מתי היא נוסעת הביתה.
"גמרנו להיום", עונה המנקה. "אני פה מארבע בבוקר". שעת צוהריים מוקדמת עכשיו והיא נוסעת אל ביתה, ושם בטח יכולה להיות עם ילדיה ולהתקלח ולבשל ואולי אפילו לכמה דקות להיות חופשייה.
החולה רוצה גם. להיות בבית. עם הסרטן אבל בבית. כבר כמה ימים אחרי ההשתלה וכל הספירות ירדו לאפס. היא נמצאת בבידוד כי מערכת החיסון שלה ירודה מאוד. זהו תהליך צפוי אבל החולשה במצב הזה אינה נסבלת. הגוף זועק את מכאוביו ואין כמעט איבר שאינו פגוע, פצוע או שותת כאב.
האם היא מוכנה אפילו להיות עובדת ניקיון ענייה ושקופה? כן. היא מוכנה. היא עושה דיל עם אלוהים, כמו שעשתה בילדותה, "אם אימא תעבור את הלילה ולא תתעורר עם כאבים בלב ולא תמות – אני אהיה ילדה טובה ואלמד כל היום."
"אם אימא ואבא לא יריבו אני אעזור בבית ואנקה ואהיה ילדה טובה."
וגם "אם הפט סיטי יהיה נקי אני אהיה ממש מווסתת ולא אריב אף פעם עם אמנון ולא אתחרפן."
וגם "אם דניאל ילך לבית הספר אני אתנהג ממש באיזון ובשיקול דעת."
ועכשיו – "אם אצא מזה אני ממש לא אדאג יותר לכסף ואשחרר את דניאל מלפיתת דאגותיי ואתנהג יפה לאמנון ותמיד אראה את האנשים השקופים."
מה זאת אומרת אם תצא מזה? לכמה זמן העסקה? רק אם תצא מהאשפוז בן החודש? או שהעסקה תקפה לשנה? ואולי לשנתיים? ואיך תצא? היא הרי יודעת שיוצאים בשן ועין, אז רק אם תצא שלמה בגופה ובנפשה או שהדיל תקף בכל מקרה?
אחות שאינה מכירה נכנסת לחדר. היא לא מוצאת חן בעיניה. האחות צעירה, נראית אנטיפתית. החולה מחייכת אליה ואינה זוכה במבט. פניה של האחות מכורכמים וקשים. בטח נוקשָׁה ולא תרשה לי להשתחרר מהעמוד של הנוזלים והכימו כדי להתקלח, היא חושבת לעצמה. חזהּ מחובר לצינור שמחובר לעמוד, שדרכו היא מקבלת את נוזלי הכימותרפיה לתוך הגוף. היא מבקשת לשחרר את העמוד ולהתקלח. האחות אומרת שזה לא בפרוטוקול. החולה מרגישה שוב שעולה לה הדם לראש. הינה רק ניסתה לעשות דיל של איזון וּויסות וכבר היא מעלה את הקול: "אז אני יוצאת מפה," היא אומרת, "אני רוצה להתקלח, והנוקשות הזאת לא עוזרת לחולת סרטן אחרי השתלה… ואת יודעת מה זה אומר.".
האחות אומרת שהיא תקרא לרופא והוא יחליט. החולה אומרת שהיא עצמה תשאל את הרופא. החולה אומרת שהיא משוכנעת שזה מה שהיא צריכה. האחות יוצאת מהחדר לא לפני שעושה את המוטל עליה – מודדת חום, נותנת כדורים ומיטיבה את עמוד הנוזלים והכימו.
החולה נשארת לבדה במחנה הצבאי. אולי אימא תבוא להציל אותה? אולי תעשה דיל שאם הכול יהיה בסדר היא תהיה יותר רגועה ופחות יעלה לה הדם לראש כל שנייה? שהיא פחות תרגיש שהיא במחנה כל הזמן? גם בחיים האמיתים? אלה שמחוץ לסרטן?
היא מנסה להתרומם משכיבתה במיטה. לאט־לאט פוסעת עם העמוד לשירותים. מגלה כי עשתה את צרכיה בתחתונים. מוזר, אפילו לא הרגישה בכך. היא באמת הגיעה רחוק, היא חושבת במרירות. עוד מעט אמנון יבוא ויחליף לה.
היא מתבוננת בפניה במראה. הם חיוורים בשקיפותם. עיניה נראות לה חולות, שקופות וזקנות. אין לה גבות וריסים. גופה דל. יש משהו משחרר בלהיות ללא שיער וללא חפיפת ראש וללא שמנים ומרככים לעיצוב השיער. כשתצא מפה היא תגדל שיער קצר ואולי תצבע אותו בכל מיני צבעים, ולא תבדוק כל הזמן בפייסבוק מתי דניאל נראה לאחרונה כדי לחשב אם הלך או לא הלך לבית הספר ותיהנה מניקיון הדירה שלה ולא תיכנס לשד הכפייתיות המוכּר של לסדר ולנקות יותר מדי ותזרום עם מה שיש בחיים ותקבל את החיים בחלקיותם ולא תריב עם אמנון ותהיה ילדה טובה. למה שוב היא חושבת שהייתה ילדה רעה?
היא לא יכולה להיות פה יותר. למרות שהחדר מלא תמונות של הילדים וקישוטים ומנדלות ומוזיקה של ריפוי.
היא מנסה לאט־לאט לחזור למיטה. חייבת לשכב בה. חייבת לנוח. היא מחכה למישהו שיבוא. היא מתקשה לנשום ומתקשה עם המחשבות האלה. היא סופרת את הדקות עד שאמנון יגיע ואחר כך אפי וגילי ומרב… ואימא תגיע לפנות ערב. קשה לה להיות עם עצמה ועם העסקאות בראשה ועם העמוד הכולא ועם המפקדים של הכלא המחליטים עליה ועם הכלא שלה־עצמה. היא יודעת שכל זה לא מגיע לה, גם אם היא מרגישה לפעמים רעה ומסריחה ומגעילה. אבל החיים לא עובדים על פי מה שמגיע או לא מגיע. החיים אכזרים בשריריותם. אולי אני בדיכאון? היא חושבת לעצמה בבהלה.
אמנון נכנס לחדר עם תוצאות הבדיקות שלה. "אנחנו כרגע בשיא הירידה. זה אומר שהספירות שלך ממש נמוכות. ממש אפס. מכאן זה יתחיל לעלות." לפני שהיא נרדמת היא נזכרת איך פעם אמרה לרופא הדתי החיוור והטוב שהיא בדיכאון והוא חייך בחיבה ואמר לה שככה מרגישים בבידוד כשספירות הדם נמוכות כל כך.
לפני שהיא עוצמת את עיניה היא מבקשת מאמנון להחליף לה ואז שוקעת בחלום נעים וכתום וחמים. המנקה מופיעה גם בחלום, אבל הפעם היא מחייכת ומדברת איתה ושתיהן מחזיקות ידיים בשותפות גורל חברית. בחלום המנקה מתחילה לספר לה על חייה. "אני מצטערת," אומרת לה החולה, "אין לי כוח להקשיב אבל אני יכולה לקרוא לך שיר אם את רוצה. כשאצא מפה אוכל לטפל ולהקשיב. זה המקצוע שלי. אבל בשעת אפס לומדים ספרות. שאקרא לך שיר?"
מתוך דמדומי ההתעוררות היא נזכרת בשעות אפס בתיכון. כמה אהבה את המורה לספרות עמי, שקרא להם שירה. היא הרגישה שקרא לה אישית כשאמר: "בשעת אפס קוראים שירה. כך יותר נעים להתעורר." אחר כך שמעה שנפטר בגיל צעיר מסרטן. האם השירים המתיקו את ייסורי מחלתו? היא מקווה שכן ונרדמת.