וכל בני האדם שפה אחת / טלי כהן־שבתאי

יֵשׁ שָׂפָה
שֶׁתַּעֲקֹף אֶת כָּל
הַסֶּגְרֵגַצְיָה
שֶׁל הַדָּתוֹת
מִפְּנֵי רֹחַק בֵּין בְּנֵי אָדָם.
 
יֵשׁ שָׂפָה
שֶׁתְּטַשְׁטֵשׁ כָּל
דַּעַת אִינְדִיבִידוּאוּם
לִכְדֵי
הִתְלַכְּדוּת
בֵּין בְּנִי אֱנוֹשׁ.
 
יֵשׁ שָׂפָה
שֶׁתִּתֵּן גּוּשְׁפַּנְקָה לְכָל
פַּעַר מוּטַצְיָה וְדֹפִי
לְהִמָּנוֹת
בְּאוֹטוֹנוֹמְיָה אֲחִידָה
שֶׁל
וּבֵין
בְּנֵי הָאָדָם.
 
יֵשׁ שָׂפָה,
שֶׁכָּל גּוֹנֵי וּגְזֵרוֹת הַגּוּפִים
שֶׁל בְּנֵי אָדָם בְּלִי יוֹצֵא מִן הַכְּלָל
חֻבְּרוּ מֵהָרֵאשִׁית לְמַעֲרֶכֶת מִבְנִית זֵהָה  –
הַשֶּׁלֶד – זֶהוּ שְׁמָהּ
 
יֵשׁ שָׂפָה כָּזוֹ
שֶׁהַשֹּׁנִי בְּמַהֲלַךְ חַיֵּינוּ
יְקַבֵּל
שֻׁתָּפוּת
שֶׁל שָׂפָה אַחַת:
 
שָׁרְשָׁהּ
בְּ
'אֵפֶר'
וְאַחֲרִיתָהּ
בְּ
'עָפָר'.

ניקוד: יאיר בן־חור

בעזרת מילים לועזיות, כמו סגרגציה, מוטציה או גושפנקה, יוצרת הכותבת אי־נוחות כלפי השפה. כך מתהווה תחושה של פער ומרחק שאי אפשר לרכך באמצעות התובנה המרה – המוות הוא יסוד (שפה) מאחד של כולנו.