חצי חרטה – חצי עקדה / לאה הרפז

אֵיךְ, אֵיךְ קוֹבְרִים
יֶלֶד בֵּן אַרְבַּע וָחֵצִי
שֶׁבְּסַךְ הַכֹּל
לֹא הִסְפִּיק
לֶאֱסֹף עַצְמוֹ
אֶל הַלֵּב הַמְאֻבָּן
שֶׁל מָמָ"ד מַצִּיל גּוּף
וּפוֹצֵעַ נֶפֶשׁ.
זוֹ רַק חֲצִי צָרָה
אוֹמֵר הַקּוֹל הַמּוּבָס
לֹא לֹא, אוֹמֵר הַלֵּב הַקָּרוּעַ
זוֹ עֲקֵדָה בִּשְׁלֵמוּתָהּ
הָאַיִל לֹא בָּא לְהוֹשִׁיט יָד לַגּוּף
וְהַנֶּפֶשׁ חַסְרַת יָדַיִם
 
אוּלַי תִּצְמַח אַחַת
מָחָר
לִנְתֹּץ אֶת שְׁלֹשׁ הָעֲקֵדוֹת
 
וַאֲנִי שֶׁנּוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת אִמָּא
מֵעֵת הֱיוֹתִי
וְיוֹדַעַת יְלָדִים
בִּקְצוֹת אֶצְבְּעוֹתַי
רוֹצָה לִצְרֹחַ:
 
אֵין חֲצִי צָרָה
וְאֵין חֲצִי נֶחָמָה
אֵין חֲצִי דִּמְעָה
גַּם לֹא חֲצִי חֲרָטָה
שֶׁלֹּא הָיְתָה שָׁם וְלוּ חֲצִי יָד
לִמְשֹׁךְ יֶלֶד קָטָן
מִמִּזְבַּח הָעֲקֵדָה הַשְּׁלֵמָה.

13.8.16

ניקוד: יאיר בן־חור

שירה של לאה הרפז מחזיר אותנו לטרגדיה הלאומית של משפחת טרגרמן שאיבדה את בנה דניאל בן ארבע מפצצת מרגמה שנורתה לביתו. ביאליק כתב שנקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן וכאן מאוזכרת העקדה, ובראש מהדהדת שורת הפתיחה של השיר: איך קוברים ילד בן ארבע וחצי?

ולכשייגזר הדין / לאה הרפז

אַךְ עוֹד לִפְנֵי שֶׁגְּזַר הַדִּין
הָיָה דָּבוּר עַל אָפְנָיו
יָבוֹא הַגּוּף חֶשְׁבּוֹן לֹא עִם בּוֹרְאוֹ
הֵן כָּל קְצוֹת הַגּוּף הֵן הַבִּטְנָה הַמַּתְחִילָה לְהִפָּרֵם
וּקְצוֹת גִּידִים
וּפְרִיפַת הָעֲצַבִּים
וְהָעוֹר הַמְיֻתָּר הַמִּתְדַּלְדֵּל
וְהָאֶצְבָּעוֹת לֹא נִשְׁמָעוֹת לִפְקֻדּוֹת הַמֹּחַ
אֵינָן מִתְיַצְּבוֹת יוֹתֵר לְכָל פְּקֻדָּה נוֹאֶלֶת
וְהַפְּרָקִים
מְאֻבָּנִים
כְּבָר לֹא בָּאִים חֶשְׁבּוֹן
עִם מֵיתְרֵי הַצְּלִיל הַנִּרְעָדִים
בָּאֲוִיר הַנָּגוֹז בִּשְׁתִיקָתוֹ.
 
11.8.16

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של לאה הרפז בא חשבון עם בגידת הגוף באדם המזקין, הגוף בוגד באדם והאדם לא יכול להילחם בו. הניגוד הבולט בין העבר שבשורה השנייה של השיר (היה דבור) לעתיד שבשורה השלישית (יבוא הגוף) בתוספת שם השיר בעתיד – ולכשייגזר הדין – מעצים את תחושת חוסר האונים של האדם: עוד לפני שהדברים היו ברורים ומסודרים הגוף יתחשבן עם בורא העולם, כלומר בגידת הגוף בלתי נמנעת וצפויה מראש.

בזמן שנעדרתי / לאה הרפז

בִּזְמַן שֶׁנֶּעְדַּרְתִּי לְעַצְמִי
בָּא חָתוּל לְלַקֵּק מִשְּׂפָתַי
חֲלֵב אֵם קָרוּשׁ
נְשִׁיקָה שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי
לְנַשֵּׁק לַאֲהוּבִי
מִלָּה מְאֻפֶּקֶת
שֶׁכְּבָר לֹא אֹמַר
וּבָאוּ גִּלְדֵי קֶרַח לִנְעֹל אֶת שְׂפָתַי
לְהַבְרִיחַ עַל אֶלֶף בְּרִיחִים
אֶת כָּל מְבוֹאוֹת עַצְמִי לְעַצְמִי.

ניקוד: יאיר בן־חור

האפשרות לדמיין את היעלמות ה"אני", המנוסחת כאן בלשון עבר – "בזמן שנעלמתי לעצמי" – מעוררת תחושת קסם, גם צער וחרטה. היעדרות ה"עצמי" מתוארת כאן כמו באגדת ילדים, מכוסה גלדי קרח, נעולה באלף בריחים.

עירום ועריה / לאה הרפז

בְּיָדַיִם רֵיקוֹת בְּיַחֲפוּת מְבֻיֶּשֶׁת
בְּגוּף חַף מִבֶּגֶד
אַף לֹא כִּיס
לִטְמֹן בּוֹ
וְלוּ מִלִּים בּוֹדְדוֹת

כָּךְ, בְּחֹסֶר כֹּל
אֲנִי בָּאָה
בְּשַׁעֲרֵי שָׁנָה חֲדָשָׁה

וַהֲרֵי צְרִיכָה הָיִיתִי
לַעֲטוֹת עַל עַצְמִי
מַחְלָצוֹת,
מַסֵּכָה לְהֶסְתֵּר פָּנִים
נַעֲלַיִם בִּשְׂרוֹכִים מְהֻדָּקִים
כְּמוֹ שֶׁבָּאִים אֶל עִיר זָרָה.

וַאֲנִי מְהַלֶּכֶת
כְּתַרְנְגֹלֶת עַמְלָנִית
מְנַקֶּרֶת אֲבָנִים

כִּי שָׁגִיתִי לִבְחֹר
תַּרְנְגֹלֶת פְּתַיָּה

כְּמוֹ לֹא יָדַעְתִּי
שֶׁרַק עוֹרֵב יֵדַע לִבְרֹר אֶת הַנּוֹצֵץ
בֵּין אֲבָנִים מַאֲפִירוֹת.

ניקוד: יאיר בן־חור

השיר מרפרר למשלי קרילוב, אולם הכותבת מנתצת את השימוש המקובל בדימויים השגורים בדימוי בעלי החיים שבמשלים. הדוברת פותחת את השנה החדשה חפה מכל קישוט, ומנסה כתרנגולת חרוצה לנקר באבנים האפורות, שגם הן לכאורה חפות מכל קישוט ולמצוא דבר מה – אולי דבר משיב נפש, המנוגד לדימוי הקשה של האבנים. אולם אין לאל ידה למצוא דבר, משום שהיא איננה "עורב". לכאורה, העורב מאופיין במשלים ובשיר באופן שלילי, כמי שמחפש את השטחי, ואינו יודע להבחין באיכות של ה"אפור" – איכות המשותפת לדוברת ולאבנים שהיא מלקטת. עם זאת העורב ניחן ביכולת מיוחדת, שהיעדרה מתסכל את הדוברת: למצוא את הנוצץ.

בימים כתיקונם / לאה הרפז

בְּיָמִים כְּתִקּוּנָם
הַלֵּב שֶׁלִּי אָמוּן עַל דִּלּוּגִי:
גְּדִי פֶּתִי שׁוֹבָב
מַצִּיב רַגְלָיו
עַל קַרְקַע לֹא יַצִּיבָה
פּוֹעֶה בְּצִחְקוּקִים
וּפִי מֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת אַרְגְּמָנִיּוֹת.

אֲבָל עַכְשָׁו הַלֵּב מְתַרְגֵּל
רִיצָה לְמֶרְחַקִּים אֲרֻכִּים
לְמַלֵּט עַצְמוֹ מִמָּוֶת וַדָּאִי
הַמְּשֻׁלָּח בִּמְהִירוּת לֹא הֶגְיוֹנִית
לְלֵב שֶׁכְּבָר הֶחְכִּים.

ניקוד: חני צפריר

ההקבלה בין ה"ימים כתיקונם" לבין "עכשיו", מהווה גם ניגוד בין הנעורים להתבגרות, בואכה הזקנה. אם בימי הנעורים הלב נמרץ כמו גדי שובב, ובה בעת הוא פתי, 'פגום' משום שעדיין לא רכש חכמה, הרי שבמהלך ההתבגרות בואכה הזקנה, הפגם כבר אינו רוחני אלא פיזי.

בכל הבתים / לאה הרפז

בְּכָל הַבָּתִּים נְמוּכֵי הַתִּקְרָה,
חַסְרֵי הַחַלּוֹנוֹת
בָּהֶם הִתְגּוֹרַרְתִּי
חָפַרְתִּי מְחִלּוֹת
כִּסִּיתִי אוֹתָן בְּיָמִים שֶׁל חוֹל גָּרוּס
וְהַחַג לֹא חָג סְבִיב הַשֻּׁלְחָן
נִגַּף בַּתִּקְרָה, שָׁקַע בַּתַּחְתִּית
כֻּסָּה בְּחוֹל

ניקוד: חני צפריר

מן השיר עולות תחושות של חנק, חוסר מוצא. הזמן שאול כאשר חיים בבית נטול חלונות, שתקרתו הנמוכה מטפטפת אט-אט לרצפה. תנועת הטפטוף מזכירה שעון חול, אך בניגוד אליו, בית לא ניתן להפוך ולהתחיל מחדש את מדידת הזמן, מה גם שממד הזמן בשיר הולך ואוזל.

ובאחרית (הורשתי את גופתי למדע)/לאה הרפז

וּבְאַחֲרִית-
יִשְׂאוּ אוֹתִי בְּמִסְדְּרוֹנוֹת אוּנִיבֶרְסִיטַת תֵּל אָבִיב
בַּמְּבוֹכִים הָאֲפֵלִים שֶׁל מַרְתְּפֵי הַיֶּדַע וְהַמֶּחְקָר
וְֹשָם עַל אֲלֻנְקַת אָלוּמִינְיוּם נוֹצֶצֶת וְקָרָה
יְנַתְּחוּ בְּאִזְמֵלִים חַדִּים עַד דַּק
כָּל פִּסַּת בָּשָׂר צוֹנֶנֶת
עַד שְׁקִיפוּת
לְחַפֵּשׂ שֶׁמָּא נוֹתְרוּ כַּמָּה מִלּוֹת שִׁיר
שֶׁלֹּא הָיָה סִפֵּק בְּיָדִי לְהַקְלִיד
אוֹ מִשְׁפָּט פְּרוֹזָאִי שֶׁהִתְחַבֵּא מֵהַמִּקְלֶדֶת
וְאִם יִמְצְאוּ – מָה יַעֲשׂוּ בַּמִּלִּים הַסּוֹרְרוֹת
שֶׁסָּלְדוּ מֵהָאוֹר?
וְאוּלַי מִלָּה אַחַת זוֹהֶרֶת
תִּדְבַּק בְּאִזְמֵלוֹ שֶׁל פֶּרַח רְפוּאָה צָעִיר
וְתֵלֵךְ אִתּוֹ לְאֹרֶךְ כָּל דַּרְכּוֹ
לְיַּפּוֹת וּלְהָאִיר דַּרְכּוֹ?

ניקוד: חני צפריר

"לידה, גדילה, קיום, דעיכה, מוות". כך מפרשות המסורות הפילוסופיות ההודיות את ההתהוות החוזרת ונשנית של הנשמות בעולם הזה, בגלגל של לידה ומוות – המכונה "סמסרה". הרפז ציוותה את גופה למדע, משום שהיא מודעת ל"מאיה", לאשליה הכוזבת שלפיה החומר, הגוף הגשמי, מייצג את המציאות לאשורה. הגוף המת ינותח באזמל, אולם "כַּמָּה מִלּוֹת שִׁיר" שלא הספיקה להקליד, תיוותרנה אחריה, זוהרות, כמו היו נשמות שנולדו מתוך הגוף החומרי שכלה.