צפירה / חגית מנדרובסקי
 
מִסְתַּכְּלִים בָּהּ. מְסַמְּנִים בַּיָּדַיִם.
הִיא לֹא עוֹמֶדֶת, הָאִשָּׁה הַזֹּאת.
עֲסוּקָה בִּלְהַרְגִּיעַ אֶת הַבֵּן הַקָּטָן שֶׁלָּהּ.
הוּא לֹא מְבֹהָל. הַחֲרָדוֹת שֶׁלָּהּ כֵּן.
כְּלָבִים מַפְנִים רֹאשָׁם אֶל עָל בִּכְאֵב,
תּוֹהִים מִי זֶה רֹאשׁ הַלַּהֲקָה
שֶׁמַּנְהִיג יְלָלָה כֹּה אֲרֻכָּה.
הִיא הִפְסִיקָה לַעֲמֹד מֵאָז גָּדְלָה,
מֵאָז הֵבִינָה כִּי לִבָּהּ עוֹמֵד
מִלֶּכֶת עוֹד טֶרֶם נוֹלְדָה,
פּוֹעֵם אֶת הַצְּפִירָה הַזֹּאת
הַמְהַדְהֶדֶת בֵּין כָּתְלֵי גּוּפָהּ.
שׁוֹאָה.
 
 
אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה / לי שיר
 
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאַתְּ נֶכְדָּה טוֹבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
 
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
בַּיָּדַיִם חָפַרְתִּי בַּשֶּׁלֶג בַּמִּלְחָמָה
אֲנִי אָכַלְתִּי קְלִפּוֹת תַּפּוּחֵי אֲדָמָה
 
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
כְּשֶׁיָּרוּ לוֹ בָּרֹאשׁ לֵב שֶׁלִּי מֵת מִצַּעַר
אֲנִי רָאִיתִי אֵיךְ צָדִים בְּנֵי אָדָם בַּיַּעַר
 
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
לָקְחוּ לִי מֵהַבֶּטֶן וְלֹא הָיְתָה יַלְדָּה
אֲנִי קִבַּלְתִּי אֹכֶל רַק בִּשְׁבִיל עֲבוֹדָה
 
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
מִילְיוֹנֵי אָדָם עוֹמְדִים כְּצֹאן בַּמִּטְבָּח
בִּגְלַל זֶה אֲנִי נוֹתֶנֶת לָךְ הַרְבֵּה כָּל כָּךְ
 
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה
אֲנִי עָשִׂיתִי אֹכֶל וְאֶת נֶכְדָּה טוֹבָה
אַף פַּעַם אַל תַּגִּידִי שֶׁאַתְּ לֹא רְעֵבָה.
 
 
ידי אמי / גבריאלה מורז
 
סוֹנָטָה שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן
וַלְס שֶׁל שׁוֹפֶּן,
גְּלִיסַנְדּוֹ, אָלֶגְרֶטוֹ
וִיוָצֶ'ה וְלֶנְטוֹ,
צְלִילִים עוֹלִים לַשָּׁמַיִם
רוֹדְפִים זֶה אַחַר זֶה
בְּמַעֲלֵה סֻלַּם יַעֲקֹב מְטַפְּסִים
וְיוֹרְדִים כְּמוֹ הַמַּלְאָכִים הָהֵם
אֶל נִשְׁמַת יַלְדוּתִי
בְּעוֹד צְלִילִים אַלְמוֹתִיִּים נִצְרָבִים בְּגוּפִי.
 
וְהַשּׁוֹאָה?
מְעֻצְבֶּבֶת, אֲרוּגָה
בְּבַלּוּטַת הַתְּרִיס וּבַקֵּבָה
אַךְ בְּאֶצְבְּעוֹת יָדֶיהָ
כְּמוֹ לֹא הָיְתָה.
 

ניקוד: יאיר בן־חור

שלושה שירי שואה מנקודות מבט שונות. הצפירה המהדהדת בין כותלי גופה מזכירה את הרעב התמידי ולכן אף פעם אל תגידי שאת לא רעבה, אבל כשהיא מנגנת את שופן ואת בטהובן השואה כמו לא הייתה.

פַּאי תַּפּוּחִים / לי שיר

צָרִיךְ לִקְנוֹת חֶמְאָה
הַרְבֵּה חֶמְאָה לִקְנוֹת
וְתַפּוּחִים
וְאֹפֶה עוּגָה
וְאֶזְרֶה סֻכָּר וְקִנָּמוֹן
עַל הַפְּצָעִים
וַאֲרַפֵּד
בִּשְׁתֵּי שִכְבוֹת בָּצֵק
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי קַר

ניקוד: יאיר בן -חור

השיר חוקר את המקום שממנו מתחילה כתיבת שירה. זהו מקום מטפורי, ועם זאת הוא ממוקם במקום ממשי בגוף, סביב הפה, האזור בגוף שבו מתמקד הדחף האוראלי. הניסיון לכתוב ממקום של ראשית השירה מכתיב שימוש בשפה "מדרגה אפס של הכתיבה", שפה שלכאורה היא חפה מכל לשון פיגורטיבית, ומבקשת להיות בעצמה גוף. באופן הפוך, השיר הוא מה שמעניק גוף – תפוחי, מסוכר, מנחם – לכותבת עצמה.

לי שיר

לי שיר

*
נָפַל לָה הַמַחְסוֹם
אוֹמֶרֶת הַזְּקֵנָה
לְבַעְלָה
הַחוֹלֶף עַל פָּנַי
עִם כַּלְבָּה שְחוֹרָה
פְּעוּרַת עֵינָיִים
כְּאִילוּ הִיא רוֹאָה אוֹתִי
עַד כְּדֵי כָּךְ

*
אֲנָשִים מְדַבְּרִים
עַל סְגִירַת מַעְגָלִים
וַאֲנִי
רַק סוֹבֶבֶת
סְחוֹר סְחוֹר

הַבְּרִיחַ הַכָּבֵד
בְּיָדִי

שתי התמונות מתארות לכאורה מצבים הפוכים:
בראשונה- שחרור מן הרסן, ובשנייה- נעילה המגבילה את התנועה והחופש.
עם זאת, למרות הניגוד, שני השירים חולקים תחושה משותפת של מועקה