ארכיון תגיות: נועה לקס

ולא להתראות / נועה לקס

 
לעצור את שטף הפעולות היום־יומיות ולהידרש לעמוד כך, מול שמך. להגיד את השם שוב ושוב בלחש, עד שהוא מאבד כל משמעות, נשמט באיטיות מהווייתך.
כשחזרה מקניות, גילתה שהבית השאיר אותה בחוץ. לאחר שהפכה את התיק, חיפשה בכיסים וטלפנה למנעולן שהבטיח להגיע בתוך רבע שעה, חשבה שאולי תוכל ללכת משם. להיעלם לכל מה שמחכה לה מעבר לדלת, בדידות ואוסף פרטים ארעיים, עיצוב חייו של התלוי בחסדי אחרים. "את אולי צריכה מיטה?" "את אולי צריכה שידה?"
שקית הקניות שלה הכילה ירקות, חצי כיכר לחם וקרטון גלידת שמנת תוצרת חוץ, פינוק בשווי שלושים שקלים שבוודאי יימס עד בוא המנעולן. היא חשבה שזה לקח ראוי, עונש על החמדנות שאחזה בה פתאום מול המקפיא בסופרמרקט. היא התיישבה על אחת המדרגות. הוא איחר.
 
היא נזכרה בגבר שפגשה לפני כמה שנים. הוא בדיוק חזר לארץ אחרי שהייה ארוכה בניו יורק. עיניו הכחולות עדיין הבריקו מעייפות המסע. הם ישבו בשולחנות גבוהים מחוץ לפאב עם עמודי שמשון. היא שאלה מה עשה בניו יורק. הוא השיב שהיה מנעולן והרוויח טוב אבל נאלץ לעזוב את זה. שאלה מדוע. הוא סיפר על זקנים שמתו בבדידות מוחלטת. השכנים לא ראו אותם זמן־מה, מהדירה שלהם עלה ריח חזק, הם עשו אחד ועוד אחד, וקראו לו. הוא היה מגלה אותם מוטלים על המיטה או על הרצפה, לפעמים עירומים ,לפעמים קפואים לחלוטין. אחרי זה סיפר על נער שנעל את עצמו בחדר, הדליק מוזיקה בקולי קולות ולא הסכים לפתוח לאימא שלו את הדלת. היא חשבה שהוא סתם עצבני, אבל השעות עברו והוא הוזעק. הוא גילה אותו תלוי. הוא ניסה למנוע מהאם להיכנס, מהמראה להתגלות וללוות אותה לשארית חייה. הוא לא הביט בה כשאמר את זה. היא הושיטה את ידיה מעבר לשולחן והוא אחז בהן, לחץ.
בבוקר העיניים שלו כבר היו ממוקדות. הוא נחת. היא ליוותה אותו לתחנה. הוא אמר שייקח זמן עד שהאוטובוס יגיע וחבל שסתם תחכה ותבזבז זמן. יותר לא שמעה ממנו. הגוף הגיב מהר. את התור קבעה מייד.

***

האור בחדר המדרגות נדלק ודלת נפתחה באיטיות. פעוטה כבת שלוש יצאה למסדרון. היא שמעה את אימה מבקשת ממנה להמתין. כשיצאה האֵם אחרי כמה שניות, שאלה אותה אם הכול בסדר.
"אני מחכה לפורץ, נעלתי את עצמי בחוץ".
לאחר שהאם הציגה את עצמה ואת הפעוטה בתור "השכנות החדשות שלך", שאלה אותה אם היא רוצה לשים אצלה משהו במקרר או במקפיא בינתיים. היא חשבה על הגלידה. בעיני רוחה ראתה אותה נמסה ונוזלת מצידי הקרטון, מתבזבזת. האם הנהנה ופנתה לפעוטה, "אנחנו נעזור לשכנה החדשה שלנו לשמור על משהו. טוב? תישארי פה רק רגע".
היא הגישה לה את הגלידה. האם העירה משהו על כך שזה גם הטעם האהוב עליה ונעלמה בביתה. הפעוטה בהתה בה. היא תהתה אם עליה לשוחח איתה, לשאול את כל השאלות הגנריות המצופות ממנה: בת כמה, באיזה גן, מה הצבע האהוב עליה. האור בחדר המדרגות כבה. אף אחת מהן לא הדליקה אותו. בחושך עדיין הרגישה את העיניים הגדולות מונחות עליה. היא אמרה, "שלום", לרגע חשבה שעליה לחזור על הברכה, בקושי שמעה את עצמה, אבל התשובה הגיעה אליה בקול דק וללא שמץ של התרסה, "ולא להתראות".
המנעולן החליף צילינדר ונתן לה זוג מפתחות חדשים. היא נכנסה לדירה, הניחה את הירקות במקרר, חתכה פרוסה מהלחם והתיישבה על הספה עם הריפוד המשובץ. היא אהבה את הספה הזאת. היא מצאה אותה ברחוב ושילמה לאיזה סיני שיכור כמה פרוטות כדי שיעזור לה לסחוב אותה. היא נגסה בלחם, הוא היה טרי וטעים. את הגלידה שכחה לבקש חזרה.

שיר חורף / נועה לקס

אֶמֶשׁ יָצָאתִי לַחֹרֶשׁ
נוֹצוֹת בַּרְוָזִים לִטְּפוּ אֶת בְּרֵכַת הַחֹרֶף,
פְּרָגִים וְדֶשֶׁא זָקְפוּ רֹאשׁ בִּן לַיְלָה,
מְעִיל כִּסָּה סַפְסָל רָטֹב.
בְּתוֹךְ מִשְׂחַק יְלָדִים יָשָׁן עַל הַשְּׁבִיל
תַּרְתִּי אַחַר מַטְמוֹן שֶׁמִּישֶׁהוּ כְּבָר גִּלָּה.
לֹא חִטַּטְתִּי בְּנַפְשִׁי וְלֹא הָפַכְתִּי בָּהּ,
עַל הַסֶּלַע נִעֵר בַּרְוָז אֶת הָאָבָק מִכְּנָפָיו
וְשָׁב לָצוּף.

ניקוד: יאיר בן־חור

חניבלעית / נועה לקס

חניבלעית / נועה לקס

בָּלַעְתִּי עַצְמִי.
הִתְחַלְתִּי בַּגַּפַּיִם,
שָׁאַפְתִּי אוֹתָם לְתוֹכִי כְּמוֹ סְפָּגֵטִי.
 
אַחֲרֵי זֶה בָּא פֶּלֶג גּוּף תַּחְתּוֹן,
מֵהָרֶחֶם הִתְמוֹגַגְתִּי
שָׁמַעְתִּי אֶת בִּכְיוֹ
שֶׁל זֶה שֶׁאֵינוֹ.
 
עַמּוּד שִׁדְרָה מְעֻקָּם,
כָּתֵף, צַוָּאר
עַד שֶׁנִּגְמַר.

ניקוד: יאיר בן־חור

גם אם נקרא את השיר קריאה הומוריסטית, הרי הוא מוביל אותנו, צעד אחר צעד לעבר איון עצמי מוחלט. דמותה של הדוברת חידתית, ולא נדע מה הוליך אותה לעבר התהליך ההרסני.

* / נועה לקס

* / נועה לקס

הַכַּלְבָּה
מְיַלֶּלֶת כְּמוֹ קוּמְקוּם יָשָׁן
שֶׁעוֹמֵד עַל הַגָּז,
בְּבֵיתִי הַגַּז נִדְלָק
רַק אִם מְסוֹבְבִים נָכוֹן וְחָזָק.

הָיִיתִי רוֹצָה לְחַבֵּק בֵּין יָדַי
תַּבְשִׁיל מֵזִין וְחַם,
בִּמְקוֹם זֶה אֲנִי מְחַבֶּקֶת
זָנָב בֵּין רַגְלַיִם.

ניקוד: יאיר בן־חור

לפעמים מעריכים אהבה רק לאחר שזו מסתיימת, כולל אהבה מהסוג הכלבי. כלבתה של הדוברת מייללת "כמו קומקום ישן", הכיריים ישנים ודפוקים ואינם מפיקים תבשיל חם. ללא ספק, כמיהה לזוגיות מנחמת.

* / נועה לקס

* / נועה לקס

תְּהוֹם נִפְעֲרָה בֵּינֵינוּ, הִסְבַּרְתָּ.
נִפְלָא! שָׁם זוֹרְמִים הַמַּיִם הַטְּהוֹרִים בְּיוֹתֵר.

***

בַּלַּיְלָה אָמַרְתִּי שֶׁהַיָּרֵחַ כְּמוֹ חִיּוּךְ שֶׁל חָתוּל צֵ'שַׁיְרִי
וְאַתָּה הוֹצֵאתָ אַפְּלִיקַצְיָה שֶׁמְּזַהָה כָּל כּוֹכָב.

***

עַל הַגֶּשֶׁר שָׁכַב מְקַבֵּץ
עֵינָיו בַּכּוֹכָבִים

בְּקַרְקָעִית תִּיקִי חִפַּשְׂתִּי כֶּסֶף קָטָן
בְּקַרְקָעִית הַנַּחַל נָצְצוּ מַנְעוּלֵי אוֹהֲבִים.

ניקוד: יאיר בן־חור

שירהּ של נועה לקס הוא שיר פרֵדה. הקשר נפרם לאחר שהאהוב הצהיר על התהום שנפערה, והדוברת מצהירה באירוניה – "נפלא! בתהום זורמים המים הטהורים ביותר". השורה הסוגרת נוגעת ללב, מטפורת מנעולי האוהבים לשעבר, שנחים על קרקעית הנחל.

* / נועה לקס

* / נועה לקס

פַּעַם לֹא חָשַׁבְתִּי עַל הָאֲרוּחָה הַבָּאָה,
הָרוּחַ הֶאֱכִילָה אוֹתִי.
הַמּוּזִיקָה נִכְנְסָה בֵּין שִׁנַּי
וְיָצְאָה מִשָׁם שׁוֹרֶקֶת.
כַּיּוֹם: לֶחֶם, בֵּיצִים,
עֲגָלָה חוֹרֶקֶת.

ניקוד: יאיר בן – חור

המילה "פעם", אינה מובילה אותנו בהכרח לגיל הנעורים של המשוררת, אלא למצב תודעתי אחר, שם מתחולל הכול באופן טבעי וללא מאמץ: הרוח היא המזון ולא החומר, המוזיקה (שהיא גם השיר) בוקעת בקלילות מפתיעה. לעומת זאת, כיום "העגלה חורקת". השיר אינו נותן מענה לגבי התהליך שהתרחש בין העבר להווה, ואין לדעת מה גרם לשינוי אלא לקבלו כחלק מההוויה.

אתאבל כמו אמא / נועה לקס

אתאבל כמו אמא / נועה לקס

עוֹלָה מִמֶּנִּי לְעִתִּים הָאָרוֹמָה שֶׁל אִמִּי
מֵעֵין קְרֵם מָתוֹק, הַמּוֹרֵחַ נְבוּאַת שֶׁקֶר בַּקְּמָטִים.
וְגַם אֶצְלִי, נִדְחֶפֶת הַלֶּסֶת הַתַּחְתּוֹנָה עִם הַשָּׁנִים,
כְּמוֹ קֻפָּה שֶׁאוֹצְרוֹתֶיהָ מִתְגַּלִּים אַט לְאַט.
וּתְנוּעוֹת יָדַיִם מֻגְזָמוֹת, כְּמוֹ מְנַסָּה לְגָרֵשׁ
לַהֲקוֹת יוֹנִים בִּזְמַן שִׂיחָה.
וּכְשֶׁתֵּלֵךְ, אֶתְאַבֵּל כָּמוֹהָ.
אֶסַּע לְיַם הַמֶּלַח עִם חֲבֵרָה.
אֶתֵּן לַמֶּלַח לְהָרִים אוֹתִי וְלֹא אוֹרִיד דִּמְעָה.

ניקוד: חני צפריר

תיאור האם, בשיר יפה זה, מלא אהבה, למרות שהוא לכאורה נתפס לחולשות: השימוש בקרם כבנבואת שקר, תנועות הידיים המוגזמות, הלסת הנדחפת. והנה מתוך הפגמים עולה דמות אהובה ומוערצת, כזו שהבת מבטיחה לחקות: "אתאבל כמו אמא". האם אדם יכול לדעת מראש כיצד יבטא את יגונו? וכמובן שהיעדר הדמעה, לאו דווקא מעיד על חוסן.